תמיד הייתי אנגלופיל. גם כשהייתי צעיר והצטרפתי לאצ"ל, שמטרתו הייתה לגרש את הבריטים מהארץ. באותה עת עבדתי אצל עורך-דין, שרבים מלקוחותיו היו אנגלים. רבים מהם מצאו חן בעיניי. (בשבילנו, אז, כל הבריטים היו "אנגלים".)

הבריטים תמיד היו בעיניי עם רציונלי מאוד, אנשים בעלי שליטה עצמית, מתונים, שהציגו חזות מאופקת.

והנה הם מקבלים החלטה בלתי-רציונלית לחלוטין, בעניין בעל חשיבות היסטורית. הם נתנו להתנגדותם ל"זרים" להנחות את הצבעתם.

עצם המשאל היה בלתי-בריטי בהחלט.

הבריטים מתגאים בכך שההם המציאו את הדמוקרטיה המודרנית. ל"אליטה" שלהם מעולם לא היו אשליות לגבי האדם הפשוט, ולאחר מכן לגבי האישה הפשוטה. הבוחרים הבריטים לא קיבלו את ההחלטות הגורליות. הם בחרו באנשים מוסמכים יותר מהם, והטילו עליהם לקבל את ההחלטות הגורליות. אנשים שחונכו למלא תפקיד זה. אנשים שנולדו למלא את התפקיד.

המנהיגים הבריטיים, שנבחרו באופן דמוקרטי, רחשו לעיתים בוז מוסווה לאנשים שבחרו בהם. המנהיג הבריטי הגדול מכולם, וינסטון צ'רצ'יל, אמר כידוע ש"הטענה הטובה ביותר נגד הדמוקרטיה היא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע."

לכן, כל צורה של משאל-עם נוגדת לגמרי את הדמוקרטיה הבריטית. משאל-עם הוא הזמנה לחוסר-אחריות. משתתפי המשאל נוהגים על פי רגשות זמניים וחולפים, הם יכולים להצביע באופן הפוך למחרת היום – כשזה כבר מאוחר מדי. הצבעה של "כן" או "לא" ברגע אחד יכולה להיות מקרית לגמרי אצל הרבה אנשים – בייחוד כאשר התוצאה תלויה ברוב של 1% או 2%. (במשאל-עם יש לדרוש רוב של 75%, או לפחות 60%).

המשאל של השבוע האחרון הראה מדוע משאלי-עם מטפחים את חוסר-האחריות. הרוב – אמנם רוב זעיר – של הבוחרים הבריטים הצביע באופן דמוקרטי למען יציאה מהאיחוד האירופי.

למה, למען השם?

בינתיים נכתבו ושודרו כבר אלפי דברי-פרשנות, והוצגו אלפי סיבות. אך בסוף זה מצטמצם לגורם אחד: לבריטים פשוט נמאס מזוללי-הנקניקים הגרמנים ומבולעי- הצפרדעים הצרפתים, מכל ה"זרים" למיניהם, הרוצים להגיד להם מה לעשות.

שיילכו לעזאזל, כולם!

אני זוכר כרזה בריטית נהדרת שהופיעה אחרי נפילת צרפת ב-1940, ושהודבקה גם על הקירות בארץ: "בסדר, אז לבדנו!" בריטים בני דורי לא ישכחו לעולם את הרוח של סיסמה זו.

אבל עכשיו זה לא 1940. העולם התקדם. העולם ממשיך להתקדם. ה"ברקסיט" – היציאה הבריטית - (למה לא "בריציאה" בעברית?) הוא צעצוע נחמד לשחק בו. אבל הוא הרה-אסון.

מכל ההסברים הרבים שהובאו להחלטה זו, הסיבה המשכנעת ביותר היא שבכל רחבי העולם הדמוקרטי גובר המיאוס, ואפילו התיעוב, כלפי הממסד הפוליטי הקיים.

