לא נעים שאנשים רציניים בכל העולם – היסטוריונים, פסיכיאטרים, דיפלומטים – שואלים את עצמם אם ראש-הממשלה שלי שפוי לגמרי.

זה קורה עכשיו. ולא רק בחו"ל. יותר ויותר אנשים בישראל מציגים לעצמם את אותה השאלה.

גרם לכך אירוע מסוים. אבל האנשים רואים עכשיו אירועים רבים אחרים – בעבר ובהווה – באור חדש.

עד כה הסבירו את המעשים המשונים ואת ההתבטאויות המוזרות של נתניהו בכך שאלה מניפולציות של פוליטיקאי ערמומי, דמגוג היודע את נפש בוחריו והמספק להם שקרים כנדרש.

לא עוד. הולך ומתפשט חשד מטריד: שיש לראש-הממשלה שלנו בעיות נפשיות חמורות. במילה פשוטה, האם הוא נעשה טרללה?

הכול התחיל לפני שבועיים, כאשר נאם נתניהו בפני כנס ציוני עולמי. הוא אמר שם דברים מזעזעים.

לדבריו, אדולף היטלר לא רצה בכלל להשמיד את היהודים. הוא רצה רק לגרש אותם. ואז הוא פגש במופתי הירושלמי, ששיכנע אותו "לשרוף" את היהודים. כך נולדה השואה.

המסקנה? היטלר לא היה כל-כך רע, אחרי הכול. הגרמנים אינם אשמים ממש. הפלסטינים הם שיזמו את רצח ששת המיליונים.

אילו היה מדובר בנושא שונה, היה הנאום הזה נראה כעוד אחד מן השקרים והסילופים האופייניים לנתניהו. אז היטלר לא היה כל כך רע. הפלסטינים אשמים. המופתי היה אביו הרוחני של אבו-מאזן. תעמולה פוליטית פשוטה.

אבל הפעם זה נוגע לשואה, אחד ממעשי-הזוועה הנוראים ביותר בהיסטוריה, המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, אירוע המשפיע במישרין על מחצית התושבים של ישראל (ואני ביניהם) שאיבדו את קרוביהם בשואה, או שהם בעצמם ניצולי השואה.

הנאום הזה לא היה סתם עוד מניפולציה פוליטית, אחד מאותם נאומים שהתרגלנו אליהם מאז שנתניהו הפך לראש-הממשלה. זה משהו חדש, משהו איום.

ברחבי העולם פרצה זעקה. יש אלפים רבים של מומחים לשואה. ספרים ללא-ספור נכתבו על נושא זה (וביניהם הספר שלי, "צלב הקרס"). כל פרט ופרט נחקר שוב ושוב.

ניצולי-שואה הזדעזעו, מפני שנתניהו ניקה למעשה את היטלר, ואת הגרמנים בכלל, מן האשמה העיקרית לפשע הנורא. אז היטלר לא היה כל-כך רע, כפי שחשבנו. הוא רק רצה לגרש את היהודים, לא להרוג אותם. הערבים הרשעים הם ששיכנעו אותו לבצע את זוועת הזוועות.

אנגלה מרקל נהגה בהגינות ופירסמה מיד הכחשה. מרקל הטילה את כל האשמה על העם הגרמני. אלפי מאמרים נזעמים פורסמו ברחבי העולם, מאות מהם בישראל.

ההתבטאות הזאת של נתניהו לא הייתה סתם טיפשית, ולא סתם דבריו של בור. היא גבלה בטירוף.

התואר "מופתי" ניתן לאיש-דת מוסלמי שיש לו הסמכות לפרש את חוקי הדת ולפסוק, אדם חשוב בהרבה מסתם שופט. "מופתי גדול" הוא בעל סמכות עליונה במקום. כידוע, אין באסלאם אפיפיור.

המופתי הגדול בסיפור הזה הוא חג' אמין אל-חוסייני, שנבחר על-ידי הבריטים לתפקיד זה בירושלים. הסתבר שזאת הייתה שגיאה חמורה.

האיש האחראי לשגיאה היה דווקא יהודי – הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון של פלשתינה (א"י) אחרי מלחמת-העולם ראשונה. חג' אמין הצעיר כבר היה ידוע כאיש קיצוני, וסמואל פעל על פי השיטה הקולוניאלית הבדוקה: כדאי למנות את האויבים למשרות בכירות, כדי לסתום להם את הפה.

