הדמוקרטיה הישראלית מידרדרת מטה-מטה. גולשת באיטיות, בנוחיות, בהתמדה.

גולשת לאן? ברור לכול: לחברה לאומנית-קיצונית, גזענית, דתית.

מי מנהיג את ההתדרדרות?

הממשלה, כמובן. אותה קבוצה של אפסים רועשים, שהגיעה לשלטון בבחירות האחרונות, בהנהגת בנימין נתניהו.

לא ממש. קחו את כל הדמגוגים הקטנים האלה, בעלי הפה הגדול, השרים המופקדים על משרד זה או אחר (אני לא זוכר בדיוק מי מופקד על איזה משרד) וסגור אותם איפה שהוא, ושום דבר לא ישתנה. בעוד 10 שנים איש לא יזכור את שמו של מישהו מכול החבורה העלובה הזאת.

אם הממשלה אינה מובילה, מי מוביל? אולי ההמון? האנשים האלה שאנחנו רואים אותם בטלוויזיה, כשפניהם מעוותות משנאה וקולותיהם צרודים מצעקות "מוות לערבים!" הם נמצאים במגרשי הכדורגל או מפגינים אחרי כל פיגוע בערים המעורבות: "כול הערבים מחבלים! לחסל את כולם!"

ההמון הזה יכול לערוך מחר את אותה צורת ההפגנה נגד הומואים, נגד שופטים, נגד פמיניסטיות, ועוד ועוד. נגד. ההמון הזה לא מתמיד. הוא לא יכול להקים משטר חדש.

לא, יש רק קבוצה אחת בארץ שהיא די חזקה, די מאוחדת, די נחושה כדי להשתלט על המדינה: המתנחלים.

באמצע המאה שעברה כתב היסטוריון בעל שיעור-קומה, ארנולד טוינבי, "מחקר של ההיסטוריה, 1934-1961", יצירה אדירה. התיזה המרכזית שלו הייתה שתרבויות שלמות דומות לאנשים-יחידים: הן נולדות, מתבגרות, פועלות, מזדקנות ומתות. זה לא היה רעיון חדש לגמרי: ההיסטוריון הגרמני אוסוולד שפנגלר ("שקיעת המערב") אמר זאת לפניו. אך טוינבי היה אנגלי, ועל כן היה פחות מטפיסי מאשר קודמו הגרמני. הוא ניסה להסיק מסקנות מעשיות.

בין התובנות הרבות של טוינבי הייתה אחת שצריכה לעניין אותנו עכשיו. היא נוגעת לתהליך שבו תופסים אזורי-גבול את השלטון במדינה, תוך דחיקת המרכז.

ניקח, למשל, את ההיסטוריה הגרמנית. התרבות הגרמנית צמחה והתבגרה בדרום, בחבלי-ארץ הגובלים בצרפת ובאוסטריה. משם פשט מעמד עליון עשיר ותרבותי ברחבי הארץ. בערים הוותיקות קמה בורגנות שקראה את יצירות הסופרים הדגולים ושהאזינה למלחינים הגדולים. הגרמנים ראו את עצמם כ"עם המשוררים והוגי-הדעות".

אך במהלך מאות השנים חלמו הרבה צעירים נמרצים, ובייחוד הבנים השניים שלא זכו בירושה, על חיים חדשים בחבלי-ארץ משלהם. הם נדדו אל הגבול המזרחי, כבשו אדמה חדשה כשהם משמידים את התושבים הסלאביים, ורכשו לעצמם נחלות חדשות.

המחוז המזרחי הזה נקרא "מארק בראנדנבורג". "מארק" פירושו גבול, ספר. בהנהגת נסיכים מוכשרים הם הרחיבו את מדינתם עד שבראנדנבורג הפכה למעצמה. אחד הנסיכים, שלא הסתפק בתואר "נסיך", נשא אישה שהביאה לו כנדוניה את הממלכה המזרחית הקטנה שנקראה פרוסיה. בדרך זו הפך הנסיך למלך. בראנדנבורג הצטרפה לפרוסיה, והרחיבה את שטחיה בדרכי מלחמה ודיפלומטיה, עד שפרוסיה, אזור הגבול לשעבר, השתלטה על חצי גרמניה.

למדינה הפרוסית, ששכנה במרכז אירופה, ושהייתה מוקפת בשכנים חזקים, לא היו גבולות טבעיים שיכלו להגן על תושביה – לא ים גדול, לא הרים גבוהים, לא נהרות רחבים. הארץ הייתה שטוחה. על כן הקימו מלכי פרוסיה גבול מלאכותי: צבא אדיר. הרוזן מיראבו, המדינאי הצרפתי, אמר כידוע: "למדינות אחרות יש צבא. בפרוסיה לצבא יש מדינה." הפרוסים עצמם טבעו את האמרה: "החייל הוא האיש היפה ביותר במדינה!"

