כן. ללא ספק. ראיתי את זה בילדותי, ביומני קולנוע.

בניטו מוסוליני. רומא. כיכר ונציה. הדוצ'ה על המרפסת, ההמון למטה בפיאצה, שיכור מהתלהבות, מוחא כפיים, צורח עד כדי צרידות. אורגיה המונית של טימטום.

השבוע ראיתי את זה שוב. והפעם בטלוויזיה.

היו הבדלים, כמובן.

המועמד לנשיאות דונלד טראמפ דיבר בוושינגטון, המקבילה המודרנית של רומא העתיקה.

הדוצ'ה היה קרח, ועל כן חבש כובע שהומצא במיוחד בשבילו. ראשו של טראמפ עמוס בשערות הכתומות, שהפכו לסמל המסחרי שלו, ושהוא מטפח אותן במו ידיו (לדברי רב-השרתים שלו).

מוסוליני דיבר איטלקית, אחת השפות היפות בעולם, גם כשהיא יוצאת מפיו של רודן. טראמפ מדבר אנגלית אמריקאית, שפה שגם מעריציה לא יגידו עליה שהיא בעלת צליל ערב.

אך ההבדל העיקרי היה באופי הקהל. הדוצ'ה דיבר אל ההמון הרומאי, יורשו של האספסוף ברומא העתיקה שרצה לראות דם בזירה, לא הרחק משם.

טראמפ דיבר – לא ייאמן! – בכנס של אלפי יהודים, קשישים ברובם, עשירים ומשכילים. יהודים, למען השם! אנשים המאמינים בסתר ליבם שהם העם החכם ביותר בעולם! יהודים שיכורים מהתלהבות, צורחים, מוחאים כפיים, קופצים למעלה ולמטה אחרי כל משפט, כאילו אחז בהם השד.

מה קרה ליהודים האלה?

זהו סיפור עצוב. במלחמת-העולם השנייה, כאשר השואה הייתה בעיצומה, היהודים האמריקאים שתקו. הם לא השתמשו בכוחם הפוליטי, שכבר היה די ניכר, כדי להניע את הנשיא רוזוולט לעשות משהו משמעותי להצלת היהודים. הם היו נפחדים. הם חששו שיאשימו אותם במזימות-מלחמה.

פעם הביאו לי כרוז שהמטירו מטוסים גרמניים מעל הקווים של האמריקאים בחזית איטליה. הכרוז הראה יהודי שמן ומכוער, המחבק צעירה אמריקאית בלונדית. הטקסט אמר משהו כמו: "בשעה שאתה שופך פה את דמך, היהודי בבית מפתה את חברתך!"

היהודים חששו לעשות משהו שיכול היה לאשר את התעמולה הנאצית, שלפיה המלחמה נגרמה על-ידי היהודים וסוכנם "הנשיא רוזנפלד", כדי להשמיד את הגזע הארי. לכן שתקו.

היהודים האלה באו לאמריקה דור אחד או שניים לפני כן. קרבנות השואה היו קרוביהם. החרטה על שתיקתם בימי השואה רודפת אותם – ובייחוד את הקשישים שבהם – עד עצם היום הזה.

התמיכה העיוורת ב"מדינת היהודים" היא תוצאה של החרטה הזאת. יהודים רבים באמריקה קשורים יותר לישראל מאשר לארצות-הברית. יחסם לישראל מתאים לסיסמה הבריטית הישנה: "ארצי, גם כשהיא צודקת וגם כשהיא אינה צודקת".

זה היה הקהל שלפניו נאם טראמפ בוועידת איפא"ק.

שדולת איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בקונגרס האמריקאי, היא מתגלמות גם של העוצמה היהודית וגם של עומק התסביכים היהודיים.

מבחינה מסוימת, זה מזכיר את הזיוף הרוסי האנטישמי הישן, "הפרוטוקולים של זקני-ציון", אודות היהודים השולטים בעולם. לפי דיווחים רבים, איפא"ק היא השדולה השנייה בכוחה באמריקה, מיד אחרי השדולה של חובבי-הנשק המטורפים.

איך הצליח ארגון פוליטי, שעוד לפני 60 שנה היה קטן ועלוב, לעלות לגבהים מסחררים כאלה? היהודים אינם המיעוט האתני הגדול ביותר באמריקה. אך בגלל פחדם מפני האנטישמיות, היהודים דבקים זה בזה, ומה שחשוב הרבה יותר: הם תורמים כסף. הרבה מאוד כסף. בשתי התכונות האלה הם עולים על מיעוטים הרבה יותר גדולים, כמו הערבים, למשל.

