השבוע לפני 45 שנים מת גמל עבד-אל-נאצר, בגיל צעיר יחסית, בן 52. אין זה אירוע מן העבר. האירוע הזה ממשיך להשפיע על ההווה, וישפיע גם על העתיד.

נפגשתי איתו בתש"ח. אני רגיל להתלוצץ ש"היינו קרובים זה לזה אבל לא הוצגנו זה בפני זה כראוי."

זה קרה כך: ביולי 1948 ניסינו באופן נואש לעצור את הצבא המצרי, שהתקדם לעבר תל-אביב. עמוד-התווך של החזית שלנו היה הקיבוץ נגבה. באחד הערבים נאמר לנו שהמצרים הצליחו לנתק את הכביש היחיד שלנו לקיבוץ והתחפרו שם.

הייתי שייך לפלוגת-קומנדו רכובה על ג'יפים, כשעל כל ג'יפ היו שני מקלעים. קיבלנו פקודה להסתער מיד על העמדה המצרית ולכבוש אותה בכל מחיר. זה היה רעיון די מטורף – אין משתמשים בג'יפים כדי להסתער על כוח רגלי מחופר. אבל המפקדים היו גם הם נואשים.

התקדמנו בחושך על הכביש הצר עד שהגענו לעמדה המצרית והתקבלנו באש רצחנית. נסוגונו. אבל המג"ד שלנו, צ'רה (צבי צור) הצטרף אלינו והוביל התקפה נוספת. הפעם ממש עלינו על השוחות המצריות. הרגשנו שאנחנו דורסים בני-אדם. המצרים ברחו. המפקד שלהם נפצע. לאחר מכן נודע לי שהיה זה רב-סרן בשם גמאל עבד-אל-נאצר.

על פעולה זו הוענק לפלוגה שלנו תואר-הכבוד "שועלי שמשון".

אחרי זה השתנה מזל המלחמה. ידנו הייתה על העליונה. הצלחנו לכתר חטיבה מצרית שלמה במה שנקרא "כיס פלוג'ה". הייתי מם-כף בכוח המכתר, ונפצעתי קשה. מהצד השני באותו קטע בחזית היה רב-רסן עבד-אל-נאצר.

ארבע שנים לאחר מכן טילפן לי הג'ינג'י בהתרגשות רבה. "אני צריך להיפגש איתך מייד!" אמר לי.

הג'ינג'י היה ירוחם כהן, תימני נמוך-קומה וכהה-עור, בעל שערות שחורות כפיח. הכינוי היה פרי ההומור שלנו.

ירוחם שירת במלחמה כשלישו של יגאל אלון, מפקד חזית הדרום. במהלך הקרב על כיס פלוג'ה הוסכם לכונן הפוגה קצרה, כדי לאפשר לשני הצדדים להוציא את ההרוגים והפצועים שנותרו שוכבים בין הקווים. אלון שלח את ירוחם, שדיבר ערבית מצוינת, ומפקד החטיבה המכותרת שלח קצין בשם עבד-אל-נאצר.

כפי שקורה לפעמים, נוצרה בין שני הגברים ידידות עמוקה. באחת הפגישות, כאשר המצרי היה מדוכא מאוד, ניסה ירוחם לנחם אותו: "התעודד, יא גמאל, אתה תצא מכן חי ועוד תוליד ילדים!"

הנבואה התקיימה, המלחמה נגמרה, החטיבה המכותרת חזרה למצריים והתקבלה בקאהיר בכבוד מלכים. ירוחם התמנה לנציג ישראל בוועדת שביתת-הנשק הישראלית-מצרית. באחד הימים סיפר לו הנציג המצרי: "התבקשתי על-ידי סגן-אלוף עבד-אל-נאצר למסור לך שנולד לו בן!"

ירוחם מיהר לקנות חליפת-תינוקות ולמסור אותו לבן-שיחו המצרי. בישיבה הבאה מסר לו המצרי ד"ש מעבד-אל-נאצר וחבילת עוגיות מקפה "גרופי" הנודע בקאהיר.

בקיץ 1952 ערך הצבא המצרי הפיכה ללא שפיכות דמים וגירש את המלך פארוק. אנשי ההפיכה קראו לעצמם "הקצינים החופשיים", ובראשם עמד גנרל בגיל-העמידה, מוחמד נגיב.

פירסמתי ב"העולם הזה" ברכה למחוללי ההפיכה וביטאתי את התקווה שנעלה על דרך השלום.

