המלחמה עצמה היא פשע. יש מלחמות מעטות היוצאות מן הכלל הזה. הייתי מביא כדוגמה את המלחמה בגרמניה הנאצית, מכיוון שהתנהלה נגד משטר של רצח המוני, בהנהגת רודן פסיכופאת, שאי-אפשר היה לעצור אותו בכל דרך אחרת.

מכיוון שזה כך, המושג "פשעי מלחמה" מפוקפק. הפשע הגדול הוא עצם ההחלטה לפתוח במלחמה. זו לא החלטה של הצבא, אלא של המנהיגים הפוליטיים. אבל דווקא אותם כמעט ואין מעמידים לדין.

מחשבות פילוסופיות אלה עברו בראשי בעקבות הדו"ח של האו"ם על מלחמת "צוק איתן".

ועדת-החקירה ממש התכופפה לאחור כדי להיות "מאוזנת". היא האשימה גם את ישראל וגם את חמאס, שווה בשווה. זו החלטה בעייתית כשלעצמה.

לא הייתה זאת מלחמה בין שווים. בצד האחד, מדינת-ישראל, בעלת אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם. בצד האחר, האוכלוסייה חסרת-המדינה של עזה, על כ-1.8 מיליון הנפשות שלה, בהנהגת ארגון-גרילה חסר כל נשק מודרני.

יצירת משוואה בין שתי ישויות בלתי-שוות כאלה היא מלאכותית. גם אם שני הצדדים ביצעו פשעי-מלחמה מחפירים, זה לא אותו הדבר. יש לדון כל אחת מהן לגופה.

"פשע מלחמה" הוא מושג די חדש. הוא התקבל אחרי מלחמת שלושים-השנה בראשית המאה ה-17. אותה מלחמה גרמה להרס עצום במרכז אירופה. השתתפו בה צבאות רבים, וכולם הרסו ערים וכפרים ללא רחמים. במלחמה הושמדו שני שלישים של גרמניה, ושליש מתושביה נהרגו.

הוגו דה-גרוט, הוגה-דעות הולנדי, טען אז שגם במלחמה חייבות מדינות תרבותיות לשמור על מגבלות מסוימות. הוא לא היה אידיאליסט מנותק מהמציאות. ההנחה העיקרית שלו, עד כמה שאני מבין אותה, הייתה שאין טעם לאסור פעולות הדרושות ללוחמים לנצח במלחמה. אולם כל פעולה אכזרית שאינה דרושה לניהול המלחמה היא בלתי-חוקית.

הרעיון הזה היכה שרשים. במאה ה-18 הרבה מלחמות נערכו בין צבאות מקצועיים, מבלי לפגוע כמעט באוכלוסייה האזרחית. המלחמה הפכה ל"אנושית".

לא לאורך ימים. המהפכה הצרפתית הפכה את המלחמה לעניין של צבאות המוניים. ההגנה על האזרחים התפוררה בהדרגה, ובמלחמת העולם השנייה היא נעלמה כליל. ערים שלמות נהרסו על-די הפצצה ללא אבחנה (דרזדן והמבורג, לדוגמה) ועל-ידי פצצות אטומיות (הירושימה ונגסאקי)

בכל זאת נחתמו אמנות בינלאומיות האוסרות פשעי-מלחמה. לדוגמה: פעולות המכוונות נגד האוכלוסייה האזרחית והתעללות באוכלוסייה בשטחים כבושים.

זה הרקע לחקירת הוועדה של האו"ם, שפירסמה השבוע את מסקנותיה.

הוועדה מאשימה את חמאס בביצוע פשעי-מלחמה נגד האוכלוסייה הישראלית.

אנחנו לא היינו זקוקים לוועדה כדי לדעת זאת. במהלך "צוק איתן" בילו ישראלים רבים שעות וימים במקלטים, מפאת איום הטילים ששוגרו על-ידי חמאס.