המערכת הפוליטית האמריקאית, שהייתה פעם מטרה לקנאה של כל הדמוקרטים בעולם, מושחתת עכשיו עד היסוד. הפרסום הפוליטי נחוץ מאוד, וגם יקר מאוד. כל מי שרוצה להיבחר למשרה פוליטית יש לו צורך בכסף. לערימות של כסף. הרדיפה אחרי הכסף היא עכשיו העיסוק העיקרי של הפוליטיקאי האמריקאי.

באמריקה של היום, אפשר לקנות כמעט כל פוליטיקאי. אפשר לקנות מערכות פוליטיות שלמות. הסכומים גם אינם בשמיים. איפא"ק הביא את התהליך הזה לשיאו.

כדי להפגין את עוצמתו, איפא"ק יצר כמה דוגמאות למופת. הוא לא הסתפק בשלילת הכסף ממי שהטיח ולו את הביקורת הכי קלה בישראל. איפא"ק שם קץ לקריירה הפוליטית של מותחי-ביקורת כאלה בדרך פשוטה: הוא לקח פוליטיקאי מתחרה לא-ידוע, מילא את כיסיו בכסף והביא לבחירתו במקומו של הסורר.

אילו היה קיים משהו כמו טרור פוליטי, איפא"ק היה מגיע לאליפות.

איך משתמש איפא"ק בכוח אדיר זה?

העיתונאי הישראלי גדעון לוי כתב השבוע מאמר שהדהים רבים, ובו טען שאיפא"ק הוא בעצם ארגון אנטי-ישראלי. אילו כתבתי אני את המאמר הזה, הייתי משתמש במלים חריפות יותר.

אם, חלילה, ישראל לא תשרוד עוד מאה שנה, ההיסטוריונים יטילו חלק מהאשמה על היהדות האמריקאית, ואיפא"ק בראשה.

מאז 1967 עומדת לפני ישראל בחירה גורלית: לוותר על השטחים הפלסטיניים הכבושים ולעשות שלום עם פלסטין ועם כל העולם הערבי והמוסלמי – או לדבוק בשטחים, לבנות התנחלויות ולהמשיך במלחמה שאין לה סוף.

זאת לא השקפה פוליטית. זוהי עובדה היסטורית.

ידיד אמיתי של ישראל יעשה את הכל כדל לדחוף את ישראל בכיוון הנכון. כל דולר וכל קורטוב של השפעה פוליטית צריכים לשמש להשגת מטרה זו. בסופו של דבר צריכות שתי המדינות – ישראל ופלסטין – לדור זו בצד זו, אולי בצורה כלשהי של פדרציה.

אנטישמי ידחוף את ישראל לכוון ההפוך. במרוצת מאה השנים הבאות תהפוך ישראל למדינה עוד יותר גזענית, לאומנית, אפילו פשיסטית. זאת תהיה מדינת אפרטהייד, ובה רוב ערבי ההולך וגדל. ברבות הימים תהפוך הארץ כולה למדינה ערבית ובה מיעוט יהודי המצטמק והולך.

כל השאר הוא חלום באספמיא.

אז מה עושה איפא"ק?

ביצירתו המונומנטלית, "פאוסט", מתאר גתה את מפיסטו, השטן, כ"מי שרוצה תמיד את הרע ויוצר תמיד את הטוב". איפא"ק הוא ההפך הגמור.

הוא תומך בקיום "המדינה היהודית" אך דוחף אותה בכוח לעבר אסון נורא נוסף בהיסטוריה היהודית.

יש לו תירוץ, כמובן. הרי הישראלים עצמם הם שבחרו בדרך זו. איפא"ק תומך רק במי שנבחר על-ידי הישראלים בבחירות דמוקרטיות. ישראל היא, כידוע, המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

שטויות. איפא"ק והארגונים הדומים לו מעורבים עמוק-עמוק בבחירות בישראל. הם תומכים בבנימין נתניהו, ראש-הממשלה הימני-קיצוני, ובכל רשת המפלגות הימניות-קיצוניות בישראל.

אולי הייתי צריך להטיל את האשמה על כל היהדות האמריקאית. זה לא רק איפא"ק, אלא גם מיליונים יהודים אחרים. כולם תומכים בימין הישראלי הקיצוני.

יתכן שזה כבר לא כך. אומרים לי שבני הדור היהודי החדש באמריקה מפנים את גבם לישראל, ואף תומכים בשונאי מדינת ישראל. אם כן, חבל. הם יכולים למלא תפקיד חשוב בהחייאת מחנה-השלום הישראלי, החותר לישראל מתקדמת, והמרים את נס הערכים היהודיים הישנים, שלום וצדק.

אינני רואה שזה קורה. אני רואה שהצעירים היהודים המתקדמים באמריקה יורדים בשקט מן הבמה, ומשאירים אותה למוסוליני האמריקאי והיהודים שלו, היהודים השיכורים מרוב התלהבות, הצורחים בכל כוחם והקופצים באקסטזה מעלה-מטה בשמעם את טראמפ מדבר.