למרות שהמחקר לא היה מעמיק עד הסוף, הוא סיפק תמונה טובה של מה שהתרחש באמת. שלושת מקבלי-ההחלטות הישראלים הבכירים דיברו באופן חופשי.

בלשון המעטה, התמונה הייתה מטרידה מאוד. אפשר גם לומר שהייתה מבהילה.

המסקנה העיקרית מהתחקיר היא שכל המנהיגים באותה עת נהגו בחוסר-אחריות מדהימה, שלא לומר בטיפשות.

להזכיר: מלחמת לבנון השנייה ארכה 34 ימים, מה-7 ביולי ל-14 באוגוסט 2006.

העילה הייתה תקרית-גבול: אנשי חיזבאללה בדרום-לבנון חצו את הגבול ותקפו סיור ישראלי שיגרתי. המטרה הייתה ללכוד חיילים כדי להגיע לחילופי-שבויים - הדרך היחידה שבה ניתן לשכנע את ממשלת-ישראל לשחרר שבויים ערבים.

במהלך התקרית נגררו שני חיילי צה"ל לשטח לבנון. כל החיילים האחרים נהרגו. נאמר לנו שההנחה היא שהחטופים חיים. הכתבה מראה שזה היה שקר: צה"ל ידע מיד שאחד החטופים מת, וההנחה הייתה שגם השני נהרג. בפועל נהרגו שניהם בפעולה.

עד אז התגובה המתבקשת על תקרית כזאת היא מכת-נגד כדי "להחזיר את כוח-ההרתעה", כגון הפצצה או הפגזה של בסיס חיזבאללה או כפר לבנוני.

לא הפעם. הקבינט הישראלי החליט לפתוח במלחמה.

מדוע?

הכתבה בערוץ 10 לא סיפקה תשובה מספקת. ההחלטה התקבלה מיד, אחרי דיונים מינימליים. מתקבל הרושם שהרגש והאגו המפותח מילאו תפקיד חשוב.

המחקר הטלוויזיוני היה מורכב כמעט כולו מעדויות שלושת האישים שקיבלו בפועל את החלטה ושניהלו את המלחמה.

המרואיין הראשון היה ראש-הממשלה דאז. אהוד אולמרט הגיע למשרה זו רק מספר חודשים לפני כן, וכמעט במקרה. הוא היה ממלא-מקומו של ראש-הממשלה, אריאל שרון, שהעניק לו את התואר הריק-מתוכן כפיצוי על כך שלא נתן לו משרד חשוב. כאשר שקע שרון פתאום בתרדמת, הצליח אולמרט בזריזות לתפוס את מקומו.

בכל חייו הבוגרים היה אולמרט עסקן מפלגתי. הוא לא היה נאמן לאיש, קפץ ממפלגה למפלגה ומפטרון לפטרון, מהכנסת לעירייה ובחזרה, עד שהגשים את שאיפת חייו ונכנס ללשכת ראש-הממשלה.

לאורך כל חייו לא צבר אולמרט כל ניסיון צבאי. הוא התחמק משרות צבאי אמיתי ובילה תקופת-שרות מקוצרת במחלקה המשפטית של צה"ל.

לשר-הביטחון, עמיר פרץ, היה ניסיון צבאי קטן אף יותר. כל חייו הוא היה פעיל של מאבקי עובדים, כיהן כמנכ"ל ההסתדרות והפך מנהיג מפלגת-העבודה. כאשר הצטרפה המפלגה לממשלת אולמרט יכול היה פרץ לבחור כרצונו בכל משרד ממשלתי, ובחר במשרד היוקרתי ביותר: הביטחון.

חיבור זה של שני מנהיגים פוליטיים חסרי כל כישורים צבאיים אינו רגיל בישראל, מדינה הנמצאת במצב-מלחמה תמידי. הארץ כולה צחקה כאשר צולם פרץ בתרגיל צבאי כשעדשות המשקפת שלו מכוסות.

