מישהו נזכר בקהילה יהודית קטנה בפינה נידחת של אפריקה, שחבריה היו בעלי מכרות-היהלומים באזור. הם היו עשירים כקורח. ממשלת-ישראל בחרה במגייס-התרומות הכי מוכשר שלה ושלחה אותו לשם.

האיש הבין שגורל המדינה מוטל על כתפיו. הוא אסף את היהודים המקומיים ונאם להם את הנאום בה"א הידיעה. על החלוצים שנטשו את הכול, עלו לארץ והפריחו את השממה. על העבודה המפרכת והרעב, על האידיאלים הסוציאליסטיים הנשגבים שלהם.

כאשר סיים, לא הייתה עין יבשה בחדר. כשחזר האיש למלון, ידע שזה היה הנאום של חייו.

ואכן, למחרת היום הקישה משלחת של יהודי המקום על דלתו. "הדברים שלך גרמו לנו להבין שחיינו בזויים וחסרי-תוכן, חיי תענוגות וניצול," הם אמרו. "החלטנו פה-אחד להעניק את המכרות שלנו כמתנה לעובדים, לוותר על הכול ולעלות איתך לארץ, כדי לחיות חיי חלוצים."

דויד בן-גוריון היה ציוני אמיתי. הוא האמין שציוני הוא יהודי שהולך לחיות בארץ-ישראל. בעיניו, גם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית לא היה ציוני אמיתי, אם המשיך לחיות בניו-יורק. בן-גוריון דבק באמונתו זו בכל מאודו.

ערב נסיעתו הראשונה לארצות-הברית כראש ממשלת ישראל, שאלו אותו יועציו מה תהיה הבשורה שלו ליהודים שם. "אגיד להם לעזוב את הכול ולעלות לארץ!" השיב נחרצות.

היועצים נחרדו. "אבל אנחנו זקוקים לכסף שלהם!" הם קראו. "אנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיו!"

ההמשך היה מאבק של מצפון. לבסוף נכנע בן-גוריון. לא הייתה ברירה. הוא נסע לאמריקה ואמר ליהודים שם שהם יהיו ציונים טובים אם ירימו תרומה נדיבה לישראל ויעניקו לה תמיכה פוליטית.

אחרי פרשה זו, בן-גוריון כבר לא היה אותו הבן-אדם. יסודות אמונתו התערערו.

אותו הדבר קרה לציונות. היא הפכה לסיסמה צינית, שכל אחד השתמש בה לצרכיו. הציונות הפכה בעיקר לכלי בידי ההנהגה הישראלית כדי לשעבד את יהודי העולם ולגייס אותם למטרותיה הלאומיות, המפלגתיות והפרטיות.

לחזור לסיפור: אם יהודי העולם יעזבו מחר את הכול ויעלו בסך לארץ זה יהיה אסון שאין דומה לו. העוצמה האדירה של היהדות המאורגנת, שרובה ככולה מקבלת פקודות מישראל, חיונית לקיום המדינה.

חשבתי על כל אלה כאשר קראתי בסוף השבוע את המשא המעורר-למחשבה של א.ב. יהושע. בחיבור זה מבדיל יהושע בין הלאומיות והציונות.לפי תפיסתו, השניים לא "הותכו" ולא הפכו לאחד, אלא לכל היותר "רותכו" זה לזה. מקומה של הציונות בדו-קיום בעייתי זה אינו ברור.

בישראל של היום, זוהי תיאוריה נועזת, תיאוריה הגובלת בכפירה. ברומא העתיקה היו שורפים בני-אדם בגלל חטאים קטנים יותר. זה כמו לומר שיהווה והקדוש-ברוך-הוא הם שני אלים שונים. אך, לדעתי, זהו מבנה רעיוני המורכב ממושגים מיושנים. בימינו מותר לנו להרחיק את מחשבותינו ולהפליג למרחקים הרבה יותר נועזים. האם הלאומיות הישראלית אכן "מרותכת" לציונות הלא-ישראלית?

עלי להזכיר לקורא שוב שבהתחלה לא היה שום קשר בין הרעיון הגדול של בנימין זאב הרצל לבין "ציון", במובן המילולי של השם.

