כל אדם ראה את הקטע בטלוויזיה, שבו נראית ההוצאה להורג של נערה ערביה בת 14 ליד שוק מחנה-יהודה במרכז ירושלים.

הסיפור ידוע היטב: שתי אחיות, בנות 16 ו-14, החליטו לבצע פיגוע. הקטע שהונצח במצלמת-ביטחון מראה אחת מהן, בלבוש ערבי מסורתי, מקפצת על המדרכה, כשהיא מנופפת בידה מספריים.

זה נראה כמעט כמו ריקוד. הנערה מקפצת אנה ואנה ללא מטרה, מבלי לאיים על מישהו במיוחד. ואז מגיע חייל, מכוון אליה את אקדחו ויורה בה. הוא רץ אליה והורג אותה כשהיא שוכבת חסרת-ישע על הארץ. הנערה השנייה נפצעה קשה.

החייל זכה בתשבחות מכל צד על אומץ-ליבו. שר-הביטחון והרמטכ"ל היללו אותו. ברחבי הממסד הפוליטי לא נשמע ולו קול אחד נגד ההריגה. גם האופוזיציה שתקה.

איש אחד הרים את קולו. עורך-הדין אביגדור פלדמן הודיע ליועץ המשפטי לממשלה שהוא עומד לעתור לבג"ץ בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד החייל ההורג. פלדמן דורש מבית-המשפט העליון לצוות על הרשויות לחקור את כל המקרים שבהם חיילים ואזרחים הרגו "מחבלים" שכבר לא היו מסוגלים לפגוע באיש.

בימינו, הגשת עתירה כזאת היא מעשה של אומץ-לב שלא ייאמן. עורך-הדין פלדמן אינו איש-שוליים. הוא פרקליט ידוע, הבולט במיוחד בתחום זכויות-האדם.

הכרתי אותו בראשית דרכו, כשהיה עדיין מתמחה במשרדו של ידיד וייצג גם אותי בכמה משפטים. כבר אז התרשמתי מחריפות מוחו.

מאז הפך פלדמן לעורך-דין בולט. ראיתי אותו מספר פעמים טוען בבית-המשפט העליון ושמתי לב לתגובת השופטים. כאשר פלדמן מדבר, השופטים מפסיקים לחלום בהקיץ ומקשיבים בדריכות. הם קוטעים אותו מדי פעם בשאלות נוקבות, ונראה בעליל שהם נהנים מההתנצחות המשפטית.

עכשיו עשה פלדמן מה שאיש מלבדו לא העז לעשות: לתפוס את הצבא בקרניו ולקרוא תגר על הפיקוד העליון.

אצלנו זה גובל כמעט בבגידה.

מאז ראשית חודש אוקטובר אנחנו עדים לסדרה של אלימות שלא זכתה עדיין בשם רשמי. בתקשורת קוראים לה "גל הטרור", ויש האומרים "אינתיפאדת היחידים".

התכונה הבולטת ביותר של אינתיפאדה זו היא העדר הארגון. שום קבוצה לא תיכננה אותה. שום פקודות לא הועברו מלמעלה. אין קשר בין תאים.

צעיר ערבי כלשהו נוטל סכין מהמטבח של אמא, מחפש ברחוב לובש-מדים ודוקר אותו. אם אין בסביבה חייל או שוטר, הוא דוקר מתנחל. בהעדר מתנחל, הוא דוקר כל ישראלי שהוא.

אם הוא נוהג במכונית, הוא מחפש קבוצה של חיילים או אזרחים בטרמפיאדה ודורס אותם.

רבים אחרים זורקים אבנים על מכוניות ישראליות חולפות, בתקווה לגרום לתאונת-דרכים, להרוג יהודים.