בוחרים בריטיים רבים, כך נדמה, בכלל לא הצביעו בעד או נגד הברקסיט, אלא בעד או נגד המפלגות הוותיקות.

הרגש הזה מדרבן מפלגות פשיסטיות קיצוניות בכל מקום, ובארצות מסוימות גם מפלגות שמאליות רדיקליות. דונלד טראמפ הוא הבן המכוער של מצב-רוח זה. וכך גם, בצורה חביבה יותר, ברני סנדרס.

בישראל שורר אותו הרגש, רק בצורה קיצונית עוד יותר. שוב שולטת אצלנו האווירה של "די, נמאסתם!", קריאת-הקרב של המפגינים אחרי מלחמת יום-הכיפורים, שטיאטאו מהשלטון את גולדה מאיר ומשה דיין.

לעולם הדמוקרטי נמאס מהממסד. בכל מקום נראים הפוליטיקאים כמשרתים מושחתים של הטייקונים, ולפחות כמי ש"איבדו את המגע" עם העם.

הצבעת הברקסיט היא חלק מהמגמה העולמית הזאת. זאת הצבעה של מחאה, שאין לה קשר רב עם הנושא שעמד על סדר-היום. האיחוד האירופי נראה כהתגלמות המעמד העליון, כגוף אליטיסטי, בעל בירוקרטיה מתנשאת ואנטי-דמוקרטית, מין הרחבה של ה"אליטה" המקומית. אם כן, יאללה החוצה!

זוהי גישה ילדותית.

אבל ההצבעה אינה רק זאת. יש בה הרבה יותר.

זהו קרב-המאסף של הלאומיות. האנושות כולה צעדה צעד אחורה.

אני אדם לאומי. כלומר, אני מאמין שבשלב זה זקוקה האנושות ללאומיות. אני מאמין ששום השקפת-עולם של "איזם" אינה יכולה להתגבר על הלאומיות בשלב הנוכחי של ההתפתחות האנושית.

הקומוניזם ניסה, ונכשל בתום מאבק שנמשך כמעט מאה שלמה. הפאשיזם, שניסה גם הוא בשלב מסוים להפוך לכוח בינלאומי, ניסה ונכשל. הכנסיה הנוצרית ניסתה ונכשלה. כאשר "איזמים" אלה ואחרים ניסו להתעמת עם הלאומיות, הם נמחצו.

יתכן שהקומוניזם מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר. כאשר גרמניה הנאצית התנפלה על ברית-המועצות, הקומוניסטים הרימו את דגל ה"פטריוטיזם". בארצות שבהם התחבר הקומוניזם עם הלאומיות, כמו בוויאט-נאם, הוא פרח.

הציונות ניצחה מפני שהיא הפכה את העדה הדתית היהודית לאומה ישראלית מודרנית.

מדוע הפכה הלאומיות ל"צייטגייסט" לפני 250 שנה? מפני שהתוכן הרוחני שלה תאם את ההתפתחות החומרית. ההתפתחות הכלכלית, הצבאית והתקשורתית דרשה יחידות יותר ויותר גדולות. ישויות מחוזיות קטנות – כמו הסקוטים, הקורסיקאים, הבאסקים – לא יכלו עוד לעמוד בצרכים האלה. הן לא יכלו עוד להגן על עצמן, ולא להתחרות עם ישויות כלכליות גדולות יותר. לכן הן הצטרפו למדינות-הלאום החדשות – בריטניה, צרפת, ספרד. קם הרייך הגרמני. קמה הרפובליקה האיטלקית.

לנגד עינינו מתיישנת עכשיו מציאות זו. הכלכלה הפכה גלובלית. הפצצה הגרעינית היא נחלתן של מדינות גדולות (וישראל), את הסביבה העולמית יכול להציל רק מאמץ משותף של האנושות כולה. האינטרנט מחבר את בני-האדם בכל מקום בעולם ומתעלם מגבולות מדיניים. מדינת-הלאום אינה יכולה עוד להתחרות כשהיא לבדה.