בשלב המקורי רצה הרצל להקים את "מדינת-היהודים" (ולא "מדינה יהודית") בפטגוניה, איזור בדרום ארגנטינה. זמן קצר לפני כן הושמדה שם האוכלוסייה המקומית, והרצל סבר שאיזור ריק זה מתאים להתיישבות המוני היהודים מאירופה, אחרי שיגורשו גם שאריות המקומיים (אבל רק אחרי שיהרגו את כל החיות הרעות).

כאשר הרצל, יהודי וינאי מתבולל לגמרי, בא במגע עם היהודים האמיתיים, בייחוד הרוסים, נאלץ להכיר בעובדה ששום מקום מחוץ לפלסטינה לא בא בחשבון. הוא לא אהב את ארץ-ישראל ולא ביקר בה מעולם, חוץ מפעם אחד ויחידה, כאשר הקיסר הגרמני, איש רומנטי מאוד, החליט שייפגש איתו רק בשערי ירושלים. (הקיסר האנטישמי העיר אחר-כך שהציונות היא רעיון גדול, "אבל אי-אפשר לבצע אותו עם יהודים".)

הרעיון הציוני של הרצל היה פשוט בתכלית: כל יהודי העולם יבואו למדינה החדשה, ומאותה עת רק הם ייקראו יהודים. היהודים שיישארו במקומותיהם ברחבי העולם יחדלו מלהיות יהודים, ויהיו סוף-סוף סתם אוסטרים, גרמנים, אמריקאים וכו'. סוף הסיפור.

ובכן, זה לא קרה. הציונות הייתה מכשיר הרבה יותר מדי נוח לפוליטיקאים מכדי שיזרקו אותה לפח הזבל.

כולם משתמשים בציונות. פוליטיקאים אמריקאים החושקים בכסף הגדול של תורמים יהודים. פוליטיקאים ישראליים שאין להם שום דבר אחר לומר. פקידים ישראליים מכל הסוגים המפלים בגלוי לרעה את האזרחים הערביים במדינה. ח"כים מהקואליציה נגד האופוזיציה. ח"כים מהאופוזיציה נגד הממשלה.

הניחו לבנימין נתניהו לקרוא ליצחק הרצוג, ראש האופוזיציה, "אנטי-ציוני", וזה יקפוץ ממקומו כנשוך נחש. איכפת לו פחות שיקראו לו "בוגד". אבל "אנטי-הציוני" זה נורא. בלתי-נסבל.

ואולם, אילו נשאל מישהו מכל אלה מה זה בעצם ציוני, הוא היה נעצר ומתחיל לגמגם: "ציוני? מה זאת אומרת, כל אחד יודע מה זה ציוני! ציוני זה אה...אה...אה...

אצל אויבי ישראל המצב דומה. כל אחד מאשים כל אחד בציונות. אתה בעד פיתרון שתי-המדינות? זוהי מזימה ציונית זדונית! אתה לא רוצה שישראל תיעלם מעל פני האדמה? אז אתה חלק מהקשר הציוני העולמי.

לקרוא למישהו "ציוני" הוא סוף הוויכוח. כמו להגיד שהוא נאצי. רק יותר גרוע.

ויש גם השיירים של האנטישמיות הקלאסית. מה שנשאר מהתנועה הגדולה והגאה של פעם, זו שגרמה לכל הבעיה מלכתחילה. אותם האנשים שהרצל פגש ברחוב בווינה ובפאריס, כאשר הגיע למסקנה ההגיונית שהיהודים אינם יכולים עוד לחיות באירופה של סוף המאה ה-19.

התנועה האנטישמית הגדולה נעלמה. שרדו רק שאריות עלובות. בקושי מספיק כדי לספק דלק לציונים.

הציונות עצמה, האמיתית, מתה בכבוד בתל-אביב ב-15 במאי 1948, ברגע שבו קמה מדינת-ישראל.

(באותם ימים המילה "ציונות" הפכה למעין בדיחה בקרב הצעירים. "אל תדבר ציונות!" היה פירושו "אל תדבר במלים נפוחות!")

מה שנשאר זה דו-הקיום בין שתי ישויות נפרדות, שאינם "מרותכות" ממש זו לזו, ושהקשר ביניהן עלול להינתק בעתיד.

