"נפלא!" קראו האנשים. "הראה לנו את התוכניות!"

"תוכניות?" השיב האיש, "מה פתאום?! יש לי רעיון גאוני. אני מניח למהנדסים לעסוק בפרטים הטכניים."

ממציאי "פיתרון המדינה האחת" מזכירים לי את הגאון הזה. יש להם רעיון נהדר. אלא שיש בעיות אחדות בדרך להגשמתו.

שאלה ראשונה: איך ניתן להגשים את זה?

התשובה הראשונה המתבקשת: על-ידי מלחמה.

העולם הערבי יגייס את צבאותיו. הם יכבשו את ישראל. המנצחים יכפו את רצונם.

יתכן שזה יהיה אפשרי בעוד דורות אחדים. אני מפקפק בכך. בעולם של נשק גרעיני, המלחמות יסתיימו בהשמדה הדדית.

אז אולי באמצעות "לחץ מבחוץ"?

גם בכך אני מפקפק. לתנועת-החרם הבינלאומית יש השפעה ניכרת, אבל היא רחוקה שנות-אור מהיכולת לכפות על הישראלים לעשות דבר המנוגד לכל נימי נפשם: לוותר על ריבונותם. זה חל גם על לחץ פוליטי. מצב כזה יכול לפגוע בישראל, הוא יכול לבודד אותה – אף שאיני מאמין שזה אפשרי בדור הזה או בדור הבא – אך גם זה לא יכניע את ישראל.

לשכנע את רוב הציבור בישראל? חייב אדם להיות רחוק מאוד מהמציאות הישראלית כדי להאמין שזה יקרה בעתיד הנראה-לעין. מזה 130 שנים מבוסס עצם קיום החברה הציונית והישראלית על רעיון המדינה הישראלית (או ה"יהודית"). רבים מתו למענו. כל ילד בישראל, החל מגן-הילדים, דרך בית-הספר והצבא, לומד שהמדינה היא-היא האידיאל העליון. לוותר עליה מרצון? נו, באמת!

אבל בואו נניח, למען הוויכוח, שהגשמת החזון של "המדינה האחת" תהפוך לאפשרית. אולי באמצעות התערבות אלוהית.

איך זה יעבוד?

בכל עשרות הוויכוחים שלי על "פיתרון המדינה האחת" לא שמעתי, ולו פעם אחת, תשובה לשאלה פשוטה זו. כמו ממציא המטוס המוטס בעזרת מים, בעלי הרעיון משאירים את הפיתרון למהנדסים.

בואו ננסה.

מה יהיה שם המדינה?

שאלה לא קלה. מועמר קדאפי המנוח הציע את השם "ישראטין" (למה לא "פלסראל"?) אני יכול לחשוב על "ארץ הקודש", "מדינת ירושלים" ושמות נוספים. אולי נקרא לה פשוט "המדינה המאוחדת של ישראל ופלסטין".

הוצעו מספר דגלים והמנונים. אחדים מהם ממש חדשניים. אך האם מישהו יקריב את חייו למענם?

גם זאת לא הבעיה העיקרית. הבעיה מחמירה ככל שאנחנו מתקרבים למציאות החיים במדינה-האחת.

איך תפעל המדינה על בסיס יומיומי?

כדאי לשים לב לעובדה שמאז תום מלחמת-העולם השנייה לא היה ולו מקרה אחד של שני עמים המתאחדים במדינה משותפת אחת. לעומת זאת יש הרבה דוגמאות של מדינות רב-לאומיות שהתפרקו.

נתחיל בברית-המועצות ז"ל, מעצמה עולמית אדירה שקרסה ונעלמה. ואחריה יוגוסלביה. סרביה. צ'כוסלובקיה. סודאן.

מדינות אחרות נתונות בסכנה של התפרקות. מי היה מאמין שבריטניה הגדולה עלולה להפוך לבריטניה הקטנה? הסקוטים, הקטלאנים, הבסקים, הקוויבקים, האוקראינים המזרחיים ורבים אחרים מחכים בתור. רק שווייץ, ארץ המאוחדות זה מאות שנים, חסינה, כנראה. וגם בוסניה-הרצגובינה.

