זה נכון, אך זאת לא התשובה האמיתית. התשובה האמיתית טמונה בלקחי ההיסטוריה.

ההיסטוריה מראה שיש לפחות שני סוגים של הסכמי-שלום. סוג אחד, הטיפשי, מבוסס על כוח. האחר, החכם, מבוסס על אינטרס משותף.

הדוגמה הידועה-לשמצה של הסוג הראשון היא חוזה ורסאי, שנחתם בתום מלחמת-העולם הראשונה.

חוזה ורסאי נחתם ארבע שנים לפני שנולדתי, אך כשהייתי -ילד הייתי עד-ראייה לתוצאותיו.

זה היה שלום "מוכתב". אחרי ארבע שנים של לחימה אכזרית, עם מיליוני קרבנות, המנצחים רצו להטיל על המנוצחים את העונש הכבד ביותר.

חלקים גדולים של גרמניה נקרעו ממנה ונמסרו למנצחים ממערב וממזרח. פיצויים עצומים הוטלו על גרמניה, שכבר הייתה תשושה לגמרי בעקבות המלחמה.

יתכן שהגרוע ביותר היה "סעיף האשמה". למלחמה ההיא היו גורמים רבים ומסובכים. צעיר סרבי רצח את יורש-העצר האוסטרי. אוסטריה השיבה באולטימטום קשוח. האימפריה הרוסית הצארית, שראתה את עצמה כמגינה על כל העמים הסלאביים, הכריזה על גיוס כללי כדי להרתיע את אוסטריה. לרוסים הייתה ברית צבאית עם צרפת. גרמניה הייתה בעלת-ברית של אוסטריה. כדי למנוע פלישה לשטחה משני הכיוונים, פלשו הגרמנים לצרפת. הרעיון היה להביס את צרפת לפני שהרוסים כבדי-התנועה יספיקו להשלים את הגיוס שלהם. בריטניה, שחששה מפני ניצחון גרמני, חשה לעזרת צרפת.

מסובך? בהחלט. אבל המנצחים הכריחו את הגרמנים לחתום על סעיף שהטיל על גרמניה את האחריות הבלעדית למלחמה.

כאשר הייתי תלמיד בית-ספר יסודי בגרמניה הייתה תלויה מול עיניי מפה של המדינה. היא הראתה את הגבולות הנוכחיים של גרמניה, וסביבה קו אדום בולט שסימן את הגבולות שהיו לפני המלחמה.

המפה הזאת הייתה תלויה בכל חדר-כיתה בגרמניה. מאז הילדות המוקדמת ביותר הזכירה המפה לכל ילד וילדה מדי יום איזה אי-צדק נורא נעשה למולדת, כאשר חתיכות גדולות משטחה נקרעו ממנה.

גרוע יותר: כל ילד גרמני למד שאביו לחם באומץ-לב נגד אויב חזק יותר ונכנע רק כאשר כלו כוחותיו. גרמניה מילאה תפקיד משני באירועים שהביאו לפרוץ המלחמה, אבל כל האשמה הוטלה עליה. כן הוטל עליה לשלם פיצויים אדירים, שהרסו את המדינה.

ההשפלה שהייתה כרוכה בחתימה על חוזה כל-כל לא-צודק גרמה לפצע נפשי עמוק. היא הפכה לקריאת-הקרב של המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית החדשה של אדולף היטלר. הפוליטיקאים הגרמנים שחתמו על "חוזה החרפה" נרצחו.

ההיסטוריה גינתה את מנהיגי המדינות המנצחות על טיפשותם, כאשר הכתיבו תנאים אלה, בייחוד אחרי שהנשיא האמריקאי מרחיק-הראות, וודרו וילסון, הזהיר מפניהם.

יתכן שלא הייתה למנהיגים ברירה. המלחמה הנוראה יצרה שנאה עמוקה, והעמים היו צמאים לנקמה. הם שילמנו על כך ביוקר כאשר גרמניה, בהנהגת היטלר, פתחה במלחמת-העולם השנייה.

את הדוגמה ההפוכה מספק "הקונגרס של וינה" משנת 1815, כמאה שנה לפני כן.

הצבא של נפוליון כבש כמעט את כל אירופה. בניגוד לגרמניה של היטלר, צרפת של נפוליון נשאה עימה מסר תרבותי מתקדם, למרות שחייליו גם ביצעו מעשי-זוועה רבים. כאשר התמוטטה צרפת, המעצמות המנצחות יכלו להטיל עליה עונש כבד, כפי שעשו יורשיהם כעבור מאה שנים. אבל הם לא נהגו כך.

