בנימין נתניהו הוא ראש-ממשלתנו לכל החיים.

ככה זה נדמה. ככה גם הוא מאמין.

ולא רק מאמין. הוא פועל בהתאם. כדי לוודא זאת, הוא עשה שני מעשים הכרחיים: תחילה הוא חיסל את כל המתחרים האפשריים, ואחר-כך בחר להקיף את עצמו באפסים, גברים ונשים, שאף אחד מהם אינו יכול לרשת אותו. אכן, עצם הרעיון שאחד מהחבורה הזאת יהיה אי-פעם ראש-ממשלה מעורר חלחלה.

אז אנחנו תקועים עם נתניהו לכל ימי חייו (לפחות). הגיע הזמן להתמודד עם אפשרות זו.

נתניהו אינו המנהיג הגרוע ביותר. אף אחד אינו הגרוע ביותר. לכל מנהיג רע יש מחליף שהוא גרוע עוד יותר. (חוץ מאדולף היטלר, כמובן.)

אם כן, נביט תחילה בצדדים החיוביים של שלטונו של נתניהו. יש אחדים כאלה (באמת!).

פן חיובי מס' 1: נתניהו לא מטורף.

יש בעולם מספר מנהיגים מטורפים. גם לנו יש מספר מטורפים בממשלה ומחוצה לה. נתניהו אינו אחד מהם.

פן חיובי מס' 2: הוא לא בלתי-אחראי.

במלחמת-עזה האחרונה דרשו כמה וכמה פוליטיקאים ודמגוגים אחרים לעשות מעשים בלתי-אחראיים, כגון כיבוש הרצועה מחדש. הוא סירב ושמע לעצת מפקדי הצבא.

(אצלנו, לפי שעה, הצבא נרתע מהרפתקאות חסרות-שחר. ראשי הצבא הם, באופן כללי, יותר אחראים מאשר הפוליטיקאים.)

אפשר לשאול, כמובן, איך בכלל נכנסנו לבוץ הזה. נתניהו מתאים לכלל העתיק: אדם פיקח יודע להיחלץ ממלכודת שאדם חכם כלל לא היה נכנס אליה.

פן חיובי מס' 3: נתניהו נואם טוב.

נכון, זה לא ממש חיוני. דויד בן-גוריון היה נואם עלוב, ולוי אשכול היה נואם גרוע עוד יותר. שניהם היו נואמים גאונים בהשוואה לגולדה מאיר, שאוצר-המלים שלה בעברית ובאנגלית הגיע בקושי למאה, במבטא רע. זה הספיק לה כדי לשכנע כל קהל שהוא.

נתניהו הוא נואם מצוין. הוא מדבר עברית טובה, יש לו קול בריטון, תנועות-הידיים שלו מתאימות. לעיתים קרובות נוצר הרושם כאילו הוא מתרגל את נאומיו מול המראה.

אבל הוא משכנע רק את מי שרוצה מראש להשתכנע. בעיני שומעים בעלי-אבחנה, ההצגה כולה יותר מדי חלקה, יותר מדי מצוחצחת. כמו שערותיו – חלקות מדי, מושלמות מדי, כחולות מדי.

(באחרונה התגלה שמעצב-השיער שלו, המקבל את משכורתו מידי המדינה, משתכר יותר מחברי הממשלה. לדעתי, בצדק.)

כאשר נתניהו מדבר אל העולם כנציג מדינת-ישראל, ההצגה שלו טובה. לא מבריקה, לא ממש משכנעת, אבל בהחלט לא מבישה.

אנשים רבים, בישראל ובחו"ל, מאמינים שנתניהו הוא ציניקן מושלם, אדם בלי עקרונות אמיתיים, שמטרתו היחידה היא לשרוד בשלטון.

אינני חושב שזה נכון.

אילו היה באמת ציניקן חסר-עקרונות, הוא היה פחות מסוכן. אבל נתניהו אינו ציניקן.