משפחת חוסייני היא החמולה החשובה ביותר בירושלים. היא מונה כחמשת אלפים איש ואשה. חמולת חוסייני מאכלסת שכונה שלמה. היא אחת משלוש-ארבע המשפחות המכובדות ביותר בירושלים. מזה דורות רבים מכהן אחד החוסיינים בתפקיד המופתי, ראש-העירייה או באחת המשרות הבכירות האחרות בעיר.

חג' אמין היה עושה-צרות מההתחלה. הוא הבחין בסכנה הטמונה לאוכלוסייה הערבית מהעלייה הציונית. פעם אחרי פעם הוא הסית למהומות אנטי-בריטיות ואנטי-יהודיות. הן הגיעו לשיאן במרד הערבי הגדול ב-1936 – שהיהודים קוראים לו "המאורעות" – שזיעזע את הארץ במשך שלוש שנים, עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה.

במרוצת "המאורעות" נרצחו הרבה יהודים והרבה בריטים, אך יותר מכולם נרצחו ערבים. המופתי (כפי שנקרא בפי כול) ניצל את ההזדמנות כדי להרוג את כל יריביו ומתחריו. בעיני היהודים, הוא הפך להתגלמות הרוע, נושא לשנאה יוקדת.

לבסוף החליטו הבריטים לסלק אותו. הוא ברח ללבנון, וכאשר הבריטים כבשו את לבנון במלחמת-העולם השנייה (כדי לסלק משם את חיילי ממשלת-וישי הצרפתית) ברח המופתי לעיראק, שהייתה אז בידי מורדים פרו-נאציים. כאשר הבריטים כבשו גם את עיראק, המופתי ברח לאיטליה, שעמדה בראש המאמץ של ה"ציר" הפשיסטי לרכוש את לב הערבים. המופתי, שראה בבריטים את האויב העיקרי, פעל על פי הכלל העתיק "האויב של אויבי הוא ידידי". (לפי אותו הכלל נהג אז גם אברהם שטרן, "יאיר", שביקש גם הוא להתקשר עם גרמניה הנאצית.)

נראה שהאיטלקים לא ממש שמחו לארח את המופתי אצלם, והוא עבר לגרמניה. באותה עת ביקש הס"ס הנאצי לגייס את המוסלמים בבוסניה למלחמה ברוסיה, ולמישהו היה הרעיון המבריק שתצלום משותף של היטלר והמופתי יעזור למאמץ זה.

היטלר לא אהב את הרעיון כלל וכלל. הוא האמין בלב ובנפש בתורת הגזע, ולפי תורת הגזע הערבים הם בני הגזע השמי, גזע נחות ומתועב, ממש כמו היהודים. אך בסוף שוכנע היטלר לזמן את הפליט הערבי הזה למה שנקרא בימינו "הזדמנות של צילום". זו הסיבה לתצלום – התמונה היחידה של הפגישה היחידה בין שני האישים. (נוסף על כך יש גם תצלומים של ביקור המופתי אצל המתנדבים המוסלמים לס"ס בבוסניה.)

הפגישה הייתה קצרה, נרשם פרוטוקול תמציתי, והיהודים לא הוזכרו כלל. כל האירוע היה חסר חשיבות. עד שבא נתניהו.

מגוחך לתאר את המופתי כאבי האומה הפלסטינית. בכל מאות הפגישות שלי עם פלסטינים מכל הסוגים, מערפאת ומטה, לא שמעתי מעולם מילה טובה אחת על חג' אמין, אפילו לא מפי פייצל אל-חוסייני הנהדר, שהיה קרוב-רחוק של המופתי. כולם כאחד תיארו אותו כאדם שהיה אמנם פטריוט פלסטיני, אך צר-אופק וחסר השכלה רחבה, הנושא בחלק מן האשמה לנכבה - האסון שפקד את העם הפלסטיני ב-1948. מרחץ-הדמים שערך המופתי בקרב הצמרת הפלסטינית בשנים 1936-1939 החליש את הפלסטינים עד כדי כך, שבבוא המבחן הגורלי – תוכנית-החלוקה של 1947 והמלחמה ב-1948 - לא הייתה לעם הפלסטיני הנהגה הראויה לשמה.

הרעיון שהפיהרר הכול-יכול קיבל וביצע את עצתו של פליט שמי כדי להחליט על השואה הוא מגוחך. יותר מזה - הוא מטורף.

