כאשר מדינת ישראל הייתה צעירה, אורי זוהר ואריק איינשטיין הציגו מערכון שהפך לקלאסי:

שני ערבים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים יהודים חדשים.

אחר-כך: שני יהודים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מפולין.

אחר-כך: שני עולים מפולין עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מגרמניה.

אחר-כך: שני עולים מגרמניה עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מצפון-אפריקה.

וכך הלאה.

יתכן שזהו הסיפור של כל מדינות-העליה, כגון ארצות-הברית, אוסטרליה, קנדה, ארגנטינה ועוד. אבל בישראל, שיש לה אידיאולוגיה לאומנית המכלילה את כל היהודים (והדוחה את כל הגויים) זה בכל זאת קצת מוזר.

היישוב היהודי החדש בארץ-ישראל הוקם על-ידי עולים מרוסיה בעיקר.

לפני כן, היה בארץ ציבור יהודי קטן שהיה מורכבת מחרדים ממזרח אירופה ומיהודים ספרדים. אלה היו צאצאים של מגורשי ספרד. רבים מהם היו אמידים, מכיוון שהיו בעלי הרכוש היחיד שהיה קיים אז בארץ: קרקע.

העליה הרוסית מלפני מלחמת-העולם הראשונה היא שעיצבה את פני היישוב. רוסיה כללה אז חלק גדול מפולין, והעולים מפולין המזרחית נכללו בעליה הרוסית. ביניהם עלה לארץ צעיר בשם דויד גרין, ששינה את שמו לבן-גוריון.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הגיע גל של עולים מפולין החדשה, שהייתה מאוחדת, עצמאית ואנטישמית. העולים מפולין מילאו את שורות היישוב.

כאשר עלתה משפחתי מגרמניה, ב-1933, היא מצאה כאן את הקהילה הרוסית-פולנית הזאת. ה"גרמנים" נתקלו ביחס של זלזול מצד העולים הקודמים. אלה קראו להם "יקים" (איש אינו יודע בביטחה מניין צץ ביטוי זה) ורימו אותם על כל צעד ושעל.

זה היה שינוי בתפקידים. לפני כן, בגרמניה שלפני הנאצים, היהודים הגרמנים הם שהתייחסו בבוז ליהודי פולין ורוסיה – "יהודי המזרח" של אז.

כל זה לא עניין אותנו, הילדים של הימים ההם. לא רצינו להיות עולים חדשים, ולא גרמנים, פולנים או רוסים. שייכנו את עצמנו לאומה חדשה שקמה בארץ, דיברנו עברית, שפה מלאת חיים שקמה מתרדמה ארוכה. שאפנו להיות חקלאים, חלוצים.

יצרנו טיפוס אידיאלי חדש, מקומי, ילידי. קראנו לו "צבר", על שם הצמח שכיסה אז את הארץ. הצבר היה קוצני בחוץ, מתוק בפנים. אגב, הוא הובא לארץ ממקסיקו.

ביום הולדתנו ה-18 מיהרנו למשרד השלטון הבריטי כדי להחליף את שמנו הלועזי לשם עברי. לא רצינו לעבור את חיינו בשם גרמני או רוסי.

בסוף שנות ה-30, שפת-הדיבור בארץ אימצה לעצמה באופן לא-מודע אבחנה ברורה בין "יהודי" ו"עברי". בהפגנות אין-ספור צעקנו "עליה חופשית! מדינה עברית!" הצטרפנו למחתרת העברית, דיברנו על חקלאות עברית ותעשיה עברית, חלמנו על הצבא העברי שיקום. ה"יהודים" היו בחו"ל, ב"גולה". דיברנו על הדת היהודית, על המסורת היהודית, על השטעטל היהודי.

המינוח הזה היה טבעי, כמעט מובן מאליו. היינו עסוקים בבניית משהו חדש לגמרי. התייחסנו אל יהודי הפזורה בהתנשאות. קבוצה קטנה של "כנענים" אף דיברה על ניתוק גמור מהיהודים ומההיסטוריה שלהם. אבל לצברים לא הייתה סבלנות לכל הדיבורים האידיאולוגיים האלה. אפילו המילה "ציונות" הפכה למילה נרדפת לשטויות. הקריאה "אל תדבר ציונות" פירושה היה תפסיק לדבר במליצות נבובות. [ בהכרה מלאה היינו עסוקים ביצירת תרבות עברית חדשה – שירה, ספרות, מחול, ציור, פיסול, תיאטרון, עתונאות, תרבות שאמורה הייתה לשקף את המציאות במולדתנו.