אין תרופה נגד הפיגועים האלה - לא לצבא (בשטחים הכבושים) ולא למשטרה (בישראל עצמה ובירושלים המזרחית). בשתי האינתיפאדות הקודמות היו למוסדות הביטחון הישגים שכמעט לא ייאמנו. כמעט כל המפגעים נתפסו. הצלחה זו נבעה מן העובדה שהפיגועים בוצעו על-ידי קבוצות ותנועות. השב"כ הצליח להחדיר סוכנים ומלשינים כמעט לכולן. אחרי שנתפס אחד המפגעים, הוא שוכנע להלשין על האחרים – או בנתינת שוחד, או בעזרת "לחץ פיסי מתון", כפי שבתי-המשפט קוראים לעינויים. מכבסת מלים.)

אך כל האמצעים האלה, שהוכיחו את עצמם בצורה כה מזהירה, נכשלים עכשיו, כאשר הפיגועים מבוצעים על-ידי אדם אחד, או על-ידי שני אחים, המחליטים באופן ספונטאני לעשות מעשה. אין מרגלים. אין בוגדים. אין סימנים מקדימים. אין שום דבר שאפשר להיאחז בו.

מוסדות הביטחון ניסו לגבש דיוקן טיפוסי של המפגעים. הם לא הצליחו. אין למפגעים דבר משותף. אחדים היו בני 14 ו-16, אך היה גם סב בעל ילדים ונכדים. רובם לא הופיעו בשום רשימה של חשודים. אחדים מהם דתיים קיצוניים, אך רבים אחרים הם בלתי-דתיים. היו גם נשים, וביניהן אם לילדים.

מה מניע ודוחף אותם? התשובה הרשמית השגרתית היא: "ההסתה". אבו-מאזן מסית אותם. חמאס מסית אותם. התקשורת הערבית מסיתה אותם. אך כל ה"הסתות" האלה אינן אלא תגובות שגרתיות למעשים של ישראלים. ובכלל, צעיר ערבי אינו זקוק ל"הסתה". הוא רואה מה קורה סביבו. המאסרים הליליים המפחידים, חיילים ישראלים שחודרים לשכונות ולכפרים ערביים. המפגע אינו זקוק לבתולות בגן-עדן, הממתינות לשהידים.

מכיוון שאין תרופה מיידית, נזקקים הפוליטיקאים ושאר ה"מומחים" ל"הרתעה". ומה מרתיע יותר מאשר הוצאה-להורג במקום?

זה התגלה כבר באפריל 1984, כאשר ארבעה צעירים ערביים בלתי-מנוסים חטפו אוטובוס בקו 300. האוטובוס נעצר בקרבת אשקלון, ושם הצבא הסתער עליו. שניים מהחוטפים נהרגו בעת ההסתערות, אך שניים נתפסו כשהם חיים. שלושה צלמי-עיתונות הצליחו לצלם אותם. אך לאחר מכן הודיע הצבא שכולם נהרגו בעת ההסתערות.

זה היה שקר גס, בחסות הצנזורה הצבאית. הייתי אז עורך "העולם הזה", ובידי היה צילום של ענת סרגוסטי, צלמת-המערכת. איימתי בהגשת עתירה לבג"ץ, וכך התירו לי לפרסם את התמונות. פרצה סערה אדירה. ראש השב"כ ועוזריו הועמדו לדין, אך זכו בחנינה עוד לפני המשפט.

במהלך השערורייה הזאת התגלה שקיימת הוראה בעל-פה של ראש-הממשלה, יצחק שמיר, שאמר: "שום מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע".

משהו דומה קיים גם עכשיו. חיילים, שוטרים וסתם אזרחים חמושים מאמינים שזו פקודה: צריך להרוג את המחבלים במקום.

באופן רשמי, כמובן, מותר לחיילים ולאחרים להרוג רק כאשר חייהם, או חיי אחרים, נתונים בסכנה ישירה ומיידית. לפי חוקי המלחמה הבינלאומיים, וגם לפי החוק הישראלי, אסור להרוג אויב פצוע או אזוק, שאינו מסוגל לסכן חיים. זהו פשע.

