המשבר מסובך מאוד. אבל לי הוא נראה פשוט לגמרי.

היוונים הוציאו יותר כסף מכפי שהם הרוויחו. הנושים, בחוצפתם הרבה, דורשים את כספם בחזרה. ליוונים אין כסף. חוץ מזה, גם גאוותם אינה מרשה להם לשלם.

אז מה יש לעשות? לכל פרשן, החל בזוכי פרס-נובל לכלכלה ועד לנהג-המונית שלי, יש פיתרון. לרוע המזל, איש אינו מקשיב להם.

אנגלה מרקל ואלכסיס ציפראס ממשיכים במלחמת-העולם השנייה. אבל היחסים בין שתי אומות אלה מילאו תפקיד בחיי משפחתי עוד זמן רב לפני כן.

כשאבי היה נער, הוא למד בגרמניה בגימנסיה "הומאניסטית". בבתי-הספר האלה למדו לטינית ויוונית עתיקה, במקום אנגלית וצרפתית. על כן שמעתי פתגמים לטיניים ויווניים עוד לפני שהלכתי בעצמי לבית-הספר. אני הספקתי ללמוד לטינית במשך חצי שנה – לפני שהיגרנו למרבה המזל לארץ-ישראל ב-1933.

גרמנים משכילים העריצו את הרומאים. הרומאים היו אנשים ישרי-דרך, שחוקקו חוקים וצייתו להם. כמעט כמו הגרמנים עצמם.

הגרמנים אהבו את היוונים הקדמונים ובזו להם. כפי שכתב המשורר הגרמני החשוב ביותר, גתה: "העם היווני אף פעם לא היה שווה הרבה."

היוונים המציאו את החופש, דבר שאבותינו העברים אף לא חלמו עליו. היוונים המציאו את הדמוקרטיה. באתונה, כולם (חוץ מבני-אדם נחותים, כמו עבדים, נשים, זרים ועוד כאלה) השתתפו בדיונים הציבוריים ובקבלת ההחלטות. זה לא הותיר להם הרבה זמן לעבודה.

כך היו היוונים בעיני אבי, וכך הם גם עכשיו בעיני גרמנים הגונים. אנשים נחמדים שכדאי לפגוש אותם בחופשה, אך לא אנשים רציניים שכדאי לעשות איתם עסקים. עצלנים. תאבי חיים.

אני חושש שגישה זו, הטבועה עמוק בתודעה, היא המשפיעה עכשיו על עמדת המנהיגים הגרמנים ומצביעיהם. היא בוודאי משפיעה על עמדת המנהיגים היוונים ומצביעיהם כלפי גרמניה. לכל הרוחות איתם ועם השיגעון שלהם לחוק ולסדר.

הייתי ביוון כמה וכמה פעמים, ותמיד חיבבתי את העם שם.

רחל אשתי אהבה את האי הידרה ולקחה אותי לשם. לא היה קל למצוא ספינה. זה היה, כמובן, לפני ימי האינטרנט. לכל חברת-ספנות היה לוח-זמנים לספינות השייכים לה, אך לא היה קיים לוח-זמנים כללי לכל הספינות. רשימה כזאת הייתה מסודרת מדי, גרמנית מדי. (אילו פיראוס הייתה חיפה, היה לוח-זמנים כללי תלוי בכל חלון-ראווה.)

במשך הזמן הוזמנתי למספר ועידות בינלאומיות שנערכו באתונה. אחת מהן הייתה בחסות מלינה מרקורי הנהדרת, כל-כך אינטליגנטית וכל-כך יפה, שכיהנה אז כשרת-התרבות. הוועידה הייתה רצופה באוכל טוב ובריקודי-עם. בהזדמנות אחרת עזרתי לארח את מיקיס תיאודורקיס בתל-אביב.

כל זה מראה שאין לי דעה קדומה נגד היוונים. להיפך. לפני הבחירות האחרונות ביוון קיבלתי אי-מייל מאדם שלא הכרתי, שהציע לי לחתום על הצהרת-תמיכה בינלאומית במפלגת סיריזה. אחרי שקראתי את החומר, חתמתי. עכשיו אני אוהד את מאבקה ההירואי.

