במרכז המקרה עומד "החייל היורה בחברון". הצנזורה הצבאית אינה מרשה לקרוא לו בשמו. אפשר לקרוא לו "החייל א'".

זה קרה באיזור תל-רומידה בחברון הכבושה, שבה חיה קבוצה של מתנחלים מקיצונים ביותר בקרב 160 אלף פלסטינים, תחת שמירה צבאית כבדה. יש שם שפע של תקריות אלימות.

ביום ההוא, שני פלסטינים תקפו חיילים בסכינים. שניהם נורו במקום. אחד מת מיד, האחר נפצע קשה ושכב על הארץ.

הכיכר הייתה מלאה באנשים. חובשים טיפלו בחייל שנפצע קל (אך לא טיפלו בפלסטיני). מספר חיילים וקצינים הסתובבו במקום, וגם מתנחלים אחדים.

אחרי שש דקות הופיע החייל א'. הוא הסתכל בנעשה במשך כארבע דקות. אחר-כך ניגש לפלסטיני הפצוע וירה מקרוב כדור בראשו. הנתיחה שלאחר-המוות הראתה שאכן כדור זה הוא שהרג את הפלסטיני.

בתצלומים נראה שבסיום האירוע לחץ החייל א' את ידו של ברוך מרזל הידוע לשמצה, איש מפלגתו של הרב מאיר כהנא (שאותו הגדיר בית-המשפט העליון כפאשיסט).

עד לנקודה זו אין ויכוח על העובדות. בגלל סיבה פשוטה: התקרית כולה צולמה מקרוב במצלמת-וידיאו על-ידי תושב ערבי. עמותת "בצלם" סיפקה מצלמות כאלה לפלסטינים רבים, למען מטרה זו בדיוק.

("בצלם" הוא שם תנ"כי ולקוח מספר "בראשית". שם נאמר שהקדוש-ברוך-הוא ברא את האדם בצלמו. זהו אחד הפסוקים האנושיים ביותר בתנ"ך, מכיוון שהוא אומר שכל בני-האדם, ללא הבדל, נוצרו בצלם אלוהים.)

המצלמה ממלאה תפקיד מרכזי בתקרית זו. באינתיפאדה הנוכחית, מפגעים פלסטיניים רבים נהרגו בתקריות כאלה. קיים חשד כבד שרבים מהם הוצאו להורג אחרי שכבר "נוטרלו" – כלומר אחרי שנפצעו או נלקחו בשבי.

לפי פקודות מטכ"ל אסור באופן מוחלט לחיילים להרוג אויבים שאינם מהווים עוד סכנה לחיים. מאידך, פוליטיקאים וקצינים רבים טוענים ש"אסור שמחבל יישאר בחיים" אחרי פיגוע. זאת הייתה הנחייה בלתי-רשמית של ראש-הממשלה לשעבר, יצחק שמיר (שהיה בעצמו בצעירותו טרוריסט מעולה).

ואולם, פיקוד הבכיר בצבא לא קיבל מעולם את הכלל הזה. עוד בתקופת כהונתו של שמיר, כאשר ראש השב"כ הרג שני חוטפי-אוטובוס שבויים, הוא עמד להיות מובא למשפט, אלמלא חנן אותו נשיא המדינה. האיש סולק מתפקידו.

בתקרית אחרת צולמה נערה פלסטינית כשהיא מתרוצצת ברחוב ומנופפת במספריים. שוטר ירה בה למוות מטווח קצר.

בכל התקריות האלה, נוכחות המצלמה היא שעשתה את ההבדל. (אולי כדאי שהקדוש-ברוך-הוא יתקן את הדיבר לאמור: "לא תרצח כאשר יש מצלמה בסביבה!")

מפקדו של החייל א' שאל אותו בו במקום מדוע הרג את הפלסטיני הפצוע. החייל א' ענה באופן ספונטני: "הוא פצע את החבר שלי, אז הוא ראוי למות".

תוך זמן קצר הבין החייל א' שזו תשובה לא טובה. הוא תיקן את הגירסה: הוא ראה שמונחת ליד הפלסטיני סכין, והרגיש מאויים. אלא שחייל אחר בעט כבר לפני-כן בסכין והרחיק אותה מהמפגע.

אחר-כך המציא החייל א' גירסה נוספת, ובגרסה זו הוא דבק עד עכשיו. לפיה, הוא הבחין בבליטה תחת מעילו של הפצוע, וחשב שהוא לובש חגורת-נפץ. הוא ירה כדי להציל את חיי האנשים שעמדו מסביב. גירסה זו ממש לא סבירה, בלשון המעטה, מכיוון שהמצלמה מראה בבירור שהעומדים מסביב לא היו מודאגים. כבר קודם לכן נערך חיפוש על גופו של הפצוע.

על כן הודיע מצ"ח (המשטרה הצבאית החוקרת) שבכוונתה להעמיד את חייל א' למשפט בעוון רצח.

פרצה סערה אדירה. בכל רחבי הארץ תקפו אנשי ימין, מתנחלים, פוליטיקאים ודומיהם את הפיקוד הצבאי בלשון שלא הייתה עוד כדוגמתה בישראל.

