אני מפחד.

אני לא מתבייש להודות בכך: אני מפחד.

אני מפחד מתנועת "המדינה האסלאמית", הקרויה גם דאעש.

זהו האיום האמיתי היחיד המאיים על ישראל, המאיים על העולם, המאיים עלי.

מי שמתייחס אליו היום באדישות ובשאננות יתחרט על כך מחר.

בשנת לידתי – 1923 – ניסה דמגוג קטן ומגוחך, בעל שפם מצחיק, איש בשם אדולף היטלר, לחולל הפיכה בעיר מינכן. קומץ של שוטרים שם לה קץ. העניין נשכח במהרה.

לעולם היו אז צרות אחרות. בגרמניה שררה אינפלציה דוהרת, כיכר לחם עלתה מיליוני מארקים. במזרח קמה ברית-המועצות המאיימת. הייתה תחרות מסוכנת בין שתי המעצמות הקולוניאליות האדירות, צרפת ובריטניה. ואז הגיעה, ב-1929, ההתמוטטות הכלכלית העולמית, שהרסה את החברה בארצות רבות.

אך לדמגוג הקטן ממינכן היה כלי-נשק שלא עורר את תשומת ליבם של מדינאים מנוסים ופוליטיקאים ערמומיים: מצב-הרוח של הגרמנים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הושפלה גרמניה עד עפר. היטלר הפך את ההשפלה הזאת לנשק חזק יותר ממטוסי-קרב ומאוניות-מלחמה. תוך זמן קצר להדהים - שנים אחדות בלבד- הוא כבש את גרמניה, אחר-כך את אירופה, ואחר-כך איים על העולם כולו.

מיליונים רבים של בני-אדם נהרגו. ארצות שלמות נהרסו. שלא להזכיר את השואה, פשע שכמעט אין דומה לו בתולדות העת החדשה.

איך עשה זאת? עוצמתו העיקרית לא הייתה טמונה בכוח צבאי או במדיניות, אלא ברעיון, במצב-רוח, בהתפוצצות נפשית.

ברבע הראשון של חיי הייתי עד לכול אלה. זה חוזר ומטריד אותי עכשיו, כשאני מסתכל על התנועה הקוראת לעצמה "המדינה האסלאמית", בקיצור: דאעש.

בראשית המאה השביעית לספירה היה לסוחר קטן בפינה נידחת של המדבר הערבי רעיון. בזמן קצר להדהים הצליחו הוא וחבריו לכבוש את עיר-מולדתו, מכה, ואחר-כך את כל חצי-האי הערב, ואחר-כך את הקשת הפורייה, ואחר-כך את רוב העולם התרבותי, מהאוקיינוס האטלנטי עד לצפון הודו והרבה מעבר לה. יורשיו חדרו לליבה של צרפת והטילו מצור על וינה.

איך הצליח שבט ערבי קטן לחולל זאת? לא בזכות עליונות צבאית אלא בכוחה של דת חדשה ומלהיבה, דת שהייתה כל-כך מתקדמת ומשחררת עד כי אי-אפשר היה לעצור אותה.

אין כוח בעולם המסוגל לעמוד בפני רעיון חדש ומשכר. בעימות עימו, אין תועלת בכלי-נשק חומריים. צבאות וציים מתפרקים ואימפריות אדירות, כמו הביזנטית והפרסית, מתמוטטות. הרעיונות אינם נראים. ריאליסטית אינם רואים אותם. מדינאים מנוסים ומצביאים אדירים עיוורים מולם.

"כמה אוגדות יש לאפיפיור?" ליגלג סטלין כאשר דיברו על כוחה של הכנסייה. אבל האימפריה הסובייטית קרסה ונעלמה, והכנסייה עדיין עומדת על תילה.

אל-דאולה אל-אסלאמייה, "המדינה האסלאמית", היא תנועה פונדמנטליסטית, והפונדמנט שלה הוא המדינה האסלאמית שנוסדה לפני 1400 שנים על-ידי הנביא מוחמד. אבל המבט לאחור אינו אלא תכסיס תעמולתי. איך אפשר להחיות משהו שהיה קיים לפני יותר מאלף שנה?

למעשה, דאעש היא תנועה מודרנית מאוד, תנועה של היום וכנראה גם של מחר . היא משתמשת בכלים עדכניים ביותר, כמו האינטרנט. זוהי תנועה מהפכנית, אולי התנועה המהפכנית ביותר בעולם של ימינו.

בדרך לשלטון היא נוקטת שיטות ברבריות של זמנים עברו, כדי להגשים מטרות עדכניות מאוד. דאעש יוצרת אימה. לא המונח התעמולתי "טרור" שבו משתמשות כל הממשלות כדי להשמיץ את אויביה, אלא זוועות אמיתיות, כריתת ראשים והריסת עתיקות פאר – כדי לזרוע פחד בלב אויביה.

לדאעש לא איכפת מאירופה, מארצות-הברית ומישראל. לפחות לפי שעה. היא משתמשת בהן כדלק למכונת-התעמולה, כדי להשיג את מטרתה האמיתית: ההשתלטות על העולם האסלאמי.

אם תצליח בכך, ניתן לדמיין את הצעד הבא. אחרי שהצלבנים כבשו את ארץ-ישראל והסביבה, קם הרפתקן כורדי בשם צלאח-א-דין אל-איובי (סלדין בשפות אירופה). הוא יצא לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתו. רק אחרי שהצליח בכך, פנה לעבר הצלבנים ומחק את מדינותיהם.