זה מזכיר לי את "מרד הימאים" אצלנו בראשית שנות ה-50, שהייתה התקוממות נגד הבירוקרטיה. תמכתי בה בכל ליבי, ואפילו נאסרתי למספר שעות. זה נגמר בתבוסה עטורת-תהילה. כאשר פגשתי למחרת היום את יצחק שדה ציפיתי לשמוע מפיו דברי שבח. אך הוא אמר: "רק טיפשים פותחים במאבק שאין להם סיכוי לנצח בו."

המשבר הנוכחי הוא די פשוט: היוונים חייבים כסף. הרבה-הרבה כסף. לא חשוב עכשיו איך נוצר החוב הזה, ומי אשם. לאירופה (אגב, שם יווני) אין סיכוי לקבל את הכסף בחזרה. אין לה שום חשק לשפוך עוד כסף לבור חסר-התחתית. איך יכולה יוון להחזיק מעמד בלי כסף נוסף?

אינני יודע. אני חושש שאף אחד אינו יודע, גם לא חתני פרס-נובל לכלכלה.

בעיניי, החלק החשוב ביותר של האסון הוא עתיד שני הניסויים ההיסטוריים: הראשון האיחוד האירופי והשני גוש האירו.

כאשר התפשט הרעיון האירופי ברחבי היבשת אחרי מלחמת-העולם השנייה, נפתח ויכוח גדול על צורתו לעתיד-לבוא. היו שהטיפו להקמת מעין "ארצות-הברית של אירופה", איחוד פדראלי נוסח ארצות-הברית של אמריקה. שארל דה-גול הצרפתי, שהיה אז בעל השפעה רבה, התנגד לכך בתוקף והציע "אירופה של המדינות", קונפדרציה הרבה יותר רופפת.

ויכוח מעין זה התנהל בשעתו גם באמריקה, לפני שהתקבלה ההחלטה הסופית להקים את ארצות-הברית. אותו ויכוח פרץ שם עוד פעם בימי מלחמת-האזרחים הגדולה. בסוף ניצחו שוחרי-הפדרציה. בימים אלה עדיין שורפים שם את דגלי הקונפדרציה.

באירופה ניצח הרעיון של דה-גול. לא היה רצון להקים מדינה אחת מאוחדת. אחרי מספר שנים היו המדינות השונות מוכנות להקים איחוד של מדינות עצמאיות, ולהעביר רק חלק מהריבונות שלהן לממשלת-העל בבריסל.

(למה בריסל? מפני שבלגיה היא מדינה קטנה. גרמניה לא הייתה מוכנה שבירת אירופה תמוקם בפאריס, וצרפת לא הייתה מוכנה למקם אותה בברלין. זה מזכיר את החלטת דויד המלך להעביר את בירתו מחברון לירושלים, שלא הייתה שייכת לשום שבט משבטי ישראל, בגלל ההתחרות העזה בין שני השבטים רבי-העוצמה, יהודה ואפריים.)

עכשיו הכול שונאים את הבירוקרטיה בבריסל, אבל כוחה הולך וגדל בהתמדה. המציאות של ימינו דורשת יחידות גדולות יותר ויותר. אין עתיד למדינות קטנות.

זה מביא אותי אל האירו. הרעיון האירופי הביא להקמת גוש ענק של מדינות, שבו המטבע המשותף זורם באופן חופשי. להדיוט כמוני זה נשמע רעיון מצוין. איני זוכר שמישהו הזהיר מפניו, גם לא זוכי פרס-נובל לכלכלה.

כיום קל להגיד שרעיון האירו היה פגום מלכתחילה. אפילו אני מבין שמטבע אחיד אינו אפשרי כאשר כל אחת מהמדינות-החברות קובעת את תקציבה בהתאם לשיגיונות שלה והאינטרס הפוליטי של מנהיגיה.

זהו ההבדל המהותי בין פדרציה וקונפדרציה. איך הייתה ארצות-הברית נראית אילו כל אחת מ-50 המדינות החברות בה הייתה מנהלת את הכלכלה שלה בלי קשר לכלכלת שאר 49 המדינות?

