כאשר נוסדה מדינת-ישראל עשה שר-החוץ החדש, משה שרת, מעשה שנראה אז טבעי לגמרי. הוא מכר את דירתו הפרטית.

בתפקידו החדש הוא זכה בדירת-שרד. דירה די צנועה.

שרת סבר שלא נאה למשרת-ציבור, המתגורר בדירה ממשלתית, לשמור לעצמו גם דירה פרטית.

את הכסף שקיבל תמורת דירתו הוא לא שמר לעצמו. הוא תרם אותו למספר עמותות ציבוריות – מסוג העמותות המוגדרות עכשיו כ"שמאלניות", שלא לומר "בוגדניות".

כיום היה מעשהו של שרת נחשב לסימן של טירוף. הרי ראש-הממשלה המכהן גר בבית-שרד, ומחזיק בנוסף שתי דירות פרטיות, אחת מהן וילה מפוארת בשכונה של עשירים מובהקים בקיסריה.

נכון, מבחינות רבות היה משה שרת איש חריג. הוא נולד באוקראינה, עלה לארץ בגיל 10, חי שנים בשכונות ערביות ולמד שם ערבית, שירת כקצין בצבא העות'מאני במלחמת-העולם הראשונה, והפך מומחה ליחסי-חוץ. כל זה היה בלתי-רגיל באותה עת: כמעט איש ממנהיגי הציונות דאז לא הכיר ערבים ולא אהב אותם. הם לא ידעו את השפה הערבית וכבר בראשית דרכם ראו בערבים אויבים.

כדי שדבריי אלה לא יתפרשו כדברי-חנופה של מעריץ, עלי לציין ששרת לא חיבב אותי ואמר עלי דברים מאוד לא מחמיאים, וגם אני עניתי לו בדברים לא הכי אוהדים.

בכל זאת אינני יכול שלא לזכור את ההגינות של האיש, ביום שבו שולח בית-המשפט העליון של המדינה ראש-ממשלה לשעבר לכלא בעוון קבלת שוחד.

כאשר הוקרא פסק-הדין, הנאשם, אהוד אולמרט, כמעט חגג.

בית-משפט מחוזי הרשיע אותו בקבלת שוחד הרבה יותר חמור וגזר עליו מאסר הרבה יותר ארוך. בית-המשפט העליון, אחרי שמשך את התיק עד כמה שהיה יכול, הפחית את ההרשעה וקיצר את עונש-המאסר - משש שנים לשנה וחצי בלבד. אם יופחת העונש בשליש, כמקובל, הוא "יישב" שנה אחת בלבד.

הללויה! ראש-הממשלה לשעבר יישב רק שנה בכלא, שם יפגוש את נשיא-המדינה לשעבר, היושב בכלא בעוון אונס.

ראש-הממשלה הנוכחי ואשתו נתונים בחקירה בחשד שהשתמשו בקרנות ממשלתיות כדי לשלם את הוצאות הדירות הפרטיות שלהם. פרקליטו הנוכחי של נתניהו ביקש להיפגש באופן פרטי עם היועץ המשפטי לממשלה ורמז (בפתק שהתפרסם) ששרה נתניהו סובלת מבעיות נפשיות. היועץ המשפטי סירב להיפגש איתו, אבל העניין נמשך ונמשך.

אגב, היועץ המשפטי הכול-יכול שימש לפני מינויו לתפקיד הממלכתי כעורך-דינם הפרטי של משפחת נתניהו. כאשר יסיים את תפקידו בעוד מספר שבועות, יבוא במקומו מזכיר הממשלה, המקורב עוד יותר לנתניהו.

על דמויות ציבוריות חשובות נוספות מתנהלות חקירות על הא ועל דא. אחד מהם, סילבן שלום, מי שהיה שר-הפנים וסגן ראש-הממשלה, נאלץ להתפטר בשבוע שעבר אחרי שנחשד באונס ובהטרדה מינית של שש נשים שעבדו תחתיו (לא פשוטו כמשמעו).

ניצב רוני ריטמן, ראש יחידת להב 433 למלחמה בשחיתות, הוחזר זה עתה לתפקידו, לאחר שנוקה מפרשיות הטרדה מינית במשטרה.