להיפך. במקום להתייחס לצרפת כאל אויב מובס, הם הזמינו אותה אל שולחן הדיונים כשותפה שוות-מעמד. שר-החוץ לשעבר על נפוליון, שארל-מוריס דה טליראן, הוזמן להשתתף בעיצוב אירופה החדשה.

עמוד-התווך ב"קונגרס של וינה" היה המדינאי האוסטרי קלמנס פון-מטרניך, בסיועו הנבון של לורד קסלרי הבריטי. הם איפשרו לצרפת להחלים תוך זמן קצר.

אחד המעריצים הגדולים של מטרניך ועמיתיו הוא הנרי קיסינג'ר. למרבה הצער, הוא נהג בצורה הפוכה כאשר הוא עצמו הפך לשר-החוץ של ארצות-הברית.

הקונגרס של וינה יצר "קונצרט של מעצמות", שהנהיג באירופה סדר ששמר על השלום במשך כמעט מאה שנה (להוציא פה ושם מלחמות קטנות יחסית, כמו מלחמת צרפת-פרוסיה משנת 1870). היום נראה ההסכם בסמל התבונה.

מלחמת-העולם השנייה, הנוראה מכולן, יכולה הייתה להסתיים בחוזה-ורסאי 2. זה לא קרה.

אחרי שגרמניה חתמה על "כניעה ללא-תנאי", לא נחתם בכלל הסכם-שלום. זוועות הנאצים יצרו אווירה, שמנעה כל אפשרות לחתום על הסכם. גרמניה חולקה, אך במקום להטיל עליה לשלם פיצויים אדירים קרה דבר שלא ייאמן: המנצחים הם ששילמו לגרמניה סכומים עצומים כדי לעזור לה לבנות את עצמה מחדש במהירות-שיא. היא איבדה אמנם שטחים גדולים, אך כעבור עשורים אחדים כבר הפכה גרמניה למדינה המובילה באירופה מאוחדת. כיום אי-אפשר לחשוב כלל על מלחמה גדולה באירופה.

וינסטון צ'רצ'יל ושותפיו למדו את הלקח של ורסאי. הם הפריכו את הכלל הידוע, שאיש אינו לומד מההיסטוריה.

אפילו מדינת-ישראל החדשה התנהגה בתבונה רבה – בכל הנוגע לגרמניה. הארובות של אושוויץ הספיקו בקושי להתקרר כאשר הישראלים, בהנהגת דויד בן-גוריון, חתמו על הסכם עם גרמניה. למרבה הצער לא הייתה לבן-גוריון תבונה דומה בכל הנוגע לעולם הערבי.

כעבור זמן היה הרגע של אוסלו. הכול היה אפשרי. מרטין בובר אמר לי פעם ש"בהיסטוריה יש הרגע הנכון לכל דבר. רגע לפני כן הוא לא-נכון. רגע אחרי כן הוא לא-נכון. אך ברגע מסוים אחד הוא נכון." למרבה הצער, יצחק רבין לא הבין זאת ולא עשה מיד הסכם-שלום.

מהו הלקח? קיסינג'ר הגדיר זאת היטב באחד מספריו, לפני שהוא עצמו הפך לפושע-מלחמה.

וזהו הלקח: השלום יחזיק מעמד רק אם כל הצדדים נהנים ממנו. השלום לא יחזיק מעמד אם צד חשוב אחד נשאר בחוץ.

ברגע הניצחון, המנצח חושב שכוחו יחזיק מעמד לעולם. הוא יכול להטיל את תנאיו כאוות נפשו ולהשפיל את האויב המוכה. אבל ההיסטוריה מראה שהכוח הוא הפכפך. החזק של היום עלול להיות החלש של מחר. החלש עשוי להתחזק ולנקום את נקמתו.

כדאי לה לישראל להפנים את הלקח הזה. היום אנחנו חזקים, והעולם הערבי נמצא במצב של תוהו ובוהו. היום.

הסכם-שלום עם מדינת פלסטין ועם העולם הערבי כולו יחזיק מעמד אם הוא הסכם נבון ונדיב. כל כך נבון שלפחות רוב גדול בקרב העם הפלסטיני יסיק את המסקנה שכדאי לו לקיים אותו, ושהדבר אינו פוגע בכבודו.

תמיד טוב להחזיק בצבא חזק. לכל מקרה שלא יבוא. אבל ההיסטוריה מראה שצבאות חזקים ושפע של נשק אינם בסיס בטוח לשלום. הבסיס הבטוח לשלום הוא הרצון הטוב של כל הצדדים, המבוסס על אינטרס עצמי.

וגם התבונה של הפוליטיקאים – שהיא אכן מצרך נדיר.