חמאס ירו אלפי רקטות לעבר הערים והכפרים בישראל. היו אלה רקטות פרימיטיביות, שלא ניתן לכוון אותם לעבר מטרות מסוימות – כגון הכור בדימונה או משרד-הביטחון בלב תל-אביב. מטרתן הייתה להטיל מורא על האוכלוסייה האזרחית, כדי שזו תדרוש את הפסקת ההתקפה על עזה.

מטחי הרקות לא השיגו את מטרתם מפני שישראל הציבה סוללות של "כיפת ברזל", שיירטו כמעט את כל הטילים שנורו לעבר מטרות אזרחיות. ההצלחה הייתה כמעט שלמה.

אילו הובאו מנהיגי חמאס לפני בית-הדין הבינלאומי בהאג, הם היו טוענים שלא הייתה להם ברירה, מכיוון שלא היה להם נשק אחר לעצירת הפלישה הישראלית לרצועה. כמו שאמר לי פעם מפקד פלסטיני: "תנו לנו תותחים ומטוסים, ולא נשתמש עוד בטרור!"

בית-הדין הבינלאומי יצטרך אז להחליט אם מותר לעם, הסובל מכיבוש ללא-סוף, להשתמש בטילים ללא אבחנה. תמהני מה הייתה ההחלטה, לאור העקרונות שנקבעו על-ידי דה-גרוט.

הוא הדין לגבי הטרור בכלל, אם הוא מופעל בידי עם מדוכא שאין לו כלים אחרים למלחמת-שחרור. השחורים בדרום-אפריקה השתמשו בטרור רצחני במלחמתם במשטר האפרטהייד. נלסון מנדלה בילה 28 שנים בכלא בגלל השתתפותו בטרור ובגלל סירובו לגנות אותו.

התיק נגד ממשלת ישראל וצה"ל שונה לגמרי. יש להם שפע של נשק, מזל"טים, מטוסים, תותחים, טנקים ועוד ועוד.

אם בכלל, פשע-המלחמה הגדול טמון בעצם החלטת הקבינט לפתוח במלחמה. במלחמה זו היו פשעי-המלחמה בלתי-נמנעים.

כל מי שהיה אי-פעם חייל קרבי במלחמה יודע שבמלחמה מתרחשים פשעים, גם בצבא הטוב ביותר. שום צבא אינו יכול להימנע מגיוס אנשים מופרעים בנפשם. בכל פלוגה יש לפחות פסיכופאת אחד. אם אין כללים קפדניים מאוד, שעל ביצועם שוקד מפקד קפדני מאוד, מתרחשים פשעים.

המלחמה חושפת את פנימיותו של האדם. אדם משכיל ומחונך הופך לפתע למפלצת. אדם פשוט, פועל ללא השכלה, עשוי להתגלות כאדם רגיש, הגון ונדיב. גם ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – תואר שהוא אוקסימורון גמור.

הייתי חייל קרבי במלחמת תש"ח. ראיתי פשעים, ותיארתי אותם בספרי "הצד השני של המטבע".

זה נכון לגבי כל צבא בעולם. בצבא שלנו, במלחמת-עזה האחרונה, המצב היה אף יותר גרוע.

הסיבות להתקפה על עזה עמומות. קבוצה של ערבים חטפה שלושה צעירים ישראליים, כנראה כדי להשיג חילופי-שבויים. הערבים נתקפו בהלה והרגו את השלושה. ישראל הגיבה. הפלסטינים הגיבו. והופ – הקבינט נדרש להחליט על התקפה בקנה-מידה גדול.

יש בקבינט שלנו מספר כסילים, שלא היה להם מושג מה זאת מלחמה. הם החליטו לתקוף את רצועת-עזה.

ההחלטה הזאת הייתה פשע-המלחמה האמיתי.