שלא כמו בארצות אחרות, הפכה המילה "מדינה" בפרוסיה למשהו כמעט קדוש. בנימין זאב הרצל, מעריץ גדול של פרוסיה, אימץ לעצמו אידיאל זה, וקרא לתוכניתו "מדינת היהודים". כולנו משתמשים במושג "המדינה", ולא במושגים אחרים כמו קהילייה או ארץ.

לטוינבי לא היו מחשבות מיסטיות, ועל כן חיפש סיבה ממשית להשתלטות אזורי-הגבול הפחות-תרבותיים על מרכזי המדינות התרבותיות.

הפרוסים נאלצו להילחם. היה עליהם לכבוש את אדמתם ולהגן עליה, אחרי שהשמידו חלק גדול מהאוכלוסייה המקומית. היה עליהם להקים כפרים וערים, לעמוד מול התקפות-הנגד של השכנים - פולנים, רוסים ושוודים. הם פשוט נאלצו להיות קשוחים.

באותו הזמן, האנשים במרכז גרמניה חיו חיים הרבה יותר נוחים. הבורגנים העשירים בערים כמו פרנקפורט, המבורג, מינכן ונירנברג יכלו להתפנק, להרוויח כסף, לקרוא את סופריהם הגדולים, להקשיב למלחיניהם המחוננים. הם יכלו להתייחס בבוז לפרוסים הפרימיטיביים. עד שמצאו את עצמם ב-1871 ברייך הגרמני החדש, שבו שלטו הפרוסים, ובראשם הקיסר הפרוסי.

במהלך ההיסטוריה אירע תהליך כזה בארצות רבות. הפריפריה הופכת למרכז.

בתקופה העתיקה, לא הערים המתורבתות כמו אתונה, ייסדו את האימפריה היוונית, אלא אלכסנדר הגדול, בן ארץ-הגבול מקדוניה. לאחר מכן, הקיסרות הגדולה שקמה מסביב לים התיכון לא הוקמה על-ידי אחת הערים היווניות התרבותיות, אלא על-ידי עיר נידחת וקשוחה באיטליה – רומא.

ארץ-ספר קטנה בדרום גרמניה הפכה לקיסרות רבת-לאומים בשם אוסטריה (בגרנית: "המדינה המזרחית"). כאשר השתלטו הנאצים על אוסטריה, הם שינו את שמה ל"אוסטמארק" – הגבול המזרחי.

לתהליך מסוג זה יש שפע של דוגמאות.

גם בהיסטוריה היהודית, האמיתית והמדומיינת, יש דוגמאות בשפע.

כאשר נער מיידה-אבנים בשם דויד, מהפריפריה הדרומית, הפך למלך ישראל, הוא העביר את בירתו מהעיר הוותיקה חברון למקום חדש, שנכבש על-ידו זה עתה – ירושלים. האתר הזה היה רחוק מהערים המפותחות, שבהן השתרשה והתעשרה אריסטוקרטיה ותיקה.

הרבה יותר מאוחר, בתקופה הרומית, ירדו הלוחמים הקשוחים מהגליל - אזור-הגבול הצפוני – לירושלים, שהפכה בינתיים לעיר תרבותית בעלת אצולה מקומית אמידה. אנשי הגליל הכריחו את אנשי העיר לפתוח במלחמה מטורפת נגד המעצמה העולמית, שעלתה עליה ללא שיעור. לשווא ניסה המלך היהודי, אגריפס, בנאום שנרשם על-ידי יוסף בן-מתתיהו, להניא אותם מכך. אנשי-הגבול גברו על אנשי-המרכז. ארץ-יהודה פתחה במרד, בית-המקדש ("השני") נחרב, ואת התוצאות ניתן לחוש עוד בשבוע האחרון בהר-הבית. נערים ערבים, דמויי דויד, יידו אבנים בחיילים היהודים, דמויי גוליית הפלשתי.

בישראל של ימינו יש הבדל ברור – וגם איבה לוהטת – בין הערים הגדולות והעשירות, כמו תל-אביב, וה"פריפריה" הענייה, שתושביה הם ברובם צאצאי המהגרים מארצות-המזרח.

זה לא היה תמיד כך. לפני קום המדינה נשלט היישוב העברי על-ידי מפא"י, שבה שלטו הקיבוצים. רבים מהקיבוצים הוקמו לאורך הגבולות (אפשר לומר שהקיבוצים הם-הם שקבעו את גבולות היישוב). שם נולד גזע של לוחמים קשוחים, שבזו לתושבים המפונקים של הערים במרכז.

במדינה החדשה הפכו הקיבוצים לצל של עצמם, והערים המרכזיות הפכו למרכזי התרבות. הפריפריה קינאה בהן ואף שנאה אותן. זה היה המצב עד לא מכבר. עכשיו משתנה המצב במהירות.

