גם יובל שטייניץ, השר לאני-לא-יודע-מה, לא היה בעיניי גדול המדינאים. הוא נראה לי כאחד מנושאי-כליו של נתניהו, ללא אישיות מובהקת משל עצמו.

גם גבי אשכנזי לא היה גיבור חלומותיי. כאשר התמנה לתפקיד הרמטכ"ל טענו אחדים מעמיתיו שהמינוי בא תודות למוצאו. שר-הביטחון באותה עת היה שאול מופז, יוצא איראן, ואשכנזי הוא בן לאב בולגרי ואם סורית. אשכנזי היה המצביא של אחת המלחמות הסדרתיות ברצועת-עזה, ומכאן הפופולאריות שלו.

עכשיו אני מעריץ את שלושתם. יתר כל כן, אני מודה להם מקרב לב.

מי הביא לשינוי עמוק זה? אהוד ברק, עוד רמטכ"ל-לשעבר.

(אם זה יוצר בחו"ל את הרושם שאנחנו מוצפים ברמטכ"לים-לשעבר, זו הגזמה. אבל בהחלט יש לנו מלאי לא קטן.)

ברק היה בעבר רמטכ"ל, שר-ביטחון וראש-ממשלה. מאז שהחליף אותו בנימין נתניהו, ברק "עושה לביתו". הוא מייעץ לממשלות זרות, וכך התעשר מאוד-מאוד. הוא לא מסתיר זאת. לגמרי לא.

ברק גדל בקיבוץ. מכיוון שהיה ילד שמנמן ללא תכונות אתלטיות, וחוץ מזה גם ניגן על פסנתר, חייו שם לא היו קלים. כאשר גויס לצבא, איש לא חלם שהוא נועד לקריירה צבאית.

אבל איש-סיירת בכיר שם לב לאינטליגנציה שלו והחליט לדחוף אותו קדימה. ברק התקבל לסיירת מטכ"ל. שם התקדם במהירות, הן בזכות אומץ-לבו האישי והן בשל האינטליגנציה הגבוהה במיוחד שלו.

זמן רב לפני שהתפרסם משך קצין בכיר את תשומת-ליבי אליו. "שים לב לברק," יעץ לי, "הוא אינטליגנטי מאוד, ובאחד הימים יהיה רמטכ"ל!"

כעבור שנים קיבלתי שיחת-טלפון מפתיעה. הייתי אז עורך "העולם הזה" וחבר-כנסת, ומאוד לא פופולארי בחוגי השלטון. נאמר לי שסגן הרמטכ"ל, האלוף ברק, מזמין אותי לשיחה בלשכתו.

תמהתי מה הסיבה. אבל לא הייתה סיבה – האלוף פשוט רצה לשוחח איתי.

דיברנו כשעה וגילינו שיש לנו נושא משותף: היסטוריה צבאית. מאז מלחמת-העולם השנייה זהו תחביב שלי. (היו שהתלוצצו שאני הפציפיסט המיליטריסטי היחידי שהם מכירים.) דיברנו על מלחמת-שלושים-השנים ומערכות אחרות. התרשמתי ממנו מאוד. הוא היה מצוי בחומר והיה ברור שהוא אינטלקטואל – תכונות די נדירות בסגל הקצונה של צה"ל.

אחרי זה לא פגשתי אותו כמעט. הוא איכזב אותי כראש-ממשלה, שיבש את ועידת קמפ-דייוויד ונוצח על-ידי נתניהו בבחירות שלאחר מכן. אהוד ברק הפך לשר-הביטחון בממשלת הקואליציה.

עכשיו חזר ברק לאור הזרקורים בשורה של גילויים מרעישים.

מסתבר שהוא כתב ספר זיכרונות (כמו כולנו). לקראת הופעתו העניק ברק ראיון ארוך, ובו סודות כמוסים מדיוני הממשלה. הנושא: תקיפת המתקנים הגרעיניים של איראן.

לפי ברק, שלושת השרים הבכירים והמרכזיים של הממשלה דאז – נתניהו, ברק ושר-החוץ אביגדור ליברמן - החליטו ב-2009 שהגיע הזמן לשגר את חיל-האוויר ולהרוס את המתקנים האיראניים – מבצע נועז ומסובך מאוד.

כדי לקבל את ההחלטה הסופית היה צורך באישור של ראשי צה"ל ובהחלטה של "השמונה" – ועדה לא-רשמית של שמונה השרים המרכזיים. לפי החוק הישראלי, הממשלה כולה היא המפקדת הראשית של צה"ל. הממשלה העבירה את הסמכות לקבינט מצומצם יותר. הקבינט, מצידו, העביר את הסמכות לגוף בלתי-רשמי מצומצם עוד יותר – "השמונה".

ב-2009 החליטו שלושת השרים המרכזיים – נתניהו, ברק וליברמן – שהגיעה העת להתקפה על איראן. אבל לפני שהתקבלה ההחלטה הסופית הודיע הרמטכ"ל, אשכנזי, שהצבא אינו מוכן עדיין. היה צורך לדחות את המבצע.

בשנה שלאחר מכן ניסו השלושה שוב. הפעם היו התנאים טובים יותר. הרמטכ"ל הודיע – אם כי בהיסוס-מה – שהצבא מוכן. על השמונה היה להחליט.