השלישי בשלישייה הרת-הגורל היה הרמטכ"ל דן חלוץ, שאמור היה למלא את החסר ביכולות הצבאיות של שני האזרחים הממונים עליו. הוא היה חייל מקצועי בעל מעמד טוב. ואולם, למרבה הצער, הוא היה איש חיל-האוויר, טייס קרבי לשעבר, שלא פיקד מעולם על חיילים על הקרקע.

כל הרמטכ"לים הקודמים של צה"ל באו מצבא-היבשה והיו בעלי ניסיון בפיקוד על יחידות של חיל-רגלים ושריון. מינויו של חלוץ לתפקיד זה היה בלתי-רגיל. לשונות רעות רמזו ששר-הביטחון הקודם, שאול מופז, איש ממוצא פרסי, מינה את חלוץ מפני שאביו בא גם הוא מפרס.

כך או כך, הרמטכ"ל כיהן בתפקידו פחות משנה ולא היו לו כל כישורים בהנהגת כוחות על הקרקע.

כך קרה שכל שלושת המנהיגים של מלחמת-לבנון השנייה היו חדשים בתפקיד וחסרי כל ניסיון בניהול מלחמה קרקעית. שניים מהשלושה היו בכלל חסרי כל ניסיון צבאי.

הרמטכ"ל היה ביש-מזל גם מבחינה אחרת. אחרי המלחמה התברר שבשעות שאחרי קבלת ההחלטה לצאת למלחמה, ולפני שנורתה הירייה הראשונה, חלוץ נתן הוראות למנהל ניירות-הערך שלו למכור את מניותיו. בכתבת הטלוויזיה טען חלוץ שרצה לתת הוראה זו כבר מספר ימים לפני כן, כשלא חלמו עדיין על מלחמה, אך העניין התעכב מטעמים טכניים. המשקפת הסתומה של פרץ ופרשת המניות של חלוץ הטילו צל כבד על שניהם.

אולמרט התפטר כאשר הואשם בקבלת שוחד ונדון למאסר. הוא ממתין לערעור.

מלחמת לבנון השנייה פרצה 24 שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, שאותה ניהל אריאל שרון, בחסות מנחם בגין.

מטרת מלחמה זו הייתה להשמיד את בסיסי אש"ף בדרום לבנון. למלחמה זו הייתה מטרה ברורה, הייתה תכנית מבצעית מפורטת, הייתה מנהיגות צבאית ומדינית יעילה. היא הסתיימה, כמובן, באסון, כאשר הטבח בסברה ושתילה זיעזע את העולם.

בעקבות מעשה-הזוועה הזה התמנתה ועדת-חקירה. שרון פוטר ממשרת שר-הביטחון (אך לא מהממשלה). המפקדים הצבאיים נענשו.

למרות זאת, בישראל נחשב המבצע להצלחה צבאית מזהירה. רק מעטים ידעו שהוא היה כישלון צבאי: בחזית המזרחית, מול הסורים, אף יחידה אחת לא הגיעה ליעדה הקבוע, ובחזית המערבית, מול אש"ף, הגיעו הכוחות לביירות רק באיחור רב, ורק תוך הפרת הפסקת-האש שהוכרזה על-ידי האו"ם. (באותה עת נפגשתי עם יאסר ערפאת בביירות המערבית הנצורה.)

למלחמת-לבנון הראשונה הייתה תוצאה בלתי-צפויה ומתמשכת. כוחות אש"ף אכן הורחקו מלבנון והתמקמו בתוניסיה, שם ניהל ערפאת את המערכה עד להסכם-אוסלו. אך את מקומם של הפלסטינים תפס בלבנון איום חמור עוד יותר. האוכלוסייה השיעית, שהייתה תחילה בעלת-ברית עם ישראל, הפכה לאויב קשוח ויעיל מאוד. חיזבאללה ("מפלגת האל") הפכה לכוח צבאי ומדיני קשוח מאוד, דבר שהביא בסופו של דבר למלחמת-לבנון השנייה.

מלחמת-לבנון הראשונה הייתה ממש מלאכת-מחשבת אסטרטגית בהשוואה למלחמה-לבנון השנייה.

במלחמה השנייה כלל לא הייתה תכנית מבצעית. לא הייתה גם מטרת-מלחמה ברורה – דבר שהוא תנאי מוקדם לכל מערכה צבאית מוצלחת.