מילא. נניח את זה בצד. בואו נסתכל בדבר עצמו.

למדינה דרוש צבא. איך הוא יתפקד?

האם יהודים וערבים ישרתו באותה הפלוגה? באותו הגדוד? באותה החטיבה? אם תהיינה מהומות ברובע יהודי, האם החיילים היהודים יצייתו לפקודה ויפעלו נגד אחיהם? אם מדינה ערבית תתקוף את ישראל, איך יתנהגו היחידות הערביות?

האם הרמטכ"ל יהיה יהודי או ערבי? אולי בתורנות? ופורום המטכ"ל – חצי-חצי?

וזה עוד קל בהשוואה למשטרה. האם ישרתו יהודים וערבים זה לצד זה, כמו שעשו בימי המנדט, כאשר כמעט כל השוטרים המקומיים השתייכות למחתרות?

איך תחקור המשטרה פשעים לאומניים? ומי יהיה המפכ"ל?

יש גם שאלה בעניין המסים. ההכנסה הממוצעות של יהודים בישראל עולה כעת פי 25 על זו של ערבים בשטחים הכבושים. לא, זאת לא שגיאת-דפוס. לא 125%. פי 25!

האם ישלמו כל האזרחים את אותם המסים? כעבור זמן קצר יתלוננו האזרחים היהודים שהם משלמים בעד כל מערכת הרווחה והחינוך של האזרחים הפלסטיניים. צרות.

ויש גם בעיות המבנה הפוליטי.

תהיינה, כמובן, בחירות חופשיות וכלליות. איך יבחרו האזרחים – בהתאם לאינטרסים המעמדיים שלהם, או לפי קווים לאומיים?

הניסיון במדינות רבות מלמד שגם בבחירות גוברת הזהות הלאומית על כול השאר. זה המצב בישראל כיום. בימי המנדט הבריטי הייתה רק מפלגה אחת שבה היו חברים, זה בצד זה, יהודים וערבים. זאת הייתה המפלגה הקומוניסטית, פק"פ, שהייתה נאמנה למוסקבה. ערב מלחמת תש"ח היא התפרקה על פי קווים לאומיים. המפלגה התאחדה אחרי הקמת המדינה (לפי פקודה מוסקבה) והתפרקה שוב. עכשיו זוהי בפועל מפלגה ערבית, שיש בה מיעוט קטן של יהודים.

ב-1984 לקחתי חלק בהקמת מפלגה חדשה, "הרשימה המתקדמת לשלום", שרשימתה לכנסת הייתה מבוססת על שוויון מוחלט: ערבי, יהודי, ערבי, יהודי וכן הלאה, עד 120 (שזה הייתי אני).

בשתי מערכות-בחירות הצליחה מפלגה זו להיכנס לכנסת. אבל קרה דבר מוזר: כמעט כל בוחריה היו ערבים. כעבור זמן קצר, המפלגה נעלמה.

אני חושש מאוד שבמדינה-האחת יקרה דבר דומה. בכנסת (או במג'ליס) יעמדו זה מול זה שני גושים, וביניהם תשרור איבה מתמדת. יהיה קשה מאוד להרכיב קואליציה שבה ישתתפו שני הצדדים. כדאי להסתכל בנעשה בבלגיה, שהיא מדינה דו-לאומית.

אחדים מחסידי המדינה-האחת מודים שהחזון יוכל להתגשם רק אם יחול בשני הצדדים שינוי מוחלט, כך שהאהבה והכבוד ההדדיים יחליפו את השנאה והבוז ההדדיים.

לפני כ-55 שנה הייתה לי שיחה מאלפת עם השגריר ההודי בפאריס, קוולאם מדהאבה פניקאר, מדינאי ואיש-רוח מוערך. דיברנו, כמובן, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא אמר: "זה ייקח 51 שנים."