כל זה מזכיר לי אנקדוטה ששמעתי לפני הרבה שנים. עסקן מפלגתו ניגש של שר-החינוך, זיאמה ארן, איש מפא"י, ואמר לו: "ברך אותי, זוכיתי מאשמה!"ארן ענה ביובש: "מעניין, אני אף פעם לא זוכיתי!"

מאז השתנה המוסר הציבורי בישראל באופן קיצוני. אהוד אולמרט הוא, אולי, הנציג האופייני ביותר למוסר החדש.

אביו היה לוחם אצ"ל. כאשר הקים מנחם בגין את מפלגתו במדינה החדשה, תנועת החרות, אולמרט-האב נבחר לכנסת.

אהוד נולד ימים אחדים אחרי תום מלחמת-העולם השנייה. זה קרה בשוני, מין קיבוץ של אנשי-אצ"ל, וכעבור זמן-מה עברה המשפחה לשכונה אחרת של יוצאי-אצ"ל, בבנימינה הסמוכה. כל המקומות האלה היו עניים מאוד, דבר המסביר אולי את תשוקתו הכפייתית של אולמרט לכסף ולחפצים יקרים.

מובן מאליו שהצטרף למפלגתו של בגין, שהייתה גדושה במנהיגים עתירי-זכויות. אך כאשר הופיע שם כוכב חדש, ראה אולמרט סיכוי לעקוף אותם. הכוכב היה שמואל תמיר, גם הוא חבר-אצ"ל לשעבר, שהוגלה על-ידי הבריטים למחנה-מעצר באפריקה ולמד שם משפטים. תמיר היה אדם שאפתן מאוד, וכאשר היה נדמה לו שיש סיכוי להדיח את בגין, הוא ערך פוטש בוועידת המפלגה. אולמרט הצעיר קפץ מיד על העגלה.

זה היה משגה. בגין, שנראה כקשיש טוב-לב, חשף את שיניו. הפוטש התמוטט. תמיר וחסידיו עפו מהתנועה. הם הקימו מפלגה קטנה בשם "המרכז החופשי". "מרכז" מפני שהם תקפו את האידיאולוגיה הימנית הקיצונית של בגין ומיקמו את עצמם במרכז המתון.

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה לאימפריה בעלת שטחים כבושים נרחבים. ואז, הפלא ופלא, "המרכז החופשי" הפך בן-לילה למפלגה הימנית הקיצונית ביותר. הוא הטיף לסיפוח השטחים והאשים את בגין ברכרוכיות ובמתינות.

באותם הימים הייתי חבר-כנסת, והכרתי את אולמרט לראשונה כנושא-כליו של תמיר. פשוטו כמשמעו: הוא הלך אחרי תמיר ונשא את תיקיו וספריו.

אך תמיר הפחית בערכו של הצעיר השאפתן. כאשר העדיף על פניו את עקיבא נוף, גם הוא צעיר שאפתן, אולמרט פילג את המפלגה הקטנה והקים מפלגת קטנה עוד יותר, שבראשה הועמד אליעזר שוסטק, עסקן קשיש של "הסתדרות העובדים הלאומית". זה לא התאים לאולמרט, והוא פילג גם את המפלגה הזאת, הדיח את שוסטק והפך בעצמו למנהיג הפלג. כשנוכח לדעת שכראש מפלגת-רסיס קטנה לא יגיע לשום מקום, קפץ שוב, חזר לבגין וזכה במקום נידח ברשימת המועמדים לכנסת.

אולמרט היה יכול להתקדם באיטיות בשורות המפלגה, אבל לא הייתה לו סבלנות. לכן קפץ מספסלי הכנסת לבניין עיריית ירושלים ותקף את ראש-העירייה האגדי אך המזדקן, טדי קולק. הוא נבחר לתפקיד ראש-עיריית ירושלים, מעמד מכובד ובולט מאוד.