הוא גדל בצילו של אביו, בן-ציון, עריץ משפחתי מר-נפש, שהיה משוכנע שלא זכה בכבוד הראוי לו מצד עמיתיו האקדמאים ומצד מוסדותיהם. הכול בגלל השקפותיו הפוליטיות. משום כך היגר זמנית לארצות-הברית, שם גדל בנימין כנער אמריקאי לכל דבר.

אביו היה ימני קיצוני. מנהיג הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי המבריק, היה מתון מדי בעיניו. בן-ציון נתניהו התמחה בתולדות האינקוויזיציה הספרדית וכתב על כך מחקר רב-משקל. לדעתו, עמיתיו לא העריכו אותו כראוי. זה מירר את חייו.

בנימין העריץ את אביו והאמין שהוא גאון, אך האב העריך דווקא את בנו הבכור, יוני, שנהרג במבצע אנטבה. לכישרונות של "ביבי" התייחס האב בזלזול כלשהו. פעם אמר שבנימין יכול להיות שר-חוץ מוצלח, אך בשום פנים לא ראש-ממשלה. בישראל רגילים להתייחס בביטול למשרד-החוץ. גבר אמיתי שואף להיות שר-הביטחון.

כל זה שתל בראשו של בנימין את השאיפה הלוהטת לשכנע את אביו המת שהוא יכול להיות ראש-ממשלה מצוין. זה גם עיצב את הבסיס הרעיוני לכל מחשבותיו ומעשיו: האמונה שאינה-ניתנת-לערעור שהיהודים צריכים לשלוט בכל "ארץ-ישראל השלמה" - מהים עד הירדן, לפחות.

כל מילה שנתניהו אי-פעם הוציא מפיו הנוגדת את האמונה היסודית הזאת היא שקר גס. אבל, כמו שיוסף טרומפלדור יכול היה לומר: "טוב לשקר בעד ארצנו".

במגבלות אלה, נתניהו הוא ציניקן לא-קטן. הוא דבק בשלטון, ואין לו שום נטייה לוותר עליו אי-פעם.

נתניהו באמת פוליטיקאי מושלם. אין שום סימן לכך שהוא רוחש כבוד למישהו מהשרים שהוא מינה. נראה כאילו השתעשע במינוי כל שר ושרה לתפקיד שלגמרי לא מתאים להם. הדוגמה המושלמת ממש היא שרת-התרבות, מירי רגב, פוליטיקאית וולגארית, פרימיטיבית, חסרת כל תרבות. אבל גם כל עמיתיה בממשלה אינם מתאימים לתפקידיהם יותר.

אף אחד מכל אלה אינו יכול לסכן את מעמדו של נתניהו בצורה כלשהי. בהשוואה אליהם, הוא באמת בולט ובעל שיעור-קומה.

בשאר המפלגות, הן בקואליציה והן באופוזיציה, המצב אינו טוב יותר. אחדים ממנהיגיהן נראו מבטיחים, לפחות בסקרי דעת-הקהל, אך הזוהר לא האריך ימים. משה כחלון הוא איש נחמד, אך הוא לא בעל שעור-קומה. כך גם יאיר לפיד, המאמין באמונה שלמה שהגורל הועיד אותו להנהיג את עם-ישראל. הצרה שלו היא שרק מעטים שותפים לאמונה זו.

גרוע יותר, גם במפלגת-העבודה (עכשיו "המחנה הציוני") אין שום אישיות היכולה אף להתקרב למעמדו המנהיגותי של נתניהו. מנהיג המפלגה, יצחק הרצוג, הוא אכזבה מרה.

כמעט כל מנהיגי המפלגות בורחים כמו מאש מהבעיה הלאומית הקיומית: הכיבוש. הם נמנעים כמעט לגמרי מלהוציא מפיהם את המילה בעלת ארבע-האותיות: שלום. מתאים להם יותר לדבר על "הסדר מדיני", "הסכם סופי" וכדומה. בלה-בלה-בלה.