אך כמעט כל המפגעים הערביים – ובכללם מי שנפצעו או נלקחו בשבי – נהרגים במקום. איך ניתן להסביר את זה?

לרוב פשוט מכחישים את העובדות. אך עם ריבוי מצלמות-הביטחון, זה הופך יותר ויותר לבלתי-אפשרי.

לעתים קרובות משמיעים את הטענה שאין לחייל זמן לחשוב. עליו לפעול במהירות. שדה-הקרב אינו אולם של בית-משפט. לעתים קרובות פועל החייל באופן אינסטינקטיבי.

כן ולא. אכן, לעיתים קרובות אין זמן לחשוב. היורה ראשון נשאר בחיים. לחייל הזכות – אכן, החובה – להגן על חייו. אם יש ספק, עליו לפעול. איש לא צריך לגלות לי זאת. הייתי במצבים כאלה.

אבל יש מצבים שבהם אין שום ספק. כאשר יורים באסיר אזוק, ברור שזהו פשע. כאשר יורים באויב פצוע, השוכב על הארץ כשהוא חסר-ישע, כמו הנערה בעלת המספריים, זה מכוער ומגעיל.

אלה הם מקרים ברורים לחלוטין. כאשר השר-לביטחון-פנים טוען בכנסת שלחייל שהרג את "המחבלת בעלת המספריים" לא היה זמן לחשוב, הוא לא אומר אמת.

אני מעז לקבוע שלשר הזה, גלעד ארדן, גבר-גבר שעשה את שרותו הצבאי כפקיד באכ"א, יש פחות ניסיון קרבי מאשר לי. דבריו בכנסת אינם אלא שטויות.

החיילים יורים והורגים מפני שנדמה להם שכך רוצים מפקדיהם. יתכן מאד שכך באמת נאמר להם. ההיגיון המסתתר מאחורי זה הוא "הרתעה" – אם המפגע יודע שהוא עומד להיהרג לבטח, הוא יחשוב פעמיים לפני ביצוע הפיגוע.

האומנם? אין שום הוכחה לכך. להיפך, כאשר המפגע יודע שהוא ייהרג קרוב לוודאי בשעת מעשה, זה רק דוחף אותו קדימה. כשהוא הופך לשהיד, משפחתו וכל הסביבה מעריצים אותו.

כן, אומרים חסידי ההרתעה, אבל אם נהרוס גם את בית המשפחה שלו, הוא יחשוב פעמיים. בני משפחתו יפצירו בו לא לעשות זאת. נשמע הגיוני?

לגמרי לא. גם לזה אין שום הוכחה. להיפך. להיות הורה של שהיד הוא כבוד כזה גדול, עד כי הוא גובר על הצער של אובדן בית המשפחה. מה גם שערב הסעודית ושאר נסיכויות המפרץ ישלמו פיצויים גדולים למשפחה.

מומחי הביטחון הם תמימי-דעים בעניין זה: עונש קולקטיבי אינו נושא פרי. להיפך, הוא יוצר עוד ועוד שנאה, והשנאה יוצרת עוד ועוד שהידים. בקיצור, זה לא עובד.

ראשי הצבא ושרותי-הביטחון אינם מסתירים את התנגדותם לאמצעים אלה. אבל הפוליטיקאים והפרשנים המחפשים פופולאריות גוברים על המומחים.

הוצאות-להורג בלי משפט ועונשים קולקטיביים נוגדים, כמובן, את חוקי המלחמה הבינלאומיים. ישראלים רבים בזים לחוקים אלה ומתעלמים מהם. הם מאמינים שחוקים נאיביים כאלה לא צריכים להפריע לצה"ל להגן עלינו ועל המדינה.

טענה זו מבוססת על בורות.

חוקי המלחמה התקבלו אחרי מלחמת 30 השנים במחצית הראשונה של המאה ה-17, מלחמה נוראה שחוללה אסון באירופה. במהלך המלחמה הושמדה שליש מהאוכלוסייה של גרמניה ונחרבו שני שלישים מאדמתה.