רצועת-עזה היא שטח קטנטן, שבו אוכלוסייה צפופה ענקית של כ-1.8 מיליון בני-אדם, מחציתם בני פליטים ממלחמה תש"ח. בכל מצב, התקפה כזו הייתה אמורה לגרום למספר גדול של קרבנות אזרחיים. אבל בנסיבות המסוימות האלה, המצב היה עוד יותר גרוע.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. המנהיגים צריכים להיבחר על-ידי הציבור. הבוחרים הם ההורים והורי-ההורים של החיילים, הסדירים ואנשי-המילואים.

פירוש הדבר הוא שישראל רגישה מאוד לאבידות. אם נהרגים במלחמה חיילים רבים, הממשלה תיפול.

משום-כך חייב צה"ל להימנע מאובדן חייליו בכל מחיר – זאת אומרת, בכל מחיר לאויב. כדי להציל חייל אחד מותר להרוג עשרה, עשרים, מאה אזרחים בצד השני.

כלל זה אינו כתוב בשום מקום, אך הוא מובן לכולם. הוא מצא לו סמל ב"נוהג חניבעל" – מילת-צופן שפירושה שיש למנוע בכל מחיר נפילת חייל בשבי. גם כאן פועל עיקרון "דמוקרטי": שום ממשלה ישראלית אינה יכולה להחזיק מעמד מול הדרישה לשחרר עשרות אסירים פלסטיניים תמורת חייל שבוי אחד. המסקנה: יש לעשות כל מאמץ כדי למנוע את נפילתו של חייל בשבי, גם אם החייל עצמו נהרג תוך כדי כך. חניבעל מרשה – אכן, מצווה – גרימה הרס והרג ללא הגבלה, כדי למנוע את הברחתו של חייל שבוי. נוהג זה הוא פשע מלחמה כשלעצמו.

חברי קבינט אחראים, שיש להם מינימום של ניסיון קרבי, היו צריכים לדעת את כל הדברים אלה, בשעה שנקראו להחליט על מבצע צבאי. אם אינם יודעים, תפקיד ראשי הצבא – המשתתפים בישיבות הקבינט בנסיבות אלה – להסביר להם. תמהני אם עשו כך.

כל זה אומר שמהרגע שבו הוחלט על המבצע, התוצאות היו כמעט בלתי-נמנעות. כדי לאפשר התקפה בלי אבידות ישראליות רציניות, בשטח בנוי, היה צורך לשטח שכונות שלמות באמצעות מזל"טים, מטוסים ותותחים. אכן זה מה שקרה.

התושבים הוזהרו במקרים רבים ונקראו לברוח. רבים נהגו כך. אחרים לא רצו לנטוש את כל היקר להם ונשארו במקום. יש אנשים הבורחים בעת סכנה, ויש ממשיכים לקוות שהכול יעבור בשלום.

אני מבקש את הקוראים לעצום לרגע את עיניהם ולדמיין לעצמם מה היו הם עושים במצב כזה.

על כך יש להוסיף את הגורם האנושי – תערובת של חיילים הגונים וסדיסטיים, טובים ורעים, הנמצאים תמיד ביחידה צבאית. זו התמונה.

מהרגע שהמלחמה מתחילה, קורים דברים. יכולים להיות פשעי-מלחמה רבים או מעטים, אך תמיד יש כאלה.

אילו ניתן לראשי צה"ל להעיד לפני וועדת האו"ם, שבראשה עמדה שופטת אמריקאית, הם יכלו להסביר זאת. הממשלה לא הרשתה להם.

הדרך הנוחה היא להכריז שכל פקידי האו"ם הם, מטבע ברייתם, אנטישמים, שונאי-ישראל, כך שאין כול טעם לענות על שאלותיהם.

אנחנו מוסריים. אנחנו צודקים. אין מה לעשות, כאלה אנחנו. מי שמאשים אותנו מוכרח להיות אנטישמי. היגיון פשוט.

אז שיילכו לכל הרוחות! כולם!