הטרוריזם הוא נשק, כמו תותח. היינו צוחקים אם מישהו היה מכריז מלחמה על "התותחנות הבינלאומית". תותחים שייכים לצבא מסוים ומשרתים את מטרותיו. התותחים של צד אחד יורים בתותחים של הצד האחר.

הטרוריזם הוא טקטיקה של מאבק. פעמים רבות הוא משמש עם מדוכא, כמו ההתנגדות הצרפתית לנאצים במלחמת-העולם השנייה. היינו צוחקים אם מישהו היה מכריז מלחמה על "ההתנגדות הבינלאומית".

קארל פון-קלאוזביץ, הוגה-הדעות הצבאי הפרוסי, אמר כידוע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". אילו הוא היה חי עימנו כיום, הוא יכול היה יכול לומר: "הטרוריזם הוא המשך המדיניות באמצעים אחרים".

טרוריזם פירושו, מילולית, הטלת אימה על הקורבנות כדי להכניעם לרצון הטרוריסט.

הטרור הוא נשק. בדרך כלל זה הנשק של החלשים. זה הנשק של מי שאין לו פצצות-אטום, כמו אלה שהוטלו במלחמת-העולם השנייה על הירושימה ונגסאקי כדי להפחיד את היפאנים עד כדי כניעה. או מי שאין לו מטוסים כמו אלה שהחריבו באותה המלחמה את העיר דרזדן, בניסיון (שווא) לשכנע את הגרמנים להיכנע.

מכיוון שלקבוצות ולמדינות המשתמשות בנשק הטרור יש מטרות שונות, אין בטרור שום דבר "בינלאומי". לכל מערכת-טרור יש אופי משלה. שלא להזכיר את העובדה שאיש איננו רואה בעצמו טרוריסט, אלא לוחם למען אלוהים, למען חרות או למען כל מטרה אחרת.

(אינני יכול להתאפק מלהזכיר שלפני הרבה שנים טבעתי את הנוסחה: "הטרוריסט של פלוני הוא לוחם-החופש של אלמוני.")

לישראלים רבים גרמו האירועים בפאריס סיפוק עמוק. "עכשיו מרגישים האירופים האלה את מה שאנחנו מרגישים כל הזמן!"

בנימין נתניהו, הוגה-דעות קטן אך איש-שיווק גדול, המציא רעיון מזהיר: ליצור קשר ישיר בין הטרור הג'יהאדי באירופה לבין הטרור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים.

זוהי המצאה גאונית. אם שתי מערכות אלה הן בעצם מערכה אחת ויחידה, ואם אין הבדל בין נערים פלסטינים בעלי סכינים בחברון וקנאי דאעש בפאריס, כי אז אין בעיה ישראלית-פלסטינית, אין כיבוש, אין התנחלויות. יש רק קנאות מוסלמית. (זה מתעלם, אגב, מהערבים הנוצרים הרבים הפועלים בשורות ארגוני "הטרור" הפלסטיניים.)

אין לתפיסה זו קשר עם המציאות. פלסטינים המבקשים להילחם ולמות למען אללה עוברים לסוריה. פלסטינים – גם דתיים וגם חילוניים – היורים, דוקרים או דורסים חיילים ומתנחלים רוצים להשתחרר מהכיבוש ולהקים את מדינת פלסטין.

זוהי עובדה כל-כך פשוטה ומובנת שגם בן-אדם בעל מנת-מישכל מוגבלת, כמו רוב שרי ממשלתנו הנוכחית, יכול להבין אותה. אך אילו הבינו, הם היו נאלצים להתמודד עם העובדות הלא-נעימות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על כן כדאי לשרים לדבוק בטענות הנוחות: הם הורגים אותנו מפני שהם טרוריסטים מלידה, מפני שהם רוצים להיפגש עם 72 הבתולות בגן-עדן, מפני שהם אנטישמים. אין מה לעשות. כמו שאמר נתניהו, נגזר עלינו לחיות על חרבנו לנצח נצחים.

כל פעולת טרור היא טראגית, אבל יש משהו אבסורדי בתגובה האירופית על האירועים האחרונים.

