המטרה העיקרית (ואולי היחידה) שלו היא להרחיב את שלטון ישראל על כל שטחי ארץ-ישראל, כ"מדינת-הלאום של העם היהודי". פירוש הדבר שלטון על הגדה המערבית והקמת התנחלויות בכל שטחה, תוך שלילת זכויות האזרח מ-2.5 מיליון התושבים הערבים.

שכונות ירושלים המזרחית, על 300 אלף תושביהן הערבים, כבר סופחו לישראל באופן רשמי, כמובן מבלי להעניק להם אזרחות ישראלית או לאפשר להם לבחור לכנסת.

זה משאיר את רצועת-עזה, השטח הזעיר שבו מצטופפים כ-1.8 ערבים, רובם צאצאים של פליטים מישראל. אין לנתניהו שום כוונה לכלול גם אותם באימפריה הישראלית.

יש למצב זה תקדים היסטורי. אחרי מלחמת-סיני ב-1956 דרש הנשיא אייזנהואר מבן-גוריון לפנות מיד את כל השטחים שכבש צה"ל ולהחזיר אותם למצריים. קולות רבים בישראל, ובראשם מפ"ם וחרות, תבעו אז מבן-גוריון לספח את הרצועה לישראל. בן-גוריון סירב בתוקף. הוא לא רצה במאות אלפי ערבים נוספים במדינה. על כן החזיר את הרצועה למצריים.

אילו סיפחה ישראל עכשיו את עזה, בעודה מחזיקה בגדה המערבית, היה נוצר כבר עכשיו רוב ערבי במדינה היהודית. אמנם רוב קטן, אך רוב שיגדל במהרה.

תושבי הגדה ותושבי הרצועה שייכים לאותו העם – העם הפלסטיני. הם קשורים זה לזה בזהותם הלאומית ובקשרי-משפחה. אבל עכשיו הם מהווים שתי ישויות נפרדות, שביניהן משתרעת מדינת ישראל.

שני השטחים נכבשו על-ידי ישראל במלחמת ששת-הימים. בכל זאת יכלו תושביהם במשך שנים רבות לנוע ביניהם באופן חופשי. פלסטינים מעזה יכלו ללמוד באוניברסיטת ביר-זית ליד רמאללה, ואילו אישה מרמאללה יכלה להתחתן עם גבר בבית-חנון שברצועת-עזה.

למרבה האירוניה, החופש הזה חוסל דווקא על-ידי הסכם-אוסלו, למרות העובדה שבהסכם זה הכירה ישראל בפירוש בכך שהגדה והרצועה מהוות שטח אחד בלתי-נפרד זה מזה. ישראל גם התחייבה בהסכם-אוסלו לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין הגדה והרצועה. בפועל, אף לא מעבר אחד נפתח מעולם.

כיום מושלת הרשות הפלסטינית - לפחות להלכה - בגדה המערבית. הרשות, שגם היא נוצרה בעקבות הסכם-אוסלו, מוכרת על-ידי רוב מדינות העולם כ”מדינת פלסטין תחת כיבוש ישראלי". מנהיגה, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), היה עוזר קרוב של יאסר ערפאת. עבאס מחויב לתוכנית-השלום הסעודי, שהתקבלה על-ידי כל העולם הערבי. תוכנית זו מכירה במדינת-ישראל בגבולות 1967. איש אינו מפקפק ברצונו של אבו-מאזן להגיע לשלום, המבוסס על פיתרון שתי-המדינות.

ב-1996 נערכו בחירות כלליות בגדה וברצועה. תנועת חמאס (ראשי-התיבות של "תנועת ההתנגדות האסלאמית") נחלה בהן ניצחון מוחץ. בעקבות לחץ ישראלי בוטלו תוצאות הבחירות. כתוצאה מכך השתלטה חמאס על רצועת-עזה.

זה המצב כעת: שתי ישויות פלסטיניות נפרדות, ששליטיהן שונאים זה את זה.

היגיון פשוט היה מכתיב לנתניהו לתמוך באבו-מאזן, המחויב לשלום, ולעזור לו במאבק נגד חמאס, המחויב (לפחות רשמית) לחורבנה של ישראל. אבל לא כך קורה במציאות.

אמנם, ישראל פתחה במספר מלחמות נגד שלטון חמאס ברצועה-עזה, אבל היא לא עשתה כל מאמץ לכבוש את הרצועה מחדש, אחרי ההתנתקות בשנת 2005. כמו בן-גוריון ושרון לפניו, נתניהו אינו רוצה בכל הערבים האלה. הוא מסתפק במצור ההופך את רצועת-עזה ל"כלא הגדול ביותר בעולם".

עכשיו, שנה אחרי מלחמת-עזה האחרונה, רוחש בוחש האזור כולו בשמועות על משא-ומתן סודי ובלתי-ישיר בין ישראל וחמאס על שביתת-נשק ארוכת-טווח ("הודנה" בערבית), הגובלת בשלום בלתי-רשמי.

הייתכן? שלום עם האויב הקיצוני בעזה, תוך התנגדות לרשות המתונה בגדה, המחויבת לשלום?

זה נשמע מטורף, אבל עובדה, זה לא. בעיניו של נתניהו, אבו-מאזן הוא האויב היותר מסוכן, מפני שהוא מושך אהדה בינלאומית. האו"ם ורוב מדינות העולם מכירים ב"מדינת פלסטין" של אבו-מאזן. יתכן מאוד שהוא בדרך לכינון מדינה פלסטינית עצמאית, שתכלול גם את עזה.

