אפשר היה לחשוב שהסיפור המטורלל של נתניהו על היטלר והמופתי מהווה את הגבול הכי רחוק שאפשר. אך הנה בא אורי אריאל, ומוכיח שטעינו. החתולים של אריאל עולים על המופתי של נתניהו.

אורי אריאל הוא שר בממשלה. שר למה? הממ...עד כה ידעו זאת רק מעטים. עכשיו מסתבר שהוא שר-החקלאות.

בתפקיד זה הוא גם שר החתולים. כן, כן, אינני מתבדח. גם בישראל החתולים אינם חיות חקלאיות. הם לא חורשים וגם לא מטילים ביצים. אבל הם זקוקים לסירוס.

וזהו העוקץ. ישראל מלאה בחתולים. הרבה אנשים אוהבים אותם. אך ככל שהם מתרבים, מתמעט המזון בשבילם. זו הסיבה לכך שהממשלה החליטה מזמן לתפוס את החתולים חסרי-הרית ולסרס אותם, כדי לצמצם את אוכלוסיית החתולים ולאפשר להם לחיות חיים טובים, כנאה לחתולים.

מי משלם בשביל זה? משרד-החקלאות, כמובן. אלא מי.

(מדוע, בעצם? איש אינו יודע. יש בוודאי סיבה סמויה.)

והנה בא אריאל. פוליטיקאי מהימין הקיצוני-קיצוני. בארצות אחרות היו, אולי, קוראים לו פשיסט, אבל אצלנו לא אוהבים להשתמש בכינוי זה.

הוא נולד בקיבוץ דתי, הצטרף להתנחלות והפך לאחד ממנהיגי תנועת המתנחלים. כאשר נרצח רחבעם זאבי ("גנדי"), אריאל תפס את מקומו בכנסת. יחד עם חסידיו הקנאים, הוא הקים מפלגה קיצונית, התחבר עם מפלגה קיצונית אחרת, התפלג ממנה, והתחבר למפלגה קיצונית נוספת. עכשיו הוא מעין תת-מפלגה במפלגת "הבית היהודי" ומשרת כשר בממשלה. כנ"ל.

אריאל הוא איש רציני מאוד. מעולם לא ראיתי אותו מחייך ממש. יש לי חשד שהשפה העליונה שלו משותקת. אין הוא נמנה עם הדמגוגים המצויים, גברים ונשים, שהממשלה הנוכחית משופעת בהם. הוא רציני באופן רציני.

בשנה שעברה הוא היה שר-השיכון. תפקיד זה התאים לו היטב, מכיוון שהוא אחראי לבניית דירות למתנחלים. אבל אחרי הבחירות שנערכו לא מכבר, הוא התמנה רק לשר-החקלאות, וכמעט הפך לצמח.

המתנחלים יושבים על הרבה אדמות חקלאיות של ערבים, אבל ברובם אין הם עוסקים בחקלאות. העיסוק החקלאי העיקרי שלהם הוא עקירת עצי-הזית של השכנים הערבים.

עד עכשיו.

עכשיו נכנס אלוהים לעניין. אלוהים ברא כל חי, ואמר להם "פרו ורבו ומילאו את הארץ". זוהי המצווה הראשונה ברשימת-המצוות האינסופית של אלוהים. משום-כך אסור בהחלט לבצע סירוס.

שר-החקלאות החדש גילה לתדהמתו שמשרדו ממונה על סירוס החתולים. שומו שמיים! הרי זה לעשות ממש את הרע בעיני ה'!

על כן הוציא השר הוראה להפסיק מייד את הנוהג המחטיא הזה. אך מה לעשות בחתולים? אריאל חשב וחשב, עד שהגיע למילה האנגלית החביבה עליו: טרנספר.

כאשר פשיסטים ישראליים משתמשים במילה זו, הם מתכוונים בדרך כלל לערבים. כל המפלגות שאריאל היה חבר בהן, זו אחר זו, דיברו על "טרנספר" – טרנספר מהגדה המערבית, טרנספר מרצועת-עזה, טרנספר מירושלים המזרחית, טרנספר האזרחים הערבים מישראל עצמה. על כן, כשהתעמק במחשבותיו על בעיית החתולים, נתקל בפיתרון המתבקש: צריך לטרנספר גם אותם.