הדברים הגיעו לשיא האבסורד בבריסל, כאשר טרוריסט אחד ויחיד, שנמלט מרודפיו, שיתק עיר שלמה במשך מספר ימים, מבלי שנורתה אף לא ירייה אחת. זאת הייתה ההצלחה הגדולה ביותר לשל הטרור במובנו הפשוט: הפיכת הפחד לנשק.

אך התגובה בפאריס לא הייתה הרבה יותר טובה. מספר הקורבנות של מעשי-הזוועה שם היה גדול, אך לא יותר מאשר מספר הקורבנות של תאונות-הדרכים שם בשבועיים. המספר היה קטן לאין-שיעור ממספר הקרבנות שנפגעו בשעה אחת במלחמת-העולם השנייה. אך אין עוד ערך למחשבה הגיונית. הטרוריזם משפיע על הרגשות של הקרבנות.

זה נראה כמעט מגוחך: עשרה אנשים בינוניים, ובידיהם מספר כלי-נשק פרימיטיביים, מסוגלים ליצור פאניקה ברחבי העולם כולו. אבל זוהי עובדה. אחד הגורמים לכך טמון בכוחה של התקשורת ההמונית, המשגשגת באווירה זו. התקשורת המודרנית, מעצם טבעה, הופכת מעשה-טרור מקומי לאיום עולמי. היא הידידה הטובה ביותר של הטרוריסטים. הטרור לא יכול היה לפרוח בלעדיה.

הידיד הטוב השני של הטרוריסט הוא הפוליטיקאי. ממש אי-אפשר לפוליטיקאי להימנע מלרכוב על גל הפאניקה. הפאניקה יוצרת "אחדות לאומית", חלומו של כל שלטון. הפחד יוצר געגועים ל"מנהיג חזק". זהו אינסטינקט אנושי בסיסי.

ראש ממשלת צרפת, פראנסואה הולנד, הוא דוגמה טיפוסית. הוא פוליטיקאי בינוני אך פיקח, וניצל את ההזדמנות כדי להתחזות ל"מנהיג חזק". הוא הכריז: "זוהי מלחמה!" וגרם לטירוף לאומי. מובן שאין זו מלחמה. זאת לא מלחמת-העולם השלישית. זוהי פשוט התקפת-טרור של אויב נסתר.

אחת העובדות שהתגלו במהלך האירועים האלה היא הטיפשות המדהימה של המנהיגים הפוליטיים בכל מקום. הם לא מבינים את האתגר. הם מגיבים על איומים מדומיינים ומתעלמים מהאיומים האמיתיים. הם לא יודעים מה לעשות, ועל כן עושים מה שבא להם באופן טבעי: לשאת נאומים, לכנס ועידות, ובעיקר – להפציץ מישהו, לא חשוב מי ואיפה.

מכיוון שאינם מבינים את טיב המחלה, התרופה שלהם גרועה מהמחלה עצמה. ההפצצות גורמות להרס, ההרס יוצר אויבים חדשים ומעורר צימאון לנקמה. זהו שיתוף-פעולה ישיר עם הטרוריסטים.

עצוב לראות את כל מנהיגי-העולם האלה, המפקדים על אומות אדירות-כוח, המתרוצצים כמו עכברים במבוך – מתכנסים שוב ושוב, נואמים עד בלי די, מפרסמים הודעות מטופשות – כשהם חסרים כל יכולת להתמודד באמת עם משבר הטרור.

אכן, הבעיה מסובכת הרבה יותר מכפי שהיא נראית לבעלי יכולת שכלית מצומצמת, וזאת בגלל עובדה בלתי-רגילה: הפעם האויב אינו אומה ואינו מדינה, אלא ישות לא-מוגדרת: רעיון, מצב רוחני, תנועה שיש לה אמנם בסיס ארצי מסוים אך לא מדינה של ממש. "המדינה האסלאמית" היא לא-מדינה.