סכנה כזאת אינה צפויה מהמיני-מדינה של חמאס בעזה. רוב העולם, ובכללו העולם הערבי, מואס בה. הם רואים בו "ישות טרוריסטית".

הגיון פרגמטי פשוט דוחף את נתניהו לעבר חמאס. המובלעת הקטנה אינה מהווה סכנה למכונה הצבאית האדירה של ישראל. לכל היותר זה מטרד קטן, שאפשר לטפל בו במבצע צבאי מצומצם כל מספר שנים, כפי שאכן קרה בשנים האחרונות.

מבחינת נתניהו, יש הגיון בעשיית שלום בלתי-רשמי עם המשטר השולט בעזה ולהמשיך במלחמה במשטר השולט ברמאללה. אם כן, לשם מה נמשך המצור הימי על עזה? למה לא לעשות את ההיפך? למה לא לאפשר לאנשי עזה לבנות להם נמל עמוק-מים, ולבנות מחדש את נמל-התעופה היפהפה בדהניה (שנהרס על-ידי צה"ל)? הרי קל לפקח עליהם כדי למנוע הברחת נשק.

פעם היו דיבורים על הפיכת עזה ל"סינגפור ערבית". זוהי אמנם הגזמה פרועה, אך רצועת-עזה יכולה בהחלט להפוך לנאת-מדבר פורחת, נמל שישרת את הגדה המערבית, את ירדן והארצות שמעבר לה.

זה היה מגמד את המשטר של אבו-מאזן בגדה המערבית, שולל ממנו את מעמדו הבינלאומי ומונע את סכנת השלום. סיפוח הגדה המערבית – שגם שמאלנים בישראל התחילו לקרוא לה "יהודה ושומרון" – יוכל אז להתקדם צעד אחרי צעד, ההתנחלויות יוכלו לצמוח ולפרוח, ובסוף לא יישארו אלא מובלעות פלסטיניות אחדות. בה בעת ניתן "לעודד" פלסטינים להגר.

למרבה המזל (של הפלסטינים) מחשבה הגיונית כזאת זרה לנתניהו ולחסידיו. כשהם עומדים מול הברירה בין שתי אפשרויות, הם דוחים את שתיהן.

בעודו מבקש הודנה בלתי-רשמית עם חמאס בעזה, נתניהו מקיים את המצור המוחלט על רצועת-עזה. באותה עת הוא מחמיר את הדיכוי בגדה המערבית. כעת הורגים כוחות --הכיבוש בממוצע חמישה-שישה פלסטינים בשבוע.

מאחורי חוסר-ההיגיון הזה מתחבא חלום: החלום שבסופו של דבר כל הערבים ינטשו את הארץ ויניחו לנו לנפשנו.

האם זה היה החלום הסודי של הציונות מראשיתה? על פי הכתובים, התשובה היא שלילית. בספרו העתידני "אלטנוילנד" מתאר בנימין זאב הרצל קהילייה יהודית שבה הערבים חיים בעושר ובאושר כאזרחים שווים. בן-גוריון הצעיר ניסה להוכיח שהערבים הפלסטינים אינם אלא יהודים, שעברו לאסלאם. זאב ז'בוטינסקי, הציוני הקיצוני ביותר ואביו הרוחני של הליכוד, כתב שיר שבו ציפה למדינה יהודית שבה "ירווה לו בשפע ואושר / בן-ערב, בן-נצרת ובני, / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני!"

אבל רבים מאמינים שכל אלה היו מלים ריקות, שנועדו לשכך את ההתנגדות הערבית בימים ההם, מס שפתיים שהסתיר את הרצון הבסיסי להפוך את כל הארץ למדינה יהודית בלעדית. הרצון הזה הוא שהדריך, לטענת טוענים, באופן מודע או לא-מודע את כל מעשי הציונות, מאז ועד עתה.

ומה עושים הפלסטינים? כשהם מתפלגים לשתי ישויות השונאות זו את זו, הפלסטינים פועלים למעשה כמשת"פים של החלום הציוני הזה. במקום להתאחד מול הכובש העולה עליהם בכוחו פי כמה וכמה, הם חותרים איש תחת רעהו. בשתי המיני-בירות, רמאללה ועזה, צמח מעמד שליט, שיש לו אינטרס בהכשלת האחדות הלאומית.

וכך, במקום להתאחד מול ישראל, הם שונאים זה את זה ולוחמים זה בזה. קריעת האומה הפלסטינית הקטנה לשתי ישויות קטנות עוד יותר, ששתיהן חסרות-ישע מול ישראל, מהווה מעשה של התאבדות פוליטית.

למראית-עין ניצח חלומו של הימין הישראלי. העם הפלסטיני, הקרוע לחלקים, רחוק מאוד ממאבק יעיל לחרות ולעצמאות.

אבל זה מצב זמני. בסופו של דבר הוא יתפוצץ. האוכלוסייה הפלסטינית, המתרבה מיום ליום (ומלילה ללילה) תתאחד שוב ותפתח מחדש במאבק לשחרור. כמו כל עם עלי אדמות, הוא ילחם לחרותו.

לכן, העיקרון של "הפרד ומשול" עלול בסופו של דבר לגרום לאסון. האינטרס האמיתי של ישראל בטווח הרחוק מחייב דווקא את אחדות העם הפלסטיני, כדי שנוכל לעשות שלום עם כולו. הסכם עם חצי העם לא יביא שלום. רק שלום עם העם הפלסטיני כולו, החי במדינה משלו, תוך שיתוף-פעולה הדוק עם ישראל, יהיה בר-קיימא.