אבל רגשות אנושיים אינם משתנים באותה המהירות כמו המציאות החומרית. בני-אדם דבקים ברעיונות ישנים. האומה עדיין שולטת בעולם הרוחני של בניה ובבנותיה. כל תחרות כדורגל בינלאומית מראה זאת בצורה חותכת. החוליגנים הם הראי הנאמן של אומותיהם.

זהו השורש האמיתי של הברקסיט. הלאומיות מתגוננת מפני ההגיון האיזורי והעולמי. היא לוחמת על קיומה. היא דבקה בעבר. ב-1892 כתב המחזאי הגרמני גרהארט האופטמן מחזה קלאסי בשם "האורגים". הוא מתאר בעלי-מלאכה השוברים את המכונות החדשות של המהפכה התעשיתית, כדי לשמור על מקצועם, שעבר זמנו.

ההיסטוריה יכולה גם לשעשע. אחת התוצאות של התנועה הנוכחית לקראת ישויות יותר גדולות היא דווקא התפרקות האומות הקיימות ליחידות קטנות. אם הריבונות האמיתית עוברת ממילא מלונדון, מפאריס וממדריד לבריסל, מדוע יישארו הסקוטים, הקורסיקאים והבסקים באומות היותר גדולות? הם יכולים לחזור למיני-לאומים הקודמים שלהם ולהישאר באיחוד האירופי. בריטניה הגדולה תחזור להיות אנגליה הקטנה.

(הצעה לרעיון היתולי: העיר לונדון, שמספר תושביה כמספר תושבי ישראל, הצביעה ברוב גדול למען ההישארות באיחוד האירופי. גם היא יכולה לפרוש מבריטניה ולהשאיר את הפריפריה הבריטית לנפשה. מירי רגב הבריטית בוודאי הייתה שמחה. כפיים!)

בשנות העשרה שלי הצטרפתי למחתרת טרוריסטית מפני שהאמנתי שמגיע לנו מדינה לאומית משלנו, שאכן קמה ונקראת ישראל. במלחמת תש"ח השתכנעתי שאין דרך לכפות על העם הפלסטיני לוותר על שאיפתו למדינת-לאום משלו. כך נולד הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". אך זמן קצר לאחר מכן העליתי גם את הרעיון של "איחוד שמי", שיהווה מסגרת לשיתוף-פעולה אזורי בין ישראל, פלסטין ושאר המדינות הערביות. לאחרונה קמה קבוצה בשם "שתי מדינות, מולדת אחת", שהעלתה את הרעיון הזה מחדש.

יש משהו פאטתי ומעורר-רחמים בהחלטם של הבריטים. הם נזכרים באותה סיסמה - "בסדר, אז לבדנו!" – שסימלה את הרגע הגא ביותר בכל ההיסטוריה שלהם. הם נזכרים בזמנים שבהם שלטה אומת-האי הקטנה שלהם בכל האוקינוסים ובחמישית מכל היבשות – כולל ארץ-ישראל.

ובכל זאת, זה שיגעון.

ההתקדמות האנושית מחייבת יחידות גדולות יותר ויותר. במאה הזאת יקום סדר עולמי חדש. לא אראה זאת בחיי, אך אני כבר רואה זאת בעיני רוחי. אי-אפשר למנוע זאת.

השאלה היא אם הסדר העולמי החדש הזה יהיה דמוקרטי או לא. תפקיד האנושות הוא להבטיח זאת. הוא הדין לגבי האיחוד האירופי עכשיו. מי שאינו מרוצה מצורתו הנוכחית של האיחוד צריך להיאבק על שינוי בכל כוחו. הוא צריך לפעול למען חיזוק הדמוקרטיה במוסדותיו, למען רווחה סוציאלית ושמירה על זכויות-האדם. על כך היו צריכים הבוחרים הבריטיים להצביע.

במקום זאת, הם בחרו ב"עצרו את העולם, אנחנו רוצים לרדת!"