בשנים האחרונות ביסס נתניהו את הקריירה שלו על הפחד מפני הפצצה הגרעינית האיראנית. הכול יודעים שהאיראנים משוגעים. ברגע שיצליחו לייצר את הפצצה, הם יטילו אותה על ישראל, גם כשהם בטוחים שהמכה הישראלית החוזרת תשמיד את איראן, בעלת התרבות של אלפי שנים.

אבל נתניהו נוכח לדעת שהאיום האיראני מאבד את הכושר להפחיד. ארצות-הברית, כך נדמה, עומדת להשיג הסכם עם איראן, שימנע ממנה לייצר את הפצצה. אפילו שלדון הגדול אינו מצליח למנוע את ההסכם.

נתניהו הסתכל מסביב, וגילה את שלוש האותיות BDS. אלה ראשית-התיבות (באנגלית) של "חרם, ביטול השקעות ועיצומים", מערכת-מחאה עולמית נגד הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני.

ברור לגמרי שזהו איום הרבה יותר חמור מהפצצה האיראנית. ממש שואה שנייה. ישראל הקטנה והאמיצה מול העולם האנטישמי כולו.

נכון, עד עכשיו גרם החרם רק נזק קטן מאוד לישראל. תנועת הBDS- היא מחווה והבעת-דעה, יותר מאשר גורם המסוגל לגרום הפסד כלכלי ממש. אך מי סופר. העיקר הוא שגייסות של אנטישמים מסתערים עלינו. מפחיד.

מי יציל אותנו? ביבי הגדול, כמובן.

גילוי נאות: חבריי ואני יזמנו את החרם הראשון, שהיה מכוון נגד מוצרי ההתנחלויות.

בתנועת-השלום שלנו, "גוש שלום", דנו בדרכים לעצירת ההתנחלויות. ידענו שכל התנחלות היא מוקש בדרך לשלום. אכן, זה היה המניע העיקרי להקמת ההתנחלויות: למנוע את פיתרון שתי-המדינות – הפיתרון המעשי היחיד שיש.

החוקרים שלנו סיירו בהתנחלויות וחיברו רשימה של המפעלים הפועלים שם. רבים מהם פותו על-ידי הממשלה באמצעות הטבות נדיבות. פרסמנו את הרשימה וביקשנו מהאזרחים להימנע מרכישת המוצרים האלה.

החרם הוא מכשיר דמוקרטי להבעת מחאה. הוא לגיטימי בעליל. הוא בלתי-אלים. כל אדם יכול לבצע אותו באופן פרטי, מבלי להצטרף לתנועה או להציג את עמדתו בפרהסיה.

מטרתנו העיקרית הייתה לגרום לציבור להבחין בין ישראל הריבונית לבין ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

במארס 1997 ערכנו מסיבת-עיתונאים כדי להכריז על המערכה. זה היה אירוע מיוחד-במינו. קיימתי בחיי מסיבות-עיתונאים רבות. אחדות היו מפוצצות בעיתונאים – למשל, המסיבה שערכתי אחרי פגישתי הראשונה עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. אחרות זכו רק בהשתתפותם של עיתונאים מעטים. אבל מסיבת-עיתונאים זו הייתה מיוחדת: לא הגיע אליה ולו עיתונאי ישראלי אחד.

בכל זאת, הרעיון התפשט. אינני יודע כמה אלפי ישראלים מחרימים ברגע זה את מוצרי ההתנחלויות.

הפריעה לנו עמדת האיחוד האירופי, שגינה את ההתנחלויות בכל פה אך למעשה מימן אותן, בכך שהעניק להן את אותן ההטבות שהוא נותן למוצרים ישראליים. חבריי ואני נסענו לבריסל כדי למחות, אך הפקידים הסבירו לנו באדיבות שגרמניה ומדינות אחרות מונעות כל צעד מעשי להטלת חרם.

במרוצת הזמן זזו הדברים גם שם, אם כי באיטיות משגעת. עכשיו דורש האיחוד האירופי לסמן בבירור את המוצרים שמקורם בהתנחלויות.

למערכת BDS יש סדר-יום שונה לגמרי. היא רוצה להחרים את ישראל כולה.

תמיד סברתי שזוהי שגיאה אסטרטגית חמורה. חרם כזה דוחף את אזרחי ישראל לזרועות המתנחלים, במקום לבודד את המתנחלים ולהפריד בינם ובין הציבור הישראלי הכללי. חרם כזה מעורר את הפחד בלב היהודים. מול סכנה משותפת, הציבור היהודי מתאחד.

נתניהו לא יכול היה לקוות למתנה טובה מזו. עכשיו הוא רוכב על גל של תגובות יהודיות. בכל יום יש כותרות על הצלחות חדשות של תנועת החרם, וכל ידיעה כזאת היא מתנה לנתניהו.