יוזמי החוקים, ובייחוד הולנדי שנקרא הוגו גרוטיוס (דה-גרוט), יצאו מההנחה ששום חוק לא יחזיק מעמד אם הוא מפריע לניהול המלחמה. אומה הלוחמת על חייה לא תקיים חוק המפריע לה לשרוד. אבל במלחמה קורים הרבה מעשי-זוועה שאין להם כל מטרה צבאית. הם פשוט נותנים פורקן לשנאה ולסאדיזם.

מעשים כאלה – מעשים שאינם משרתים שום מטרה צבאית – הם האסורים על פי חוקי המלחמה הבינלאומיים. שני הצדדים סובלים ממעשים כאלה. הריגת שבויים, אי-הגשת סעד לפצועים, הריסת רכוש אזרחי, עונשים קולקטיביים וכדומה אינם עוזרים לשום צד. הם מספקים רק רגשות של סאדיזם ושנאה.

מעשים כאלה אינם רק בלתי-מוסריים ומכוערים. הם גם מזיקים לבעליהם. שבויים מתים אינם יכולים להיחקר ואינם יכולים לספק מידע. האכזריות אינה אלא צורה אחרת של טיפשות.

ראשי צה"ל יודעים זאת היטב. הם מתנגדים. אבל יש לנו שפע של פוליטיקאים מהסוג הדוחה, הגוברים על האלופים.

נושא זה קשור גם ברדיפת הארגון הקרוי "שוברים שתיקה".

הארגון הוקם על-ידי חיילים קרביים, שהחלו עם שחרורם לפרסם את הדברים שעברו עליהם בשעת השרות הצבאי בשטחים הכבושים, מעשים שהם עשו ומעשים שהם ראו. זה הפך למפעל חשוב. דבקותם באמת הקנתה להם כבוד גם בצבא, והעדויות שמסרו זכו לא אחת לטיפול של הפרקליט הצבאי.

זה הוביל עכשיו למסע-הסתה פרוע נגד "שוברים שתיקה" מצד הדמגוגים של הימין הקיצוני. האשימו אותם ב"השמצת הבחורים שלנו", בהענקת סיוע למחבלים וכדומה. רבים מהמאשימים היו בעבר ג'ובניקים ומשתמטים, המאשימים את מי שהיו חיילים קרביים.

השבוע תקפו הדמגוגים הימניים בחמת זעם גם את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, והאשימו אותו בבגידה. מה פשעו? הוא נשא נאום בכנס שנערך בארצות-הברית (מטעם עיתון "הארץ") שבו השתתף גם נציג של "שוברים שתיקה".

ריבלין הוא אדם נחמד מאוד, איש אנושי וחם. כנשיא הוא עומד על הענקת שוויון-זכויות מלא לאזרחים הערביים. אבל הוא גם אדם בעל דעות ימניות קיצוניות מאוד, המתנגד להחזרת ולו שעל אחד מאדמת ארץ-ישראל תמורת שלום. אך איש מבין הפוליטיקאים של הימין לא חש לעזרתו מול ההתקפות הפרועות עליו.

ארגון "שוברים שתיקה" אינו לבד. קבוצות פאשיסטיות – אני משתמש במונח זה בהיסוס – מאשימות שורה ארוכה של ארגוני-שלום וארגוני-זכויות-אדם ב"בגידה". לדעתם, ההוכחה לכך היא שאחדים מהם מקבלים תרומות מממשלות ומגופים אירופיים. לא חשוב שבו בזמן עמותות הימין הקיצוני, וביניהם עמותות פאשיסטיות ממש, מקבלות לאין שיעור יותר כסף מארגונים יהודיים ונוצרים-אוונגליסטיים בחו"ל.

כל זה מדגיש את אומץ-הלב של עורך-הדין אביגדור פלדמן.

כל הכבוד.