גם התאריכים אינם מסתדרים. פגישת-הצילום התקיימה בסוף 1941. ההשמדה התחילה מיד עם פלישה הנאצים לפולין, ב-1939. היא הגיעה לממדיה המפלצתיים עם פלישה הנאצים לברית-המועצות, באמצע 1941. זמן קצר אחרי זה לבשה השואה אופי תעשייתי, כאשר הכריז היינריך הימלר, ראש הס"ס, ש"אי-אפשר לדרוש מחייל גרמני הגון" לירות באספסוף היהודי. למופתי לא היה שום חלק בזה, ועצם הרעיון הוא משוגע.

אכן, עד 1939 היטלר באמת שקד על גירוש היהודים, מפני שהשמדתם הפיסית לא עלתה על הדעת באירופה בימי שלום. אך מיד עם פרוץ המלחמה הבחין היטלר בסיכוי להשמיד את היהודים, והוא הכריז על כך בפה מלא.

אם כן, איך יכול היה הבן הזה של "היסטוריון דגול" להגיד דברים משוגעים האלה? (את התואר הזה מדביקה עכשיו כל התקשורת הישראלית לבן-ציון נתניהו, למרות שמעולם לא נתקלתי באדם שקרא את המחקר שלו על האינקוויזיציה הספרדית.)

יתכן שבנימין נתניהו שמע את השטות הזאת מפי איזשהו שרלטן שנשכר על-ידי שלדון אדלסון – אך גם כך, העובדה שלא דחה את הדברים על הסף מוכיחה שלא זה בלבד שהוא בור גמור לגבי הפרק החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעת החדשה, אלא גם שיש לו בעיה נפשית.

באור זה, החלטות רבות אחרות לובשות צורה אחרת, כגון ההחלטה השבוע לשלול את מעמד ה"תושבות" מרבבות פלסטינים במזרח ירושלים, ועכשיו גם ההחלטה להקים "בית-משפט לענייני ביטחון", מוסד הקיים רק בגרועות שבדיקטטורות, וביניהן הדיקטטורות הערביות.

עכשיו אני פוחד. אם אכן עומד בראשנו אדם בעל בעיות נפשיות – לאן נגיע?

המופתי (המשך)

אחדים מידידיי התלוננו שהמאמר האחרון שלי כולל – אם להשתמש במילים של צ'רצ'יל – אי-דיוק מילולי.

כתבתי שהיהודים לא הוזכרו בפגישת היטלר-חוסייני. זאת הייתה הגזמה גסה. כל אחד יודע שהיטלר לא היה מסוגל לומר שלושה משפטים מבלי להזכיר את היהודים. (זאת הגזמה גסה נוספת.)

הגירסה האנגלית של הפרוטוקול המקורי כוללת כ-2250 מילים. היהודים מוזכרים בפרוטוקול 12 פעמים – שלוש פעמים על-ידי המופתי ותשע פעמים על-ידי היטלר. היטלר השתמש בכל המליצות השגרתיות שלו, המופתי השתמש במנה גדושה של חנופה. איש משניהם לא אמר שום דבר חדש. היטלר דחה באדיבות את כל הבקשות של המופתי.

לפי היטלר, היהודים שלטו בבריטניה ובברית-המועצות. (ארצות-הברית טרם נכנסה אז למלחמה.) אילו היו איטליה ויפאן בצד השני, היה היטלר מצרף גם אותן לרשימה של משרתי היהודים.

באותה עת, נובמבר 1941, כבר התבצעה ההשמדה בתנופה רבה על-ידי ה"איינזץ-קומנדוס" – יחידות-הרצח הנאציות. ברור מהטקסט שלמופתי לא היה מושג על כך. היטלר לא גילה לו. זה היה סוד-המדינה מס' 1.

הפרוטוקול הזה ידוע זה זמן רב. אילו צדק נתניהו בטענותיו המופרכות, הייתה מכונת-התעמולה המצוינת שלנו מזכירה את הדבר לנו ולעולם בכל יום.

ואשר ליחס הנאצים למופתי: לאחר הפגישה עם היטלר עוד שהה חג' אמין כמעט ארבע שנים בגרמניה. לא ידוע כמעט דבר על מעשיו שם. היטלר לא הזמין אותו לפגישה נוספת. זה מעיד על חשיבותו.

אגב, נתניהו נאלץ השבוע להכחיש את עצמו. בלי התנצלות, כמובן.

אורי אבנרי 1.11.15