ממש גאוני. אבל...הממ...לאן? מובן שאי-אפשר להטריח את השר בקטנות כאלה. הוא פשוט הורה: טרנספרו את החתולים לכל מקום שהוא. לכל ארץ אפריקאית זמינה. מוזמביק? זימבבווה? המון מדינות אפריקאיות יקבלו אותם בטח ברצון, אם ישלמו להן כראוי. (את הכסף יתנו האמריקאים, כרגיל.) מכיוון שהאפריקאים אינם יהודים, הם יכולים לסרס או להרוג כאוות נפשם.

אבל, כמו נתניהו והמופתי שלו, אריאל והחתולים שלו עוררו סערה. ישראל מלאה בחובבי-חיות ובלוחמים לזכויות בעלי-החיים. הם קמו כאחד כדי למחות נגד השואה החדשה.

אורי אריאל נאלץ לסגת. אין טרנספר. אז מה לעשות בחתולים? כרגע, איש אינו יודע.

(גילוי נאות: אני חובב-חיות. במיוחד אני חובב חתולים. פעם הבאתי הביתה חתלתול קטן, וחיש מהר התמלאה הדירה שלי, בת שלושת החדרים, ב-13 חתולים, מלבד שני דיירי-המשנה – רחל אשתי ואני. עכשיו אין לי חתולים, אבל חתולי הרחוב משתתפים בארוחותיי.)

הארץ מלאה עכשיו בבדיחות על החתולים של אריאל, אבל אין זה עניין לצחוק. ממשלת הימין הקיצוני אחוזה עכשיו במאניה של חקיקה, המגיעה בכל שבוע לשיא חדש.

חברי הקואליציה – שרים וסתם ח"כים – מתחרים זה בזה בהגשת הצעות-חוק מגוחכות ו/או זוועתיות. ממש מחול-שדים של מחוקקים.

השבוע חוקקה הכנסת חוק המחייב את השופטים להטיל עונש-מינימום של שנתיים או ארבע שנות מאסר (תלוי בנסיבות) על מיידי-אבנים, גם בני 13. אמנם, בני 13 אינם נושאים אצלנו באחריות פלילית, אך פרקליטי הממשלה מצאו פיתרון גם לבעיה זו: הם פשוט מושכים את כל ההליכים עד שהילד מגיע ליום הולדתו ה-14.

הורי הילדים המורשעים יאבדו את כל זכויותיהם הסוציאליות במשך תקופת-המאסר של בנם, וגם יושת עליהם קנס של עשרת אלפים שקל.

הצעת-חוק אחרת קובעת שחברי עמותות השלום וזכויות-האדם לא יורשו עוד להיכנס לבניין הכנסת, אלא אם כן הם נושאים תווים מיוחדים. חובה זו אמורה לחול על חברי כל העמותות המקבלות כסף מממשלות זרות.

לישראלים רבים זה מזכיר את הטלאי הצהוב שהיהודים היו חייבים להצמיד לבגדיהם בגרמניה הנאצית. היו שהציעו השבוע שהתג יהיה צהוב, ושהוא ילבש צורה של כוכב בעל שש צלעות.

עמותות אלה (ובכללן "בצלם", גוף שגם צה"ל מתייחס אליו בכבוד) יהיו חייבות לציין בכל מכתביהן שהן מקבלות כסף מממשלות זרות.

הטכסיס הערמומי המסתתר מאחורי הצעה זו הוא שעמותות הימין אינן זקוקות לכסף מממשלות זרות, מפני שהן שוחות בים של כסף שהם מקבלים ממולטי-מיליארדרים יהודים בעולם. שלדון אדלסון, למשל, עשיר מהרבה ממשלות בעולם, והוא רק אחד מהסופר-סופר-עשירים המממנים בגלוי את נתניהו ואת הליכוד.

האיחוד האירופי ואחדות מן הממשלות החברות בו תומכים במספר עמותות למען השלום וזכויות-האדם (למרבה הצער, "גוש שלום" אינו כלול ברשימה). וזה מרגיז את אנשי הליכוד. מכאן הצעת-החוק.

