ללוחמי המחתרות נגד הכיבוש הגרמני במלחמת-העולם השנייה לא היה זמן לצלם. גם גיבורי מרד גטו ורשה לא הצטלמו. הגרמנים עצמם הם שצילמו את זוועותיהם, ומכיוון שהיו גרמנים הם גם קטלגו וגם אחסנו את הסרטים והתצלומים בצורה מסודרת.

בינתיים הפך הצילום לנחלת הכלל. הכיבוש הישראלי מצולם כל רגע. כמעט לכל אדם בשטחים הכבושים יש טלפון סלולארי המאפשר לו לצלם. עמותות-השלום הישראליות חילקו גם הן מצלמות ביד רחבה לאוכלוסייה המקומית.

החיילים מפעילים נשק. הפלסטינים מפעילים מצלמות. לא ברור עדיין מה חזק יותר בטווח הארוך: הכדור או התצלום.

כמקרה-מבחן יכול לשמש קטע הווידיאו הקצר שצולם לא-מכבר בכפר הנידח בגדה המערבית ששמו נבי סאלח.

כל ישראלי ראה קטע זה הרבה פעמים, מכיוון ששודר בכל תחנות-הטלוויזיה הישראליות. מיליונים של צופי-טלוויזיה ברחבי העולם ראו אותו בערוצים המקומיים שלהם. הווידאו מסתובב גם באינטרנט.

הקטע מראה תקרית שאירעה ליד הכפר ביום שישי לפני שבועיים. שום דבר מיוחד. שום דבר נורא. רק תקרית שגרתית. אך את התמונות אי-אפשר לשכוח.

הכפר נבי סאלח שוכן בגדה המערבית הכבושה לא הרחק מרמאללה. הוא נושא את שמו של נביא שחי לפני תקופת מוחמד, שנאמר עליו שהוא קבור שם. הקבר הרחב שלו הוא גאוותם של 550 התושבים.

הכפר נבי סאלח בנוי על שרידי יישוב צלבני, שהוא מצדו נבנה על שרידיו של כפר ביזנטי. מן הסתם מגיעים שורשיו לתקופה הכנענית הקדומה. אני מאמין שהאוכלוסייה בכפרים האלה לא השתנתה מעולם – היא רק שינתה את דתה ותרבותה בהתאם לפניו של השלטון בארץ. הם היו, בזה אחר זה, כנענים, ישראלים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ולבסוף ערבים.

הכיבוש האחרון (עד כה) הוא הישראלי. הכובשים החדשים אינם מעוניינים לגייר את התושבים, הם רק רוצים לקחת את אדמתם ולגרום להם, אם אפשר, להסתלק. על חלק מהקרקע שנגזל מהכפר נבי סאלח הוקמה התנחלות בשם חלמיש.

הסכסוך בין הכפר לבין ה"שכנים" החדשים התחיל מיד. ביניהם שוכנת באר עתיקה, שהמתנחלים השתלטו עליה ושיפצו אותה. הכפר אינו מוכן לוותר.

כמו בכפרים אחרים, בילעין למשל, בכל יום שישי, אחרי התפילה במסגד, נערכת בנבי סאלח הפגנה נגד הכיבוש והמתנחלים. בהפגנות משתתפים גם פעילי-שלום ישראלים ובינלאומיים. הן תמיד בלתי-אלימות, אך משני הצדדים נזרקים לעיתים קרובות אבנים על-ידי ילדים וצעירים. החיילים יורים כדורי-פלדה מצופים בגומי, רימוני-הלם וגז מדמיע, ולעיתים גם כדורים חיים.

בכפרים פלסטיניים קטנים רבים, רוב האוכלוסייה שייכת לחמולה אחת. החמולה המרכזית בכפר זה היא משפחת תמימי. אחד מבניה, מוסטפה תמימי, בן 28, נורה למוות בהפגנה, אחת הבנות נורתה ברגל. בתקרית האחרונה מככב הילד מוחמד תמימי.

הקטע המצולם שזיעזע את העולם מראה חייל בודד, שנשלח לעצור ילד שזרק (או לא זרק) אבן.

החייל מקפץ מעל לטרשים, מחפש את הילד ותופס אותו מתחבא מאחורי אחד הסלעים. זהו מוחמד בן ה-12, שידו האחת מגובסת.

החייל לופת בזרועו השמאלית את צוואר הילד, הצועק באימה. כעבור דקות מופיעה אחותו בת ה-14, ואחריה אמו ונשים אחרות. הן מקיפות את החייל ומושכות אותו, והוא מנסה לדחוף אותם מעליו ביד השנייה. במהלך הקטטה נושכת האחות את זרוע החייל, זו המחזיקה ברובה.

החייל עוטה מסכה. זה דבר חדש. למה מסכה? מה יש להסתיר? אחרי הכול, הוא לא שוטר רוסי הפוחד מנקמתן של כנופיות הפשע.