למה דווקא 51? תמהתי. "יהיה צורך בדור חדש של מורים," הסביר, "זה ייקח 25 שנים. המורים האלה יחנכו דור חדש של תלמידים, וזה ייקח עוד 25 שנים. אחרי זה דרושה שנה להשגת השלום."

ובכן, 51 השנים חלפו, והשלום רחוק יותר מתמיד.

השדכניות רגילות לומר: "נכון, הם לא אוהבים עדיין זה את זה. לא נורא. אחרי שיתחתנו ויהיו להם ילדים, הם יאהבו זה את זה."

אולי, אבל כמה זמן זה ייקח? מאה שנה? מאתיים שנה? הרבה לפני זה נהיה כולנו מתים.

הטענה העיקרית נגד חזון המדינה-האחת היא שהמדינה הזאת תהפוך במהרה לשדה-קרב של סכסוך פנימי מתמשך, כמו לבנון. לא יהיה בה יום אחד של שלום.

הסכנה הגדולה ביותר היא שממדינה זו, שבה ילך ויגדל הרוב הערבי (הקיים כבר עכשיו), יסתלקו בהדרגה היהודים העשירים והמשכילים. אחדים הרי עושים זאת כבר עכשיו. בסוף יישארו העניים וחסרי-ההשכלה, עוד מיעוט יהודי קטן במדינה ערבית.

אני חושש שאחדים מהחסידים הערביים של המדינה האחת דוגלים ברעיון הזה רק בגלל הסיבה הזאת: שזה יהיה סוף מדינת-ישראל.

היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים הם שניים מן העמים הלאומניים ביותר בעולם. צריך אדם להיות אופטימי קיצוני – קיצוני אפילו ממני – כדי להאמין שזה יעבוד.

גילוי הוגן: פעם האמנתי גם אני ב"פיתרון המדינה-האחת", זמן רב לפני שהסיסמה הזאת הפכה למותג. ב-1945, כשהייתי בן 22, הקמתי ארגון (קבוצת במאבק") שדגל ברעיון שהאומה העברית החדשה והאומה הערבית בארץ, ששתיהן אוהבות את הארץ כולה, יוכלו להפוך לאומה אחת ולחיות במדינה משותפת אחת.

דברינו גרמו אז לסערה גדולה ביישוב. גינו אותנו מכל צד.

יש לי כבוד רב לחסידי "פיתרון המדינה-האחת". המניעים שלהם ראויים להערכה. החזון שלהם נשגב. הצרה היא שאין להם קשר עם המציאות.

במלחמת תש"ח, כאשר באתי במגע בלתי-אמצעי עם המציאות הפלסטינית, ויתרתי על חזון יפהפה זה לצמיתות. ב-1949 הייתי אחד היוצרים המקוריים של תפיסת "פיתרון שתי המדינית".

אני רוצה להבהיר נקודה חשובה: פיתרון שתי-המדינות אינו מרשם להפרדה ולגירושין, כפי שטוען יאיר לפיד, למשל, אלא להפך, צורה של נישואין.

מהיום הראשון, לפני 66 שנה, כאשר אנחנו, קבוצה זעירה, הרמנו את דגל פיתרון שתי-המדינות, היה ברור לנו ששתי המדינות, שיחיו זו לצד זו בארץ קטנה אחת, יצטרכו לקיים ביניהן שיתוף-פעולה הדוק. הגבולות ביניהן יצטרכו להיות פתוחים למעבר בני-אדם וסחורות, שתי הכלכלות יצטרכו להיות משולבת זו בזו. זו תהיה, באופן בלתי-נמנע, פדרציה כזו או אחרת. ואז, אט-אט, ישתנו גם התפיסות בשני הצדדים.

ייווצרו קשרים. ייווצרו ידידויות. האינטרסים הכלכליים יגברו על הדעות הקדומות. בני-אדם משני הצדדים יעבדו ביחד. כמו שאומרים בערבית: אינשאללה.

כאשר שואלים אותי אם זה הפיתרון הטוב ביותר, אני עונה: "זה הפיתרון היחיד!"