כל ידיעה כזאת היא גם מתנה ליריבו: עומר אל-ברגותי, המארגן הפלסטיני של BDS.

יש בארץ מלאי גדול של ברגותים. זוהי משפחה ענפה שחיה ובולטת בשורה של כפרים מצפון לירושלים.

המפורסם ביותר הוא מרוואן אל-ברגותי, שנדון בישראל למספר מאסרי-עולם בשל תפקידו כמנהיג תנועת-הנוער של פת"ח. הוא לא הורשע בביצוע מעשי-טרור, אלא כמי שנושא באחריות כמנהיג. אני היכרתי אותו כאשר שנינו אירגנו במשותף מספר הפגנות נגד הכיבוש.

כאשר הובא מרוואן למשפט, ערכנו מחאה בבניין בית-המשפט. אחד מחבריי איבד את הציפורן של הבוהן בקרב-איתנים עם משמר בית-המשפט. מרוואן כלוא עדיין, ורבים רואים בו את היורש העתידי של אבו-מאזן.

ברגותי אחר הוא מוסטפה, המנהיג האהוד של מפלגת-שמאל, שהתחרה על תפקיד נשיא הרשות הפלסטינית. נפגשנו לא-פעם בעימותים עם החיילים בהפגנות נגד החומה.

עומר אל-ברגותי, מנהיג תנועת BDS, הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטת תל-אביב. הוא דורש את השיבה החופשית של כל הפליטים, שוויון מלא לאזרחים הערבים בישראל וכמובן את חיסול הכיבוש.

BDS אינה תנועה מאורגנת היטב. זה יותר מותג. קבוצות של סטודנטים, אמנים ואחרים קמות ומתאגדות בעולם באופן ספונטאני כדי לסייע לפלסטינים במאבקם. פה ושם מצטרפים גם אנטישמים אמיתיים. אך בעיני נתניהו, כולם, כולם אנטישמים.

כפי שחששנו מלכתחילה, החרם הכללי על ישראל – להבדיל מהחרם על ההתנחלויות – איחד את הציבור היהודי עם המתנחלים, בהנהגת נתניהו.

המולדת בסכנה. מצוות השעה היא איחוד לאומי. "ראש האופוזיציה", יצחק הרצוג, רץ לחבק את נתניהו, וכך עשו מנהיגי מפלגות אחרות.

בית-המשפט העליון המפוחד, שאינו אלא צל של עצמו, קבע שההכרזה בדבר חרם על ישראל היא פשע – ובכלל זה גם ההכרזה על חרם ההתנחלויות.

כמעט מדי יום מופיעות בכותרות ידיעות על החרם. מנכ"ל "אוראנג'", חברת-הענק הצרפתית, הצטרף לחרם, נכנע מהר ובא לישראל כדי להכות על חטא. בארצות-הברית ובאירופה קמות קבוצות של סטודנטים ושל ארגונים מקצועיים ומאמצות לעצמן את החרם. האיחוד האירופי דורש עכשיו בתוקף לסמן את מוצרי ההתנחלויות בסימון מיוחד.

נתניהו מאושר. הוא קורא ליהודי העולם להצטרף למאבק נגד האנטישמיות המתועבת החדשה. בעליו של נתניהו, המולטי-מיליארדר שלדון אדלסון, כינס מועצת-מלחמה של יהודים עשירים בלאס-וגאס. מתחרהו, המולטי-מיליארדר חיים סבן, אוהד מפלגת-העבודה, הצטרף אליו. אפילו הזייפנים שהמציאו בשעתו את "הפרוטוקולים של זקני-ציון" לא היו מאמינים.

כדי להחזיר קצת הומור לתמונה: עכשיו מתחרה בעל-קזינו אחר על הכותרות. ואולם הקזינו שלו הרבה יותר קטן מממלכת ההימורים של שלדון הגדול.

זהו חבר-הכנסת אורן חזן, מס' 30 ברשימת הליכוד, והאחרון ברשימה שנכנס לכנסת. כתבת-חשיפה בערוץ 22 טענה שחזן היה בעל קזינו בבולגריה, שסיפק זונות ללקוחותיו, ושהשתמש בסמים קשים. מאחר שכבר נבחר לתפקיד סגן יו"ר הכנסת, הוא הושעה על-ידי היו"ר, יולי אדלשטיין.

כך השתלטו שני בעלי בתי-הקזינו, הגדול והקטן, על החדשות. וזה קורה בארץ שבה ההימורים אסורים, והמבקרים בבתי-הקזינו החשאיים נאסרים בתדירות גבוהה.

נו טוב, החיים בעולמנו הם משחק רולטה. ובישראל לא כל שכן.