ארבעה חברים תמכו בהחלטה. שניים, שניהם אנשי ליכוד דווקא, התנגדו. נותרו שניים – יעלון ושטייניץ. נתניהו קיבל על עצמו לשכנעם. שניהם היו נאמניו האישיים. נתניהו דיבר על ליבם ארוכות, ואז הביא את העניין להצבעה.

לתדהמתו של ברק המבואס, ברגע המכריע הצביעו שניהם נגד ההחלטה. בלשונו של ברק: "הם פשוט נמסו".

בלי רוב – ארבעה נגד ארבעה – לא התקבלה החלטה. המאורע שהיה אמור לזעזע את העולם לא התקיים.

בשנה שלאחר מכן הועלה העניין שוב, אך הפעם זה נתקל במכשול מסוג אחר. צבאות ארצות-הברית וישראל היו בעיצומם של תמרונים משותפים. במצב כזה אי-אפשר היה לפתוח במבצע, מפני שכל העולם היה מטיל את האחריות על ארצות-הברית.

כך הוחמצה ההזדמנות. הנושא עבר לתחום הדיפלומטיה – מילה כמעט גסה בישראל.

כשהוא מספר את הסיפור, ברק מאשים את שני הפחדנים, יעלון ושטייניץ, יחד עם ראשי צה"ל. בעיניו היה זה מקרה של פחדנות מול האויב .

החל ויכוח סוער. כרגיל אצלנו, הוויכוח התמקד בפרטים משניים, כדי להתחמק מהנושא העיקרי.

השאלה הראשונה שנשאלת: איך בכלל פורסם סיפור כל-כך סודי? יש לנו צנזורה צבאית חמורה מאוד. מי שמפר את הוראותיה עלול להגיע לבית-הסוהר. אך כל המעורבים בפרסום טענו שקיבלו היתר מטעם הצנזורה.

איך? למה? פרטים על פעולות הפיקוד של צה"ל ועל הדיונים הסודיים ביותר של הקבינט?

השאלה השנייה שנשאלת: האם נתניהו היה באמת מחויב לגמרי להתקפה?האם הפעיל את כל הלחץ האפשרי על שני השרים הנאמנים לו, כדי שיצביעו בדרך הנכונה?

נתניהו ביסס את כל הקריירה הפוליטית שלו על הפצצה האיראנית. הוא הכריז פעמים רבות שהיא מאיימת על עצם קיומה של מדינת-ישראל. אז איך הוא איפשר לחישובים הפרטיים של נאמניו – מוסריים או לא – לאיים על עצם קיום האומה?

אני חושד בנתניהו, שבסתר ליבו היו לו ספקות חמורים, ושמתחת לסף הכרתו חש בהקלה כאשר שני השרים הנאמנים לו הצביעו נגד המבצע.

אך השאלה האמיתית היא הרבה יותר עמוקה. אלמלא "נמסו" שני השרים, מה היה קורה?

לדעתי: אסון נורא.

כדי לבצע את המשימה, היה על המטוסים להגיע ליעדיהם, לאתר ולהשמיד את המתקנים המפוזרים מתחת לאדמה, ולחזור הביתה בשלום. מבצע לא קל. אם ראשי הצבא היססו כל-כך, בוודאי היו להם סיבות טובות.

אנחנו מניחים שיש לנו חיל-אוויר מצוין, ושגם שרותי-המודיעין שלנו מעולים. אך גם כך, זה היה מבצע מסוכן ביותר.

איך מגיעים ליעדים? בדרך הארוכה מסביב לחצי-האי ערב אל המפרץ הפרסי, או בדרך הישרה מעל לירדן או סוריה ועיראק, או בדרך הים אל תורכיה ואולי מעל לרפובליקות הסובייטיות לשעבר. כל זאת מבלי להתגלות לאיראן ובעלות-בריתה.

כשמגיעים אל היעדים, יש לאתר בדיוק את המתקנים התת-קרקעיים ולהשמיד אותם, זאת תחת אש כבדה של טילים מיירטי-מטוסים ותותחי ההגנה. אם יש אבידות, איך לנהוג בהן? פשוט להשאיר אותן בשטח?

והדרך חזרה עשויה הייתה להיות קשה אף מהדרך לשם.

וזה רק הצד הצבאי, הצד שהדאיג כל-כך את אשכנזי וקציניו.

מה ביחס לתוצאות המדיניות?

איראן בוודאי הייתה מאשימה את ארצות-הברית ואת בעלות-בריתה המערביות והערביות. התגובה המיידית של איראן הייתה חסימת מיצר הורמוז, המיצר הימי שדרכו זורם כמעט כל הנפט של סעודיה, שאר נסיכויות המפרץ, עיראק ואיראן. מצב כזה היה גורם להתמוטטות הכלכלה העולמית, ומחירי הנפט היו מרקיעים לשמיים.

מטר קטלני של טילים מכל הסוגים היה יורד על ישראל מהרבה כיוונים – מאיראן עצמה, מחיזבאללה ומחמאס. חיי כולנו היו נתונים בסכנה חמורה. מכיוון שאני חי בקרבת המטכ"ל במרכז תל-אביב, יתכן מאוד שלא הייתי כותב שורות אלה.

האזור כולו, יחד עם כלכלת העולם, היו שוקעים בתוהו ובוהו. הכול היו מאשימים את ישראל. וזו הייתה רק ההתחלה.

לכן אני מודה מקרב לב לשלושה – יעלון, שטייניץ ואשכנזי.

אני מצטער על מה שחשבתי עליכם בעבר, ואני עכשיו חושב את ההיפך הגמור.

תודה לשלושתכם!