קחו, למשל, את המדיניות שלו לגבי איראן. בעצם, אין אחרת. זוהי המדיניות היחידה שיש לנתניהו.

לטענתו, איראן מהווה סכנה קטלנית לישראל. אם איראן תשיג פצצה גרעינית, ישמרנו האל, היא תשתמש בה כדי למחוק את ישראל מעל פני האדמה. יש לעצור אותה בכל האמצעים, רצוי באמצעות התערבות צבאית אמריקאית.

יתכן שזו טעות חמורה (כפי שאני אכן חושב) אבל יש בזה היגיון.

אז מה נתניהו עושה בנידון?

במשך שנים הרעיש נתניהו את העולם. מדי יום שיגר לחלל אזעקות מפחידות. הצילו את ישראל! מנעו את השמדת המדינה היהודית! מנעו שואה שנייה! אל תאפשרו לאיראן לייצר את הפצצה!

העולם לא הקשיב. היו לו הרבה עניינים אחרים לעסוק בהם. יש משברים למכביר. התמוטטות כלכלית. מגיפות. התחממות כדור-הארץ. המוני הפליטים.

אבל נתניהו לא הרפה. הוא התייצב לפני כל מיקרופון, מהכנסת ועד לקונגרס של ארצות-הברית, כדי לצעוק את המסר.

לבסוף העולם התחיל לשים לב. היהודים מזהירים בפני הפצצה האיראנית? בסדר, בואו נעשה משהו. ולא סתם משהו. בואו נתקבץ כולנו, כל המעצמות בעולם, כדי להכריח את איראן לחדול מהשטויות האלה.

החליטו ועשו. ארצות-הברית, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה – למעשה, כל העולם - ציוו על איראן להיכנס למשא-ומתן.

על השולחן מונח היה רק נושא אחד ויחיד: למנוע מאיראן להשיג את הפצצה. שום דבר אחר לא היה חשוב. בהשוואה לעניין ענק זה, כל השאר התגמד.

ואז קרה משהו בלתי-צפוי. המשטר האיראני סילק את הנשיא בעל הפה הגדול, והחליף אותו במדינאי בעל לשון רכה, איש מתון ונבון. נפתח משא-ומתן, ואיראן שלחה לדיון דיפלומט בעל לשון עוד יותר רכה, איש עוד יותר מתון ונבון. שרי-החוץ של העולם הוקסמו.

תחילה שיחקו האיראנים משחק של חתול ועכבר, ואז הגיעו לכלל הסכמה. העולם קיבל את כל אשר רצה. לא תהיה פצצה איראנית במשך הרבה זמן. הפיקוח יהיה חמור ביותר. (בעצם אין צורך בפיקוח הזה. אמצעי-הריגול המשוכללים של ימינו יגלו במהרה כל תזוזה לעבר פצצה.)

כולם היו מאושרים. כלומר, כולם מלבד נתניהו. הוא רתח מזעם.

איזה מין הסכם זה?

האיראנים ישיגו את הפצצה. אם לא עכשיו, אז בעוד 15 שנה. או 25. או 50. עוד 100 שנים.

האיראנים ירמו. הרי הפרסים מרמים תמיד! אין להם ברירה, זה בדם שלהם. (לא כמונו. אנחנו בנינו בסתר עשרות רבות של כלי-נשק גרעיניים. אבל אחרי השואה, מותר לנו לעשות דברים כאלה.)

בכל מקרה, אם האיראנים לא ישיגו פצצה, הם ישיגו לגיטימציה. והרבה כסף. הם יתמכו בטרוריסטים שונאי-ישראל, כמו חיזבאללה וחמאס. (זה לא כל-כך משכנע, אחרי שנתניהו דרש להתרכז בפצצה, ובפצצה בלבד.)

מכונת-התעמולה האדירה של ישראל התחילה לפעול. ההסכם הנוראי קולל מעל כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. ידענו כל הזמן שהנשיא ברק אובמה הוא אנטישמי, וכך גם שר-החוץ ג'ון קרי. עכשיו יש לנו הוכחה.