הצעת-חוק חדשה אחרת תשנה את חוק ההסתה. עד כה, כדי להרשיע אדם (כלומר: ערבי) בהסתה, היה צורך להוכיח שיש סכנה ישירה ומיידית שהמילים עלולות להוביל למעשים. לא עוד. מכיוון שכל הערבים אומרים וכותבים שהם מתנגדים לכיבוש, משמע שכל אחד יכול להיות מורשע על פי חוק זה.

ויש גם "חוק הלאום". הוא אומר שישראל היא "מדינת-הלאום של העם היהודי". מובן שזו שטות גמורה: "אומה" ו"עם" הם שני מושגים שונים לגמרי.

לפי הנוסח החוקי הקיים, ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". לשתי ההגדרות תוקף שווה. הצעת-החוק החדשה, בגרסתה המקורית, קבעה שאם יש סתירה בין שתי ההגדרות, ה"יהודית" גוברת על ה"דמוקרטית".

הייתה צעקה ציבורית, והמילים האלה נמחקו עכשיו. אך גם כך, ההצעה מפלה לרעה את 20% האזרחים שהם ערבים, ואולי גם את 5% שיהדותם אינה מוכרת בגלל סיבות דתיות.

ישנה גם איילת שקד, שרת-המשפטים, אויבתו המושבעת של בית-המשפט העליון. מוסד מכובד זה הוא אמנם אחד מעמודי-התווך של הכיבוש, אבל במקרים יחידים הוא בולם של הממשלה. השרה, הסומכת על יפי פניה כדי להגיד את הדברים הנוראים ביותר, מצאה פיתרון לבעיה המטרידה: הקמת בית-משפט המקביל לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט הזה, שייקרא בית-המשפט לביטחון, אמור להיות מוסמך לטפל בכל התיקים שלא צפויה בהם הכרעה לטובת הממשלה. בתי-משפט כאלה קיימים בארצות רבות - כולן טוטאליטריות, כמובן.

וישנה גם המגמה להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית ה"צפונית", שבראשה עומד השייח' הכריזמטי רא'אד צלאח. בניגוד לפלג ה"דרומי" של התנועה, המיוצג בכנסת, הפלג הצפוני מחרים את הבחירות.

חריצותם של השרים מזכירה לי בדיחה ישנה שהייתה שגורה בצה"ל:

יש ארבעה סוגים של קצינים. (א) החכמים והחרוצים. (ב) החכמים והעצלים. (ג) הטיפשים והעצלים. (ד) הטיפשים והחרוצים.

טיבם מוגדר לפי הסולם הבא: טובים מכולם הקצינים החכמים והחרוצים. הם עושים הרבה, וכל מעשיהם טובים. אחריהם באים החכמים העצלים: הם עושים מעט, אך המעט הזה טוב. אחריהם באים הטיפשים העצלים: כל מעשיהם רעים, אך תודה לאל הם עושים רק מעט. הגרועים מכולם הם הטיפשים החרוצים: הם עושים הרבה, כל מעשיהם הרי-אסון.

כל זה קורה בארץ הידועה עדיין כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אפשר לתמוה כמה זמן עוד יקבל העולם הנאור הגדרה זו.

באחרונה אמר נתניהו משהו שיכול היה לזעזע את העולם, אילו היה העולם מקשיב. אבל נתניהו אומר כל-כך הרבה דברים, שגם ישראלים רבים חדלו מלהקשיב.

אחד הפסוקים הידועים ביותר בתנ"ך הוא שאלתו של אבנר את יואב. אבנר היה שר-הצבא של שאול המלך, ויואב היה מפקד צבאו של דויד. אחרי מלחמת-אחים ממושכת, שבה ניצח דויד, אבנר (שאני בחרתי להיקרא על שמו) פנה ליואב ושאל: "הלנצח תאכל חרב? הלא ידעת כי מרה תהיה באחרונה!" (שמואל ב', 2/26) יואב לא שמע לדבריו הנבונים.

עכשיו ענה נתניהו לשאלה העתיקה. הוא הודיע לציבור הישראלי: אכן, לעולם נאכל חרב. לעולם לא יהיה שלום.

אין להניח שנתניהו אוהב מלחמות. אבל הוא יודע שניתן להשיג שלום רק במסגרת הסכם שיחזיר את השטחים הכבושים, ולכך אינו מסכים. לא הוא ולא האנשים הסובבים אותו.

זוהי כל הבעיה על רגל אחת.