קולק, איש מפלגת-העבודה, היה אדם די לאומני. מיד אחרי מלחמת ששת-הימים וסיפוח העיר המזרחית, הוא הרס את כול השכונה הערבית הסמוכה לכותל המערבי כדי ליצור שם כיכר ענקית. למרבה המזל לא שעה קולק לדברי מנהיגו הנערץ, דויד בן-גוריון, שדרש להרוס גם את החומה העות'מאנית של ירושלים, אחד מסימני-ההיכר של העיר בעולם. בן-גוריון טען שהחומה גורעת מן האופי היהודי של הבירה.

אולמרט, איש המרכז שהפך לימני קיצוני, שחזר אחר-כך למרכז, הפך שוב לימני קיצוני. הוא הקים עוד שכונות יהודיות במזרח העיר, ובהן שכונת "הר חומה" השנויה במחלוקת. ידידיי ואני ניהלנו מאבק עקשני נגד המיזם, אך נכשלנו. עכשיו משקיפה המפלצת הזאת על בית-לחם.

זו לא הייתה המפלצת האדריכלית היחידה ששרדה מימי שלטונו של אולמרט בירושלים. מפלצת אחרת, גרועה עוד יותר, עזרה להביא השבוע לנפילתו הסופית.

במרכז ירושלים המערבית יש גבעה, שמשכה את לב הקבלנים. קבוצה של יזמים פיזרה תשלומי-שוחד גדולים לכל דכפין כדי להשיג רישיון לבנות על הגבעה מיזם אדיר, שנקרא "הולילנד".

המפלצת אכן נבנתה. היא מורכבת מקבוצה של בניינים רבי-קומות, ומגדל-ענק מפלצתי אף יותר, המשקיף על כל ירושלים, כולל המקומות הקדושים. ראש-העיר אולמרט, יחד עם אחרים, הואשם בקבלת סכומים גדולים של שוחד.

כאשר זה קרה, אולמרט כבר התקדם למקומות אחרים. הוא נטש את העירייה, נבחר שוב לכנסת, עזר לאריאל שרון לפלג את הליכוד ולהקים את מפלגת "קדימה".

כאשר הגיע שרון לראשות הממשלה, אולמרט היה בטוח שיזכה בתיק האוצר אדיר-ההשפעה. אבל שרון נאלץ למסור תיק זה לבנימין נתניהו. על אולמרט היה להסתפק בתיק התעשייה, שחשיבותו דלה. כפרס-תנחומים העניק לו שרון את התואר "מ"מ ראש הממשלה".

זה היה תואר ריק מתוכן, ועמיתיו של אולמרט צחקו מאחורי גבו. לא לזמן רב. שרון שקע באופן מתאומי בתרדמת, ולפני שמישהו יכול היה לזוז, תפס אולמרט את מקומו כממלא-המקום, ואחר-כך כראש-הממשלה הבא. סוף-סוף הוא הגיע.

אבל חטאיו השיגו אותו. החשדות נגדו הכריחו אותו להתפטר. ברגע האחרון הוא הציע להנהגה הפלסטינית פשרות מרחיקות-לכת, אך זה היה מאוחר מדי. הפלסטינים ידעו שהוא מתקרב לסוף דרכו הפוליטית, והחליטו שמוטב להם לחכות ליורשו.

תריסר טענות של שחיתות ריחפו מעל לראשו. הוא הגן על עצמו במשך השנים בשיטה קבועה: הטענה שהכפופים לו הם שפשעו, ושהוא עצמו לא ידע מכלום. הוא גם לא ידע שיזמי "הולילנד" שילמו חצי מיליון שקל לאחיו, שלא הייתה לו שום נגיעה למיזם. הכול קרה מאחורי גבו. שה תמים.

אך בסוף הוא הלך רחוק מדי. כאשר הוא הפקיר את מזכירתו הנאמנה כדי להציל את עצמו, המזכירה, שולה קן, פתחה את פיה. זה היה הסוף.

אחרי קרב ארוך מאוד, בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב, הרשיע אותו באחת מהפרשות הרבות שאפפו אותו ושלח אותו לכלא.

מעולם לא חיבבתי את האיש, לא כאיש פוליטי ולא כבן-אדם. אבל אני צריך להודות שברגע זה אינני חש לא בשמחה ולא בסיפוק. אני פשוט מרחם עליו.