כנאה לבנו של היסטוריון, הכלל המנחה את נתניהו במלאכת השלטון מקורו ברומא העתיקה: DIVIDE ET IMPERA - "הפרד ומשול".

הוא אמן בייצור שנאה: יהודים נגד ערבים, מזרחיים נגד אשכנזים, דתיים נגד חילונים. הוא עצמו כופר גמור, אך הדתיים הם בעלי-בריתו הנאמנים ביותר.

השנאה היא בת-זוגו של הפחד. מאז ומעולם מאמינים היהודים שכל העולם זומם לכלותם ("שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו / והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם", כפי שנאמר בליל הסדר. זה נכון עכשיו יותר מתמיד.

האיראנים זוממים להשמיד אותנו. הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. השמאלנים גרועים עוד יותר, הם בוגדים. ביבי, הוא ולא אחר, מצילנו מידם. אלוהים יכול לעזור קצת.

אך הסכנה האמיתית הכרוכה בשלטונו של נתניהו היא העדר גמור של תשובה לבעיית-הבעיות של ישראל, הסכנה הקיומית האמיתית: המלחמה בת 130 השנים בינינו ובין העם הפלסטיני, ונגד כל העולם הערבי, ואולי גם נגד כל העולם המוסלמי.

בגלל מורשת אביו, נתניהו לא מסוגל לחשוב אפילו על ויתור של מילימטר אחד מאדמת המולדת. כמו ישראלים רבים, נתניהו אינו מאמין באלוהים, אך מאמין שאלוהים הבטיח לנו את הארץ הזאת. (לאמיתו של דבר אלוהים היה אף יותר נדיב, והבטיח לנו את כל הארץ בין הנילוס והפרת.)

כל עוד איננו מסוגלים לגרש את הפלסטינים לגמרי, אפשר לתת להם מובלעות אחדות דמויות בנטוסטן, למה לא. אבל לא יותר מזה.

זה מונע, כמובן, כל מאמץ להשגת שלום. התוצאה תהיה מדינת-אפרטהייד, או מדינה דו-לאומית שבה תשרור מלחמת-אזרחים מתמדת. נתניהו יודע זאת היטב. אין לו אשליות. לכן ביטא את התשובה ההגיונית: נחייה לנצח על חרבנו. עברית טובה, אבל מדיניות גרועה.

בהתאם לכלל זה, ישראל תגלוש בהכרח במדרון חלקלק לקראת אסון עתידי. ככל שיארך שלטונו של נתניהו, כן תגדל הסכנה.

בסך הכל, נתניהו הוא אדם ללא עומק אינטלקטואלי, מניפולטור פוליטי ללא פתרונות אמיתיים, אדם בעל חזות מרשימה שמאחוריה אין ולא כלום.

בינתיים מתבטאת גדולתו ביכולתו המופלאה להמציא עניינים המסיחים את הדעת מהבעיה הגורלית. מזה חודשים עסוקה כל ישראל ב"מתווה הגז" – השאלה איך לחלק את הרווחים משדה הגז הטבעי שהתגלה מול חוף ישראל. נתניהו תומך בכל כוחו ב"מתווה" המעביר את הרווחים לכיסיהם של טייקונים אחדים, הקשורים איכשהו עם שלדון אדלסון, הנדיב הידוע (ויש אומרים: הבעלים) של נתניהו.

בינתיים יכולים נתניהו ורעייתו, המלכה שרה'לה, להביט סביבם בהנאה. אין מי שיסכן את שלטונם הבלתי-מוגבל בזמן (ההגדרה "תקופת כהונה" אינה מתאימה עוד.)

הם חושבים על בניית ארמון מלכותי (סליחה, ראש-ממשלתי) במקום בית-השרד המיושן במרכז ירושלים. סביבם אין אלא מדבר פוליטי.

הייתי מתפלל לאלוהים שיגאל אותנו.

אלא שלמרבה הצער, אינני מאמין בו.