למחרת מלחמת ששת-הימים הרימה תופעה חדשה את ראשה: ההתנחלויות בשטחים שנכבשו זה עתה. הם נוסדו על-ידי הנוער "הדתי-לאומי".

בימי היישוב שרר יחס של זלזול כלפי הציונים הדתיים. הם היו מיעוט קטן. מצד אחד, חסר להם הלהט המהפכני שפעם בלב בני הקיבוצים החילוניים והסוציאליסטים. מצד שני, היהודים החרדים לא היו ציונים כלל, וראו במפעל הציוני כולו חטא נגד הקדוש-ברוך-הוא. (האם לא היה זה אלוהים שגזר על היהודים, בשל חטאיהם, לחיות בגלות, מפוזרים בין הגויים?)

אבל אחרי הכיבושים של 1967 התהפך הגלגל. המחנה "הדתי-לאומי" הפך לפתע לכוח הדוחף. כיבוש הר-הבית ושאר האתרים התנ"כיים העניק להם להט קנאי. במקום להישאר מיעוט שולי, הם הפכו לכוח מרכזי.

הם הקימו את ההתנחלויות וייסדו עשרות רבות של כפרים וערים בשטחים הכבושים של הגדה המערבית וירושלים המזרחית. כל ממשלות ישראל, השמאליות והימניות כאחת, עזרו להם לשגשג ולצמוח. ואילו "מחנה השלום" ביישוב הוותיק קמל והצטמק.

המפלגה הדתית-לאומית, שהייתה בעבר אחת המפלגות המתונות ביותר במחנה הציוני, הפכה ל"בית היהודי" הימני-קיצוני, הכמעט פשיסטי. המתנחלים הפכו לכוח המרכזי גם בליכוד. המתנחל אביגדור ליברמן עומד בראש מפלגה ימנית עוד יותר. יאיר לפיד, שייסד את מפלגתו בהתנחלות אריאל, מדבר עכשיו כאיש-ימין מתלהם. יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה, מנסה לחקות אותם.

כולם כאחד משתמשים עכשיו במושגים משפת המתנחלים. אין הם מדברים עוד על "הגדה המערבית", אלא על "יהודה ושומרון". לא על "שלום", אלא על "ניהול הסכסוך".

בעקבות טוינבי, אני מעז להסביר את התופעה הזאת באתגר הכרוך בחיים בגבול.

גם כשהמצב פחות מתוח מכפי שהוא כעת, המתנחלים מתמודדים עם סכנה מתמדת. הם מוקפים בערים ובכפרים ערביים (בעצם להפך: הם הכניסו את עצמם בין הכפרים והערים). הם חשופים לאבנים ולפיגועים מזדמנים בכבישים. הם חיים תחת שמירה צבאית, בעוד שתושבי הערים בעורף מבלים בנעימים.

מובן שלא כל המתנחלים הם קנאים קשוחים. רבים מהם בחרו לחיות בהתנחלות מפני שהממשלה נתנה להם שם בחצי-חינם וילה וגינה יפה, שעליהם לא יכלו אף לחלום בישראל עצמה. רבים מהם עובדי הממשלה, בתפקידים פיקטיביים, ומקבלים שכר נאה. רבים פשוט התאהבו בנוף – כל צריחי-המסגדים היפהפיים האלה.

מפעלים רבים עזבו את שטח ישראל. הבעלים שלהם מכרו את הקרקע שלהם בהון עתק, והקימו "בשטחים" מפעל חדש על קרקע גזולה ותוך קבלת מענקים ממשלתיים שמנים. שם הם מעסיקים פועלים פלסטינים זולים מהכפרים הסמוכים, שנשלל מהם כל מקור-פרנסה אחר. מובן שאין שם שכר-מינימום וחוקי-עבודה.

אבל גם מתנחלי-נוחיות אלה הופכים לקיצונים, כדי להגן על בתיהם, בעוד שתושבי תל-אביב נהנים בבתי-הקפה ובתיאטראות שלהם. רבים מהוותיקים בעיר כבר מחזיקים בדרכון שני, על כל מקרה שלא יבוא. אין פלא שהמתנחלים משתלטים על המדינה.

התהליך נמצא כבר בשלב מתקדם. מפכ"ל המשטרה החדש הוא מתנחל-לשעבר חובש-כיפה. כך גם ראש השב"כ. יותר ויותר קצינים בצבא ובמשטרה הם מתנחלים חובשי-כיפה. בממשלה ובכנסת יש למתנחלים השפעה עצומה.

לפני 18 שנה, כאשר ידידיי ואני הכרזנו חרם על תוצרת ההתנחלויות, ראינו את הנולד.

עכשיו זה הקרב האמיתי על מדינת-ישראל.