לא לישות הישראלית ולא ליהדות העולמית קשר מהותי עם הציונות.

יש הישות הישראלית – אומה נורמאלית (לפחות כמו שהאומות האחרות הן "נורמאליות"). יש לה מולדת, מסגרת נפשית משותפת, מציאות גיאוגראפית ופוליטית, אינטרסים כלכליים, שפה של רוב אזרחיה, בעיות פנימיות בלי סוף. 75% מאזרחיים יהודים, 20% ערבים (שאר ה- 5% הם יהודים שאינם מוכרים כיהודים על-ידי הרבנים, הקובעים אצלנו משום-מה דברים שכאלה.)

ויש היהדות העולמית. מולדתה היא העולם כולו. היא שייכת להרבה אומות שונות. יש לה כמה אינטרסים עמומים משותפים (פרי עמלם של האנטישמים.). יש לה דת והרבה מסורות. לחלק גדול ממנה יש מחויבות לישראל, מחויבות עמומה העלולה להפוך ליותר עמומה.

אחד התפקידים העיקריים של ה"ציונות" בימינו הוא להחזיק את יהודיי העולם משועבדים לגמרי להנהגה הישראלית. בלי הקשר הזה הייתה מדינת-ישראל נאלצת להתקיים על המשאבים המדיניים, הכלכליים והצבאיים של עצמה, קיום מצומצם בהרבה.

הקשרים המחזיקים את שתי הישויות האלה ביחד (או "מרותכות" זו לזו, כדברי א. ב. יהושע) הם הדת והמסורת. בימים אלה, כאשר היהודים בכל העולם חוגגים את החגים, זה בולט מאוד. הקשרים קיימים וחושלו במרוצת מאות שנים, אך ניתן לתמוה מה כוחם האמיתי בימינו. במה הם חזקים יותר מאשר הקשרים, נאמר, בין האירים האמריקאיים לאירלנד, או בין הסינים בסינגפור לסין? במבחן אמיתי ולאורך זמן, איך יחזיקו מעמד?

אירוני הדבר שדווקא הפלג הדתי הקיצוני ביותר, בירושלים ובברוקלין, דוחה את הציונות ורואה בה חטא כלפי הקדוש-ברוך-הוא.

הנזק האמיתי הנגרם העל-ידי שליטת הציונות בנפש ישראל טמון בסילוף מקומה של המדינה בעולם.

ההגדרה הרשמית של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון – מושג הסותר את עצמו. מדינה יהודית אינה יכולה להיות באמת דמוקרטית, מפני שעצם הגדרתה שוללת את שוויון האזרחיים הלא-יהודים, ובעיקר הערבים. בגלל אותה הסיבה, מדינה דמוקרטית אינה יכולה להיות יהודית. היא צריכה להיות שייכת לכל האזרחים.

אבל הבעיה עמוקה יותר. הקשר בין ישראל ויהודי העולם חזק לאין שיעור מהקשר של ישראל עם שכנותיה. אי-אפשר שמבטו של אדם יהיה מרותק לניו-יורק ובאותה עת להיות מעוניין במה שמתרחש בבגדאד, בדמשק ובטהראן.

עד שדמשק וטהראן תתקרבנה אלינו כל-כך שאי-אפשר יהיה עוד להתעלם מהן. באופן אירוני, ההמונים בטהראן צועקים "מוות לישות הציונית!" בטווח הרחוק, מה שקורה שם חשוב לעתידנו הרבה יותר מכנס המפלגה הרפובליקנית בסן-פרנציסקו.

שיהיה ברור: אינני מטיף להפרדה, כפי שהטיפה פעם הקבוצה הקטנה שזכתה בכינוי "הכנענים". הקשרים הטבעיים בין ישראל ויהודי העולם, הקשרים שהם אמיתיים ואינם מזיקים לאינטרסים של אחד משני הצדדים, יישרדו.

בתנאי אחד: שהם לא יזיקו לעתיד ישראל, עתיד המחייב שלום וידידות בין אזרחי ישראל בינם לבין עצמם ובינם לבין שכניהם, ומצד שני לא יזיקו לעתיד היהודים בעולם בקרב האומות שלהם.

איך זה מתאים לדוקטרינה הציונית? אינני יודע. וגם ממש לא איכפת לי.