כאשר פגשתי את הג'ינג'י, הוא אמר לי: "שכח מגנרל נגיב. הוא רק שלט. המנהיג האמיתי הוא בחור בשם נאצר!" כך השיג השבועון שלי סקופ עולמי והיה כלי-התקשורת הראשון שגילה לעולם שהמנהיג האמיתי של ההפיכה הוא קצין בשם גמאל עבד-אל-נאצר.

(מילה על שמות ערביים. גמאל פירושו גמל, סמל היופי הערבי. עבד-אל-נאצר - מבטאים זאת "עבד-אן-נאסר" – פירושו "העבד של-[אללה}-המנצח". כשקראנו לו "נאצר", הדבקנו לו למעשה את אחד מבין 99 השמות של אללה.)

כאשר הפך נאצר גם באופן רשמי לראש המשטר החדש, גילה לי ירוחם בסוד כמוס שהוא קיבל הזמנה מדהימה: נאצר הזמין אותו לפגישה פרטית בקאהיר.

"טוס לשם מיד!" הפצרתי בו, "זאת יכולה להיות פתיחה היסטורית!"

אבל ירוחם היה אזרח צייתן. הוא פנה למשרד-החוץ וביקש רשות. שר-החוץ משה שרת, איש-השלום הידוע, אסר עליו לנסוע. "אם נאצר רוצה לדבר עם ישראל, עליו לפנות למשרד-החוץ!" פסק. זה הביא, כמובן, לסוף העניין.

נאצר היה ערבי מסוג חדש: גבה-קומה, יפה-תואר, כריזמטי, נואם סוחף. בן-גוריון, שכבר התחיל להזדקן, פחד ממנו, ואולי גם קינא בו. לכן קשר קשר עם הצרפתים להפילו.

אחרי תקופה קצרה של גלות-עצמית בשדה-בוקר, חזר בן-גוריון בראשית 1955 למקומו במשרד-הביטחון. המעשה הראשון שלו שם היה לתקוף את הצבא המצרי ברצועת-עזה. בכוונה או בטעות נהרגו בהתקפה זו חיילים מצריים רבים. נאצר, זועם ומושפל, פנה אל הסובייטים וקיבל מהם מטענים גדולים של נשק.

מאז 1954 עמדו הצרפתים מול מלחמת-שחרור באלג'יריה. הם לא העלו על דעתם שהאוכלוסייה המקומית תתקומם נגד צרפת מרצונם, והאשימו את נאצר בכל העניין. הבריטים הצטרפו למועדון, מפני שנאצר זה עתה הלאים את החברה הבריטית-צרפתית שניהלה את תעלת-סואץ.

התוצאה הייתה מבצע סואץ ב-1956: ישראל תקפה את המצרים במדבר סיני, ואילו הבריטים והצרפתים נחתו בעורפם. הצבא המצרי היה למעשה מכותר, וקיבל את הפקודה לחזור הביתה במהירות האפשרית. אחדים מהחיילים המצרים הבורחים אף השאירו מאחוריהם את נעליהם. ישראל נכנסה לשיכרון של ניצחון.

אבל האמריקאים זעמו, וכך גם הסובייטים. נשיא ארצות-הברית אייזנהואר ונשיא ברית-המועצות בולגנין שיגרו אולטימאטומים, ושלוש המדינות-הקושרות נאלצו לסגת לגמרי. ("אייק" הפופולארי היה הנשיא האמריקאי האחרון שהעז להתמודד עם ישראל ויהדות ארצות-הברית.)

בן-לילה הפך נאצר לאליל העולם הערבי כולו. החזון הלאומי הפאן-ערבי שלו היה נראה כבר-ביצוע. הפלסטינים, שמולדתם חולקה בין ישראל, ירדן ומצריים, ראו את עתידם כחלק מהאומה הכול-ערבית. הם העריצו את נאצר.

אבל בישראל הפך נאצר לאוייב מס' 1, השטן בהתגלמותו. במסמכים רשמיים ובכל התקשורת (חוץ מ"העולם הזה", כמובן) קראו לו "הרודן המצרי", וגם "היטלר שני". כאשר הצעתי לנסות להגיע לשלום איתו, חשבו רבים שסופית השתגעתי.

הפופולאריות העצומה שלו בכל העולם הערבי וגם מעבר לו שיבשה את דעתו של נאצר. הוא עשה מעשה טיפשי. כאשר הרמטכ"ל הישראלי, יצחק רבין, איים בפלישה לסוריה, נאצר ראה בכך הזדמנות קלה להפגנת מנהיגותו. הוא הזהיר את ישראל וריכז את צבאו בחצי-האי סיני, שהיה שטח מפורז.