זו לגמרי לא תופעה חסרת-תקדים בהיסטוריה: לפני יותר ממאה שנה ביצעה התנועה האנרכיסטית מעשי-טרור במקומות רבים, מבלי שהיה לה בסיס טריטוריאלי כלשהו. ולפני 900 שנים הפעילה כת דתית ללא ארץ, ה"חשישיון" ("אסאסינים" בשפות אירופה) פעילה טרור ברחבי העולם המוסלמי.

אינני יודע איך להילחם בדאעש. חוששני שאף אחד אינו יודע. בוודאי לא הכסילים המאיישים את הממשלות השונות.

אינני משוכנע שאפילו פלישה קרקעית תצליח להשמיד את התופעה הזאת. אך גם פלישה כזאת אינה עולה על הדעת. הקואליציה המוקמת על-ידי ארצות-הברית אינה מסוגלת, כנראה, לגייס צבא על הקרקע. הכוחות היחידים הבאים בחשבון – איראן וצבא הנשיא אסד – שנואים על אמריקה ובעלי-בריתה המקומיים.

אכן, מצטיירת תמונה של חוסר מוחלט של קריאת המציאות, הגובל בטירוף. ארצות-הברית ומדינות אירופה אינן מסוגלות לבחור בין הציר אסד-איראן-רוסיה לבין המחנה של דאעש-סעודיה-המדינות הסוניות. אם מוסיפים לכך את המאבק התורכי-כורדי, האיבה הרוסית-תורכית והסכסוך הישראלי-פלסטיני, התמונה מסתבכת עוד יותר.

(לחובבי היסטוריה: יש משהו מרתק בהופעתו מחדש של המאבק בן-מאות-השנים בין רוסיה ותורכיה בנסיבות חדשות אלה. שוב מוכח שהגיאוגרפיה גוברת על כל השאר.)

נאמר שהמלחמה היא עניין הרבה יותר מדי חשוב מכדי להשאירו בידי הגנרלים. המצב הנוכחי מסובך מדי מכדי להשאירו בידי הפוליטיקאים. אך למי לפנות?

הישראלים מאמינים, כרגיל, שאנחנו יכולים ללמד את כל העולם. אנחנו מכירים את הטרור. אנחנו יודעים מה לעשות.

האומנם?

מזה מספר שבועות חי הציבור שלנו בפאניקה. מכיוון שלא נמצא לזה עדיין שם טוב יותר, זה נקרא לפי שעה "גל טרור". שניים, שלושה, ארבעה צעירים, ובכללם בני 13, תוקפים בכל יום ישראלים בסכינים או דורסים אותם. בדרך כלל נורים המפגעים למוות בו במקום. הצבא המהולל שלנו מנסה את כול האמצעים, ובכלל זה עונשים דרקוניים המוטלים על המשפחות המפגעים ועונשים קולקטיביים על הכפרים שמהם יצאו. ללא הועיל.

אלה הם מעשים של פרטים, שהם לפעמים ספונטאניים לגמרי, ולכן כמעט אין אפשרות למנוע אותם. אין זו בעיה צבאית. הבעיה היא פוליטית ופסיכולוגית.

נתניהו מנסה לרכוב על גל זה כמו הולנד. הוא מסתמך על השואה (וכך משווה ילד בן 16 בחברון לקציני ס"ס באושוויץ) ומברבר עד בלי די על אנטישמיות.

נתניהו פועל כך כדי לטשטש ולהעלים את העובדה הבולטת הפשוטה: הכיבוש על כל מעלליו. יש בממשלה שרים (ושרות!) שכבר אינם מסתירים שהמטרה האמיתית היא לספח את כל הגדה המערבית ולבסוף לסלק משם את האוכלוסייה הפלסטינית.

אין קשר ישיר בין הטרור של דאעש ברחבי העולם והמאבק הלאומי של הפלסטינים להישרדות ולהקמת מדינת משלהם. אך אם הבעיות לא תיפתרנה, שתי הבעיות אכן תהפוכנה לאחת. דאעש תאחד את העולם המוסלמי מולנו, כפי שעשה בשעתו צלאח-אל-דין מול הצלבנים.

אילו הייתי אדם מאמין, הייתי לוחש: ישמרנו אלוהים!