צלאח-א-דין לא היה, כמובן, סוחר של זוועות כמו דאעש. להיפך, הוא היה שליט הומאני מאוד, וסופרי אירופה שרו את תהילתו (עיין ערך: הסופר הבריטי וולטר סקוט). אבל האסטרטגיה שלו הייתה חכמה ויעילה. היא מוכרת לכל המוסלמים, ובכלל זה למנהיגי דאעש: קודם כל לאחד את הערבים, ורק אחר-כך לטפל בכופרים.

היו ימים כאשר העולם כולו העריץ את התרבות הערבית, את המדע הערבי. בימי-הביניים האפלים באירופה, אנשי המערב הברברי סונוורו על-ידי התרבות האסלאמית הזוהרת. אבל במאתיים השנים האחרונות הושפל העולם הערבי עד עפר, הושפל ודוכא. ההשפלה, אף יותר מהדיכוי, נצרבה בתודעתם של כל נערה ונער ערביים.

אין ולו צעיר ערבי אחד שיכול להימנע מלערוך השוואה בין החליפאת המוסלמי המפואר בעבר לבין המציאות הערבית העלובה הנוכחית – מציאות של עוני, פיגור, חוסר-אונים פוליטי וצבאי. מדינות אחרות שהיו גם הן מפגרות בעבר, כמו יפאן וסין, קמו מחדש והפכו למעצמות עולמיות, ואילו הענק הערבי נשאר חסר-אונים. אפילו קבוצה קטנה של יהודים (יהודים, יא אללה!) הביסה את העולם הערבי.

מצבור אדיר של זעם אין-אונים הצטבר בעולם הערבי, זעם שהמעצמות המערביות וגם ישראל לא הבחינו בו.

במצב כזה, יש שתי דרכי מוצא. אחת היא הדרך הקשה: להתגרש מהעבר ולבנות בעמל רב מדינה מודרנית. כך עשה מוסטפה כמאל, הגנרל התורכי שהטיל חרם על המסורת המוסלמית ויצר אומה תורכית חדשה. הוא חולל מהפכה עמוקה, אולי המהפכה המוצלחת ביותר של המאה ה-20, ובזכותה הוא זכה בתואר אתא-תורכ, אבי התורכים.

בעולם הערבי היה ניסיון ליצור לאומיות כל-ערבית, מין חיקוי לדגם האירופי. גמאל עבד-אל-נאצר ניסה, והוכה שוק על ירך על-ידי ישראל.

הדרך האחרת היא הפוכה: להעלות על נס את העבר המפואר ולפעול, כביכול, להחייאתו. זוהי הדרך של דאעש, והיא נוחלת בינתיים הצלחה אדירה. היה דרוש לה רק מאמץ קטן כדי לכבוש חלקים גדולים של סוריה ועיראק ולמחוק את הגבולות המלאכותיים שהותוו על-ידי האימפריאליסטים המערביים. בכל רחבי העולם המוסלמי נוצרו כיסים של חיקוי, מדינות-דאעש קטנות. אלפים רבים של צעירים נלהבים נוטשים את הגטאות המוסלמיים במדינות המערב והמזרח ומצטרפים לדאעש.

עכשיו פותחת דאעש במסע-הניצחון שלה. כרגע אין מי שיעצור אותה.

קודם כל, מפני שאיש כלל אינו מבחין בסכנה. להילחם ברעיון? לעזאזל הרעיונות. רעיונות שייכים לאינטלקטואלים ודומיהם. מדינאים אמיתיים מסתכלים בעובדות. כמה אוגדות יש לדאעש?

שנית, יש די והותר סכנות אחרות בסביבה. הפצצה האיראנית. הכאוס בסוריה. ההתפרקות של לוב. מחירי הנפט. ועכשיו מבול הפליטים המציף את אירופה, בעיקר מהעולם המוסלמי.

כמו תינוק ענק, ארצות-הברית חסרת-אונים. בסוריה היא תומכת באופוזיציה חילונית דמיונית, הקיימת רק באוניברסיטות האמריקאיות. היא לוחמת באויבת העיקרית של דאעש, המשטר של אסד. היא תומכת במנהיג התורכי הלוחם בכורדים, הלוחמים בדאעש. היא מפציצה את דאעש מהאוויר, מבלי לסכן דבר ומבלי להשיג דבר. רק לא "מגפיים על הקרקע", חס וחלילה.

"למשול פירושו לבחור!" אמר המדינאי הצרפתי-היהודי, פיאר מנדס-פראנס. בעולם הערבי הנוכחי, הבחירה היא בין רע, יותר-רע והכי-רע. במלחמה נגד ההכי-רע, הרע יכול להיות בעל-ברית.

לומר זאת בפשטות: כדי לעמוד בפני דאעש יש לתמוך במשטר של אסד. בשאר אל-אסד היא איש דוחה, אבל הוא שמר על אחדות סוריה, הגן על המיעוטים הרבים בה וגם על השקט בגבול הישראלי. בהשוואה לדאעש, הוא בעל-ברית. כך גם איראן, משטר יציב בעל מסורת מדינית בת אלפי שנים – בניגוד לסעודיה וממלכות המפרץ, התומכות בדאעש.

ביבי שלנו אינו מבין דבר וחצי-דבר מכל אלה. הוא חף מכל הבנה, כמו תינוק בן-יומו. הוא ערמומי, רדוד ובור גמור. ההתרכזות הכפייתית שלו באיראן מעוורת אותו מלראות את המציאות המתפתחת.

הוא מסתכל בדריכות בזאב שמולו, ואינו שם לב לנמר האימתני הזוחל אליו מאחור.