פחד גדול נפל על ישראל. הכול פחדו – חוץ ממני (וצה"ל). הייתה לי סיבה טובה לא לפחד: כמה חודשים לפני כן נודע לי בסוד כי דדו (האלוף דויד אלעזר) התבטא בחוג סגור שהוא מתפלל בכל לילה שנאצר ירכז את צבאו בסיני. "שם נשמיד אותו," הבטיח.

וכך אכן קרה. ברגע האחרון הבין נאצר שהוא נכנס למלכודת (כפי שהכריזה באותו שבוע הכותרת של "העולם הזה"). כדי להרתיע את ישראל איים נאצר "לזרוק את ישראל לים", ושלח שליח רם-דרג לוושינגטון כדי להפציר באמריקאים למנוע התקפה ישראלית.

זה היה מאוחר מדי. אחרי היסוסים רבים, ואחרי שקיבל רשות מפורשת מהנשיא ג'ונסון, צה"ל תקף והפרק את צבאות מצריים, ירדן וסוריה תוך שישה ימים.

היו לניצחון מדהים זה שתי תוצאות היסטוריות: (א) ישראל הפכה למדינה קולוניאלית, ו(ב) התנועה הלאומית הכול-ערבית מתה.

נאצר נשאר עוד שלוש שנים בשלטון, אבל הוא היה צל של עצמו. נראה שגם התחיל לחשוב על העתיד.

באחד הימים טילפן לי ידידי הצרפתי, העיתונאי הנערץ אריק רולו, וביקש ממני לבוא באופן דחוף לפאריס. רולו, יהודי יליד מצריים, עבד בעיתון הצרפתי רב-היוקרה לה-מונד. הוא היה מקובל מאוד בצמרת המצרית.

בפאריס הוא גילה לי שזה עתה העניק לו נאצר ראיון ארוך. כפי שהוסכם מראש, הגיש לו רולו את התמליל לאישור לפני הפרסום. אחרי ששקל בדבר, נאצר מחק קטע חשוב מהטכסט: הצעה מפורשת לעשות שלום עם ישראל. הצעה זו הייתה כמעט זהה עם ההסכם הסופי שנחתם כעבור תשע שנים על-ידי סאדאת ובגין.

גם אחרי המחיקה של נאצר נשארה בידי רולו ההקלטה המלאה. הוא הציע למסור לי העתק, כדי שאעביר אותו לידי ממשלת-ישראל - בסודיות מוחלטת, כמובן.

מיהרתי הביתה והתקשרתי אל השר החשוב ביותר בממשלה, שר-האוצר פנחס ספיר, שהיה ידוע כיונה מופלגת. הוא קיבל את פני מיד, הקשיב באדיבות ולא גילה שום עניין בהצעת נאצר.

כעבור מספר ימים, במהלך "ספטמבר השחור" בירדן, נאצר מת באופן פתאומי.

יחד עם נאצר מת גם החזון של הלאומיות הפן-ערבית, חזון הלידה-מחדש של האומה הערבית תחת דגלו של רעיון אירופי המבוסס על מחשבה רציונאלית.

ברחבי העולם הערבי נוצר חלל ריק רוחני ופוליטי. אבל הטבע, כידוע, אינו סובל חלל ריק.

אחרי מותו של נאצר, והסוף האלים של יורשיו ומחקיו – סאדאת, מוברק, קדאפי וסדאם – הזמין החלל הריק רעיון חדש: האסלאמיזם הסאלפי.

בעבר הזהרתי פעמים רבות, בכנסת ובעיתון, שאם נהרוס את נאצר ואת הלאומיות הערבית, יבואו במקומם כוחות דתיים. במקום מאבק בין אויבים רציונאליים, שאיתם אפשר לעשות שלום רציונאלי, תתחיל מלחמת-דת, שהיא מטבעה בלתי-רציונאלית ושאין בה מקום לפשרות.

עכשיו הגענו לנקודה זו. במקום נאצר יש לנו דאעש. במקום עולם ערבי בהנהגת מנהיג כריזמטי, שהעניק להמונים הערבים תחושה של כבוד והתחדשות, עומד מולנו אויב המתפאר בעריפת ראשים והרוצה להחזיר את העולם למאה השביעית.

אני מאשים את העיוורון הפוליטי וגם את הטיפשות הפשוטה של ממשלות ישראל וארצות-הברית על שהביאו עלינו את האסון הזה. אני מקווה שעוד נותר לנו די זמן כדי לסובב את הגלגל לאחור.