למעשה, המשחק כבר נגמר. ההסכם נעשה עם כל העולם, והוא לא ייעלם בגלל אמירה של נתניהו. גם אם הקונגרס האמריקאי יתגבר על הווטו של אובמה, ההסכם יישאר. לעולם נמאס מהגחמות של נתניהו. האיש קיבל כל מה שרצה, אז מה הוא רוצה עכשיו?

אני מאמין שהאיראנים בכלל לא רצו כל-כך בפצצה. לפי כל העדויות, ההמונים רקדו ברחובות טהראן כאשר הושג ההסכם. נדמה שמצב-הרוח הכללי הוא: "תודה לאללה, נפטרנו מהצרה הזאת!"

אבל הפצצה (שאיננה) כבר הספיקה לגרום לנו לנזק עצום, הרבה יותר מכפי שהיה נגרם על-ידי פצצה אמיתית, החבויה אי-שם במערה חשוכה.

כל הישראלים תמימי-דעות על כך שהנכס האסטרטגי העליון של ישראל טמון ביחסים המיוחדים שלנו עם ארצות-הברית. יחסים שהם יחידים מסוגם בעולם.

יחידים מסוגם וחסרי מחיר. ישראל מקבלת מאמריקה כמעט את כל הנשק העדכני ביותר, ולמעשה בחינם. לא פחות חשובה העובדה שישראל אינה מסוגלת לערוך מלחמה של יותר מימים אחדים מבלי שאמריקה תטיס לה תחמושת וחלפים.

אבל זהו רק רכיב קטן של מערכת הביטחון הלאומי שלנו. חשובה יותר הידיעה שאי-אפשר לאיים על ישראל מבלי להתעמת עם ארצות-הברית. זוהי מטריה אדירה, קנאת כל העולם.

יתר על כן, כל מדינה בעולם יודעת שאם רוצים להשיג משהו בוושינגטון, ובמיוחד בקונגרס, יש לעבור בירושלים ולשלם את המחיר. כמה זה שווה?

ויש גם הווטו. לא הווטו הקטון שיטיל הנשיא אובמה על החלטת הקונגרס נגד ההסכם, אלא הווטו הגדול, זה החוסם אוטומטית כל החלטה של מועצה הביטחון נגד מעשי ישראל, גם מעשים הזועקים לשמיים. כיבוש בן 49 שנים, מאות אלפי מתנחלים המפרים את החוק הבינלאומי. מעשי הרג יומיומיים.

לגנות את ישראל? תשכחו מזה. עיצומים על ישראל? אל תצחיקו אותנו. כל עוד ארצות-הברית הכול-יכולה מגינה על ישראל, היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

כל זה נתון עכשיו בספק. יתכן שהנזק כבר נעשה, כמו בקיעים נסתרים ביסודות של בניין. מידת הנזק תתגלה רק בשנים הבאות.

עוד בקע נסתר נפתח בין ישראל ובין חלק גדול מיהודי העולם, בייחוד בארצות-הברית. ישראל טוענת שהיא "מדינת-הלאום של העם היהודי". כול יהודי העולם חייבים לה נאמנות ללא-גבולות. המכונה האדירה של "הארגונים היהודיים" פועלת כמשטרה פוליטית יעילה להפליא. אוי ליהודי המעז להתנגד!

לא עוד. גם בין ישראל והפזורה היהודית נפתח בקע, קרע שאולי לא ניתן עוד לתיקון. כאשר נתניהו מצווה עליהם לבחור בין נשיאם לבין ישראל, רבים מיהודי ארצות-הברית בוחרים בנשיאם, או פשוט נעלמים. על רבים מהם, ובייחוד הצעירים, מדינת-ישראל פשוט נמאסה.

מי האנטישמי שהביא עלינו את כל הרעה הזאת? ראש-הממשלה ישראל הוא האיש.