במהלך הקטטה מצליחה אחת הנשים לקרוע את המסכה מעל פני החייל. אנחנו רואים את פניו – צעיר שסיים בוודאי לא מזמן מבית-הספר התיכון. הוא נראה כמי שאינו יודע מה לעשות. בכל הצדדים יש צלמים. רואים בסרט את רגליהם.

אלמלא היו הצלמים מסביב, האם היה החייל משתמש בנשק? קשה להגיד. לא מכבר ירה מח"ט בנער בורח בגבו והרג אותו. הנער זרק אבן על מכוניתו. הצבא קורא למעשים כאלה "הגנה עצמית".

התקרית נמשכת מספר דקות – הילד צורח ומתחנן, הנשים דוחפות ומכות, החייל דוחף בחזרה, כולם צועקים. אז הגיע חייל אחר (אולי מפקד) ואומר לחייל הראשון לשחרר את הילד. זה נראה בורח.

אינני יודע מי החייל. קשה לנחש את הרקע שלו. פשוט חייל, שאמא שלו הודיעה לאחר-מכן שהיא כועסת על שליחת בנה לתפקידי כיבוש. אחד מרבים המפעילים את הכיבוש והמתעמתים בכל שבוע עם המפגינים.

זווית אחרת לתקרית מסופקת על-ידי אחד המפגינים מחוץ לטווח המצלמה, המתגלה לרגע. יש המכירים אותו.

זה מורה הנושא את שמותיהם של שני אישים מפורסמים - בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות, ופרנץ שוברט, המלחין הנודע. הרצל שוברט הוא פעיל-שלום ותיק. פגשתי אותו בהפגנות רבות.

מיד אחרי הקרנת הקטע בטלוויזיה נשמעה הדרישה התקיפה לפטר אותו. מה, פעיל-שלום שמאלני בכיתת בית-ספר?

שוברט אינו מואשם בהשמעת דעותיו בכיתה. מעשיו לא נעשו בזמן-העבודה. אך די היה בהשתתפותו בהפגה בזמנו החופשי. עכשיו משרד-החינוך "שוקל את העניין".

זה לא מקרה בודד. מחנכת נאורה ומוכשרת, שהתמנתה למנהלת של בית-ספר לאמנויות באשקלון, נבלמה אחרי שהתגלה שהיא חתמה לפני הרבה שנים על עצומה שקראה לצה"ל לכבד את רצונם של סרבני השרות בשטחים. העצומה לא קראה לסירוב, אלא רק לכיבוד מצפונם של הסרבנים. משרד-החינוך, שבראשו עומד עכשיו דמגוג לאומני-דתי, הבטיח "לשקול את העניין".

מה יש לשקול? כבר לפני 65 שנים קבע בג"ץ שאסור לפטר מורה בשל דעותיו. אבל אז זה היה מורה לאומני קיצוני: ד"ר ישראל שייב, אביו של ח"כ-לשעבר אריה אלדד.

כיום מכוונים המקרים האלה של מק-קארטיזם משתולל רק נגד אנשי-שמאל. איש אינו תובע "לשקול את העניין" או לפטר את הרב שאסר על מאמיניו למכור או להשכיר דירה לערבים. גם לא לרב שכתב ספר המתיר להרוג גויים, גם ילדים, בנסיבות מסוימות. אנחנו, משלמי-המסים, משלמים את משכורותיהם.

מיליונים רבים מסביב לכדור-הארץ כבר ראו את סרטון נבי-סאלח. קשה לאמוד את הנזק.

נכון, הסרט אינו מראה שום מעשה-זוועה. שום דבר נורא לא קורה בו. הוא פשוט מראה את פני הכיבוש, פניה של ישראל הנוכחית. הפנים האלה נחרטות בתודעת הצופה.

מזה שנים, כמעט כל דיווחי הטלוויזיה והעיתונות בעולם הבאים מישראל נוגעים למעשי הכיבוש. הלכו ונשכחו פניה היפות של ישראל כמדינה מתקדמת, יצירתם של ניצולי השואה שבאו לארץ ו"הפריחו את השממה", מדינה שהיא מבצר החרות והדמוקרטיה באזור סוער.

הפנים ההן נמחקו מזמן. כיום, מדינת-ישראל המציגה את עצמה לעיני העולם היא מדינה של כובשים, של מדכאים, של מתנחלים אכזריים, של חיילים החמושים מכף-רגל עד קודקוד, הפורצים בלילה לבתים ואוסרים בני-אדם, וגם ילדים, וביום רודים בכל האוכלוסייה המקומית.

הדיווחים האלה משנים את יחס העולם לישראל. כל קטע בטלוויזיה וידיעה בעיתון מוסיפים לשינוי הזה. יחסם של אנשים פשוטים בעולם, גם של היהודים, משתנה. זהו נזק מתמשך, ואולי גם בלתי-הפיך.

פניו המבועתים מפחד של הילד מוחמד תמימי ירדפו אותנו עוד הרבה זמן.