שר-החינוך נפתלי בנט ממפלגת "הבית היהודי" השמיץ בזעם את שר-הביטחון, רמטכ"ל לשעבר, איש-ליכוד.

הרמטכ"ל המכהן, גדי אייזנקוט, לא נרתע. הוא חזר על פקודות המטכ"ל ותמך בעוז בהחלטות מצ"ח מול אלפי מסרים של טוקבקיסטים שקיללו את הפיקוד הצבאי. בנימין נתניהו תמך תחילה בשפה רפה בשר-הביטחון שלו, אך אחר-כך טילפן לאביו של חייל א' כדי להביע את תמיכתו במשפחה.

זאת הייתה רק ההתחלה. הוריו של החייל א' תקפו בגלוי את פיקוד צה"ל על ש"נטש" את הילד, בנם. חברי היחידה הצבאית של החייל א' קיללו באופן חופשי את מפקדיהם ואת מצ"ח, ובכל הארץ נשמעה הקריאה שהחייל א' הוא "גיבור".

הפגנות של חיילים ואזרחים נערכו לפני בניין בית-המשפט הצבאי, בתוך מתחם של צה"ל. שרים וחברי-כנסת ישבו באולם בית-המשפט כדי להפגין אהדתם ל"הגיבור". האספסוף קרא לשר-הביטחון ולרמטכ"ל להתפטר.

כאן אני מבקש להוסיף מספר הערות אישיות.

במלחמת תש"ח הייתי חייל בסיירת שזכתה בשם "שועלי שמשון" כעיטור קבוצתי. השתתפתי בכ-50 מגעים עם האויב. כתבתי שני ספרים על חווייה זו. הראשון, "בשדות פלשת 1948", נכתב במהלך המלחמה ותיאר את הקרבות. כל מה שנכתב בו הוא האמת ורק האמת. אבל לא כל האמת. הספר השני, "הצד השני של המטבע", נכתב מיד אחרי המלחמה. הוא תיאר את הצדדים האפלים של המלחמה, ובהם פשעי מלחמה. הייתי "שובר שתיקה" הראשון.

על יסוד הנסיון הזה אני מעז לטעון שכל מי שקורא לחייל א' "גיבור" מעליב את מאות אלפי החיילים ההגונים ששירתו בצה"ל מאז ועד היום, וביניהם גיבורים אמיתיים (כמו ארבעת החיילים יוצאי-מרוקו שחירפו את נפשם תחת אש, כדי להציל אותי כאשר נפצעתי).

גיבור הוא חייל המסכן את חייו כדי להציל חבר או לבצע משימה חיונית אחרת. חייל היורה באויב פצוע אינו גיבור, ולקרוא לו כך מעליב את כל החיילים ההגונים שמנסים לשמור על אנושיותם בנסיבות קשות – ולפעמים קשות מנשוא.

חייל הגון אינו זקוק לפקודות מטכ"ל כדי להבחין בין מותר לאסור, בין הגון למנוול, בין גיבור לפחדן עלוב. הוא פשוט יודע.

יש מי שעשויים לתמוה על יחסי לצבא.

אני שוחר-שלום. אני שונא את המלחמה. אבל אני לא איש תמים. אני יודע שכל מדינה זקוקה לצבא, לא רק בעיתות מלחמה אלא גם בעיתות שלום.

נכון, כל צבא הוא מכונת-הרג. אבל אחרי זוועות מלחמת-שלושים-השנים במאה ה-17, קבעו העמים התרבותיים מגבלות. קיצורן: מותר להשתמש באלימות כשהיא משרתת את מטרות המלחמה, אבל אסור בשום פנים ואופן להשתמש באלימות נגד בני-אדם חסרי-ישע, כמו פצועים ושבויים.

כפי שאחדים מאיתנו צפו מראש, 50 שנים של כיבוש השחיתו את הצבא שלנו בדרכים שונות. זה כבר לא צבא שאני יכול להתגאות בו. הוא דומה יותר למשטרה קולוניאלית מאשר לצבא האמור להגן על המדינה במרחב כאוטי.

זרים יכולים לתמוה על כך שאצלנו הפיקוד הצבא הוא בדרך כלל מתון יותר מאשר הממשלה והפוליטיקאים. כתוצאה מנסיבות היסטוריות, כך זה היה אצלנו תמיד. יש לי הרבה טענות נגד הפיקוד הצבאי, אבל עלי להלל ולשבח אותו על האופי ויכולת-האיפוק שלו בפרשה זו.

הצד העיקרי של תקרית זו, שאיש אינו מעז לבטא אותו, הוא שזו הפעם הראשונה בתולדות מדינת-ישראל שבה אנחנו עדים למרידה אמיתית.

אין דרך אחרת לתיאור המעשה.

קבוצה של חיילים מורדת במפקדים שלהם, וזוכה בתמיכה של חלק ניכר מהציבור. זהו איום ממדרגה ראשונה על מבנה המדינה, סכנה לשארית הדמוקרטיה שלנו.

הריקבון שהחל בשטחים הכבושים מתפשט עכשיו במדינה כולה. עכשיו הוא מתגלה במוסד האחד שנהנה עד כה מאהבת הציבור (היהודי) כולו: צבא ההגנה לישראל.