הכלכלנים מלמדים אותנו עכשיו שהמשבר הנוכחי באירופה לא יכול היה לפרוץ באמריקה. שם, אם יש בעיה באלאבאמה, שאר המדינות תומכות בה אוטומטית. הבנק הפדראלי המרכזי היה פשוט מעביר את הכסף מהאוצר. אין בעיה.

המשבר היווני נובע מהעובדה שמטבע האירו אינו מבוסס על פדרציה כזאת. אילו הייתה קיימת, היה הבנק האירופי המרכזי מתערב בעניינים זמן רב לפני שהמשבר היה מגיע למצב הנוכחי. הכסף היה זורם מבריסל לאתונה מבלי שאיש היה שם לב. ציפראס היה מחבק את מרקל בלשכתה ומכריז בשמחה "אני ברלינאי!", כפי שעשה בשעתו הנשיא קנדי. (אינני יכול לדמיין לעצמי את מרקל מגיעה לאתונה ומכריזה "אני יווניה!")

הלקח הראשון מהמשבר הוא שאיחוד-מטבע יכול לקום רק אם כל המדינות-השותפות מוכנות לוותר על עצמאותן הכלכלית. מדינה שאינה מוכנה לכך אינה יכולה להצטרף לאיחוד כזה. כל מדינה יכולה לשמור על קבוצת-הכדורגל היקרה שלה וגם על דגלה המפואר, אך התקציב שלה צריך להיות כפוף לממשלת-העל הכלכלית המשותפת.

עכשיו זה ברור לכול. למרבה הצער, זה לא היה ברור ליוצרי מטבע האירו.

מבחינה זו, מדינת-ענק כמו סין נהנית מיתרון עצום. והיא אינה אפילו פדרציה, אלא למעשה מדינה אחת, בעלת מטבע אחיד.

למדינה קטנה כמו ישראל חסר הביטחון הכלכלי הנובע מהשתייכות לאיחוד גדול, אך יש לה יתרון: היא יכולה לתמרן במטבע שלה כאוות-נפשה. אם מחירי הייצוא שלה גבוהים מדי, פשוט מבצעים פיחות. כל עוד הרייטינג של האשראי שלנו גבוה, אפשר לעשות מה שרוצים.

למרבה המזל, איש לא הציע לנו להצטרף לגוש האירו. אילו הוצע לנו, מן הסתם לא היינו עומדים בפני הפיתוי.

מכיוון שזה כך, אנחנו יכולים לעקוב אחרי המשבר היווני בשוויון-נפש מסוים.

אבל זהו לקח מאלף לכל מי שמאמין, כמוני, שאחרי השגת השלום עם העם הפלסטיני ועם כול העולם הערבי, יהיה כדאי לישראל להצטרף לקונפדרציה אזורית.

כתבתי על כך עוד לפני הקמת המדינה. קראתי אז להקמת "איחוד שמי". זה לא יקרה, כנראה, בימי חיי. אך אני די בטוח שזה יקרה לפני סוף המאה ה-21.

מצב כזה לא יכול להתרחש כל עוד הפער הכלכלי בין ישראל ורוב הארצות הערביות הוא עצום כפי שהוא כעת, כאשר ההכנסה לנפש בישראל גדולה פי 25 (!) מזו שבפלסטין ובארצות ערביות רבות. ואולם, אחרי שהעולם הערבי יתגבר על ההמולה הנוכחית, ניתן לקוות שיתקדם במהרה, כפי שקרה בתורכיה ובמדינות המוסלמיות באסיה המזרחית.

אי-פעם בעתיד הלא-רחוק, במונחים היסטוריים, העולם יהיה מורכב מגושים כלכליים גדולים הפועלים להקמת סדר כלכלי עולמי, בעל מטבע עולמי משותף.

יתכן שחזון זה נראה נלעג במציאות הנוכחית. אבל תמיד כדאי לחשוב גם על העתיד הרחוק.

מבלי לשכוח, כמובן, את אשר אמר סוקרטס היווני: "החוכמה האמיתית היחידה היא לדעת שאינך יודע."