האם כל זה מטריד את העולם? לא ממש.

בעוד שישראל עוסקת באופן כפייתי ב"איום האיראני", מתחוללים שינויים עצומים במרחב שלנו. הפילוג בן 1300 השנים, פילוג שכמעט נשכח, בין המוסלמים הסונים והשיעים פרץ לפתע בכל עוזו. פילוג זה, שימיו כמעט כימי האסלאם עצמו, היה חבוי עד כה מתחת לסדר הקולוניאלי שנכפה על העולם המוסלמי בהסכם סייקס-פיקו, שיצר במלחמת-העולם הראשונה סדר חדש ב"מזרח התיכון".

עכשיו מתחוללת רעידת-אדמה. הנוף משתנה באופן דרמטי. הרים נעלמים, הרים אחרים מתרוממים במקומם. הציר השיעי, המשתרע מאיראן, דרך עיראק וסוריה, לחיזבאללה בלבנון, עובר על פני הגוש הסוני של סעודיה ומדינות המפרץ. לוב ותימן מתנדנדות כעלים נידפים. מצריים מתגעגעת לימי הפרעונים. ובין כל אלה מרימה את ראשה מעצמה חדשה, מדהימה ומבהילה – המדינה המוסלמית של דאעש, המושכת אליה צעירים מוסלמים מכל העולם.

בלב הסערה הגועשת מסביבנו, נתניהו הוא איש העבר, אדם שתפיסותיו עוצבו לפני עשרות שנים בעולם אחר. במקום להתעמת עם העולם החדש, על סכנותיו הגדולות וסיכוייו הגדולים, הוא מתעסק בפצצה שאינה קיימת.

ארצות-הברית והמעצמות המערביות משנות בזהירות את עמדותיהן. הן פוחדות בצדק מפני דאעש, יותר מאשר מפני כל גורם אחר באזור. הן חשות שהאינטרסים שלהן מתקרבים לאינטרסים של איראן, ומתרחקים מהאינטרסים של סעודיה (וישראל). ההסכם הגרעיני החדש מתאים היטב לדפוס זה. עשיית-הצרות הסידרתית של נתניהו אינה מתאימה.

האם יש על כך ויכוח בישראל?מובן שלא. הכול מסתובב סביב הפצצה, הפצצה, הפצצה. המריבות הקטנות בין המדינות המוסלמיות זוכות בהתעלמות.

סונים, שיעים – כולם אותו הדבר. אנטישמים. מכחישי-שואה. שונאי-ישראל.

אך יש גם סיכויים גדולים. סעודיה ובעלות-בריתה במפרץ, יחד עם מצריים, כבר רומזות על נכונות לשתף פעולה עם ישראל. כמובן בחשאי, בסודי-סודות. שום מנהיג ערבי אינו יכול ללחוץ את ידי ישראל בגלוי כל עוד רואים המוני הערבים מדי יום ביומו בטלוויזיה את מעשי-הזוועה של המתנחלים, את ההרג של צבא הכיבוש, את השפלת אחיהם הפלסטינים. אנחנו דומים לשחיין שמשקולת כבדה מחוברת לרגלו. הכיבוש מונע מאיתנו להגיב על השינויים במרחב.

בזמן האחרון מתגברות השמועות על משא-ומתן סודי בין נתניהו לחמאס לשם השגת שביתת-נשק בת שמונה או עשר שנים, שתהיה למעשה הסכם-שלום בלתי-רשמי. הסכם כזה היה יוצר מיני-מדינה פלסטינית זעירה בעזה, והיה מבודד עוד יותר את אבו-מאזן ואת חלק-הארי של העם הפלסטיני, המחויב לתכנית-השלום הערבית.

כל זה – בשביל מה? בשביל הרחבת ההתנחלויות ואולי גם למען סיפוח רוב הגדה המערבית ("שטח סי").

אם כן, האם נתניהו הוא אדם ערמומי או אדם טיפש? קוסם או רק שוליית-הקוסם?