ואז באה השואה. בסוף 1944 כבשו הרוסים את מחנה-המוות הראשון ולא ניתן היה עוד להתכחש למלוא הזוועה. גל של חרטה הציף את היישוב. ואילו אנחנו היינו כבר עסוקים ביצירת "המדינה שבדרך".

כאשר הוכרז רשמית על הקמת המדינה, באמצע מלחמת תש"ח, היינו כ-650.000 יהודים בארץ. תוך שנים מעטות, הבאנו הנה מאות אלפים, ואחר-כך מיליונים, של עולים חדשים.

מניין? מאות אלפים הובאו מאירופה, שם המתינו לנו שרידי השואה. אך הרוב הגדול הגיע מארצות האיסלאם, ממרוקו עד איראן.

בעינינו, כל העולים היו אותו הדבר. חשבנו שיש לזרקם לתוך "כור-ההיתוך", כדי שיהיו בני-אדם נהדרים כמונו.

כמעט איש לא שם לב לשינוי העצום שחל בדמוגרפיה היהודית בעקבות השואה. לפני כן, יהדות המזרח הייתה מיעוט קטן בקרב היהודים. אחרי השואה הם היו חלק הרבה יותר גדול. מהפך זה היה מוכרח לשנות את תודעתם העצמית.

מספר ותיקים (ואני ביניהם) הזהירו שיש להתמודד עם המציאות החדשה, שהאידיאלים שהובאו מאירופה אינם מתאימים לבאים מהמזרח. בן-גוריון וחבריו לא התרגשו. הם היו בטוחים שהדברים יסתדרו מעצמם. הרי כך היה תמיד.

ובכן, הם לא. הדור הראשון של העולים מה"מזרח" (בעצם, מרוקו היא המערב הרחוק שלנו) היה עסוק בלהסתדר בארץ החדשה. גם הם העריצו את בן-גוריון. אבל הדור השני התחיל לשאול שאלות, והדור השלישי מצוי עכשיו במצב של מרד.

התפיסה הציונית, האומרת שכל היהודים הם אותו הדבר, עם הבדלים קלים בשפה ובצבע-העור, עבר זמנה. ל"מזרחים" לא היה שום חשק להיזרק לכור-ההיתוך. הם שונים מה"אשכנזים" כמעט מכל הבחינות.

כור-ההיתוך נשבר. המזרחיים גאים במורשתם. הם מתקוממים נגד העליונות האירופית.

המאבק הזה שולט עכשיו בחיים הישראליים. אף לא אחד מתחומי-החיים חופשי ממנו. המאבק הוא חברתי, כלכלי, תרבותי, פוליטי. לעיתים הוא מתחבא מאחורי הגדרה שונה. אבל הוא נמצא שם כל הזמן.

יש בעיה חברתית. מכיוון שלרוב האירופים הייתה הזדמנות לרכוש מעמד חברתי כלשהו לפני בוא המזרחיים, הם בדרך כלל אמידים יותר. הם גם תפסו את רוב עמדות-המפתח. המזרחים חשים שהם מנוצלים, שהם מופלים לרעה, שהם מהווים מעמד תחתון.

יש עניין של רגש. בדרך כלל המזרחים גאים בכך שהם יותר רגישים, בייחוד בעניינים לאומיים. הם מאשימים את ה"אשכנזים" בכך שהם קרי-רגש, לא-פטריוטיים.

יש עניין של דת. בדרך כלל יש ליוצאי המזרח גישה שונה לדת. המוסלמים בארצות המזרח רובם בעלי נטיה דתית מתונה, לא אתיאיסטים ולא קנאים. כך גם היהודים מארצות האסלאם. מעטים מהם קנאים דתיים, מעטים עוד יותר קוראים לעצמם "חילונים". הם מעדיפים לקרוא לעצמן "מסורתיים".

האשכנזים שונים לגמרי. נכון, החרדים הקיצונים, האנטי-ציונים, הם אשכנזים ברובם, וכך גם הדתיים-לאומיים, הקרובים לפאשיזם. אך רוב האשכנזים הם "חילונים", מילה עדינה שפירושה אתיאיסטים. כמעט כל מייסדי הציונות היו אתיאיסטים גמורים. כעת הולך וגדל במהירות מספרם של הציונים-הדתיים.

אם רוצים לחטוא בהכללה גסה, אפשר לומר: ישראלי ממוצא מזרחי שייך כיום מן הסתם למעמד חברתי-כלכלי נמוך יותר, הוא דתי מתון, והוא לאומני קיצוני. פירוש הדבר שנפשו מרה כלפי "האליטות הישנות" (שרובן אשכנזיות), שהוא מתנגד לתרבות החילונית, שהוא שונא את ה"סמולנים" (שהם, בעיניו, אשכנזים ומנוונים). הוא גם אוהד שרוף של קבוצת-כדורגל השונאת ערבים, וחסיד של "מוסיקה מזרחית" או "ים-תיכונית" – ג'אנר שאינו ממש ערבי ולא ממש יווני, ורחוק ממוסיקה קלאסית כמרחק טהראן מווינה.

אם האדם הזה שינה בצעירותו את שמו לעברית, הוא ממהר להחזיר לעצמו את שמו המזרחי – המרוקאי או העירקי. השם העברי נראה לו כדבר שנכפה עליו על-ידי העריצות האשכנזית.

מבחינה פוליטית, פירוש הדבר שאיש זה יצביע כמעט בבטחה בעד הליכוד, בלי כל קשר למעשיו של הליכוד בפועל. אשכנזים יכולים להסביר לו אלף פעמים שמעשי הליכוד מנוגדים לאינטרסים החיוניים שלו, שהליכוד הוא ניאו-ליברלי, אנטי-סוציאלי וקשור לטייקונים. האיש לא יקשיב. הוא קשור בליכוד באלפי קשרים של רגש ומסורת.

הוא הדין גם בצד השני. מפלגת-העבודה (מה שנשאר ממנה) תישאר מפלגת האשכנזים, וכך גם מרצ. חבריהן מהווים את "האליטה הישנה", גם אם הם חיים מקצבת הביטוח הלאומי. הם יסתכלו בבוז בדתיים מכל הסוגים, יאזינו לבטהובן (או לפחות יעמידו פנים כאילו הם מאזינים), ישלמו מס-שפתיים ל"פיתרון שתי המדינות" ויקללו את נתניהו – שהוא, כמובן, אשכנזי שבאשכנזים.

השסע הנוכחי בין האשכנזים למזרחים אינו השסע היחיד.

כאשר התנפץ כור-ההיתוך לאלף רסיסים, כל מגזר של החברה הישראלית הפך לאוטונומי.

המגזר הערבי בישראל, המונה יותר מ-20%, חי למעשה בנפרד. האזרחים הערביים אמנם מיוצגים בכנסת, אך השבוע קיבלה הכנסת חוק חדש, המאפשר ל-90 חברי-כנסת לגרש כל חבר. זהו איום ישיר על נציגי המפלגת הערבית המשותפת, המונה כעת 13 ח"כים.

העולים החדשים מרוסיה ("חדשים" מאז 1989) מטפחים בגאווה את תרבותם הרוסית, ומסתכלים מלמעלה בפרימיטיבים שכמונו. רובם בזים לכל הדתיים, שונאים סוציאליסטית מכל הסוגים, ויותר מכולם הם שונאים משום-מה את הערבים. יש להם מפלגה משלהם, בהנהגת "איווט" ליברמן.

וישנם החרדים, שאינם שייכים, השונאים את הציונות וחיים בעולם משלהם, המנותק כמעט לגמרי. בעיניהם, הציונים-הדתיים הם כופרים, וסופם גיהינום.

זוהי המערכת, פחות או יותר. בעבר היו כל המגזרים (מלבד הערבים והחרדים) מאוחדים לפחות ביחסם לצבא, שהיה מוסד מקודש. עד שבא חייל ממוצא מזרחי בשם אלאור אזריה וירה מטווח אפס בראשו של מפגע ערבי פצוע, והרגו.

בעיני המון המזרחים הוא גיבור לאומי. בעיני פיקוד צה"ל ורוב האשכנזים הוא פושע. הבקע הופך לתהום.

מה יכול לאחד את ישראל עכשיו?

שאלה טובה. אולי איזו מלחמה קטנה.