המלחמה התחילה בהפצצה מסיבית של מטרות צבאיות ואזרחיות, תחנות-חשמל, כבישים וכפרים, כצפוי ממלחמה בניהולו של גנרל מחיל-האוויר. השאר היה אנדרלמוסיה. החלטות התקבלו ובוטלו. מבצעים החלו והופסקו. מטרות הותקפו ונהרסו ללא כל תכלית ברורה, מלבד הרצון להטיל טרור על האוכלוסייה האזרחית ו"לצרוב את תודעתם". חיזבאללה הגיב בהפצצת ערים וכפרים בישראל באמצעות טילים. בשני הצדדים גדל מספר ההרוגים ונערמו ההריסות. דרום לבנון ומרכזה סבלו, כמובן, יותר מכל.

חיזבאללה לא נכנעה ובישראל גבר הלחץ למען התקפה קרקעית. היא לא הובילה לשום מקום. אחרי שהאו"ם כבר הכריז על הפסקת-אש, החליטה ההנהגה הישראלית לעשות מאמץ אחרון והורתה לפתוח בהתקפה קרקעית, שגם היא הייתה חסרת-תכלית. 34 חיילים ישראליים נהרגו על לא דבר.

חלק גדול מהמערכה הוטל על כתפי אנשי-המילואים, שגויסו בחיפזון. כאשר הגיעו המילואימניקים לבסיסיהם, הם גילו שמחסני-החירום ריקים מאמצעי-לחימה רבים. מכיוון שהמילואימניקים הם אזרחים במדים, הם התלוננו בקול רם. היה ברור שהפיקוד הצבאי הזניח את המחסנים במשך שנים. אותו הדבר היה נכון גם לגבי האימונים – כוחות מילואים רבים לא התאמנו זמן רב.

כאשר הופסקה האש, לבסוף, הסתכמו הישגי צה"ל באפס. מספר כפרים בקרבת הגבול נכבשו, והיה צורך לפנות אותם. זה הכול.

אחרי מלחמת-לבנון השנייה אי-אפשר היה להסתיר את הכישלונות. הוקמה ועדת-חקירה אזרחית, שגינתה את המנהיגות. פרץ וחלוץ נאלצו להתפטר. אולמרט הורשע כעבור זמן בשחיתות ונאלץ להתפטר גם הוא.

מנקודת-ההשקפה של ממשלת-ישראל היו למלחמת-לבנון השנייה גם הישגים אחדים.

מאז ועד עתה שורר בגבול הישראלי-לבנוני שקט יחסי. אם בכלל הייתה למלחמה זו מטרה כלשהי, היא הייתה להטיל מורא על האוכלוסייה הלבנונית האזרחית על-ידי הרג והרס נרחבים. חסן נסראללה, המנהיג המוכשר של חיזבאללה (שהתמנה אחרי שצה"ל הרג את קודמו הפחות-מוכשר ב"סיכול ממוקד") הודה בפה מלא שלא היה מצווה על חטיפת החיילים אילו צפה מראש שפעולה זו תגרום למלחמה.

ואולם, מי שהקשיב לשלושת המנהיגים הישראליים בתחקיר הטלוויזיוני נדהם מחוסר-הכישורים של שלושתם. הם פתחו ללא סיבה סבירה במלחמה שבה נהרגו מאות ישראלים ולבנונים ושבה נהרסו בתים ומתקנים בממדים עצומים. הם ניהלו את המלחמה ללא תכנית ברורה וקיבלו החלטות ללא המידע הדרוש. כשהם דיברו בטלוויזיה, הם רחשו מעט מאוד כבוד זה לזה.

מי שצפה בכתבה נאלץ לשאול את עצמו (או את עצמה): האם זה נכון לגבי כל המלחמות שלנו, בעבר ובעתיד? האם הדבר הוסתר מאיתנו עד כה על-ידי הצנזורה ובהסכמה אילמת?

ושאלה רחבה הרבה יותר: האם זה נכון לגבי רוב המלחמות בהיסטוריה, ממצריים ויוון העתיקות ועד ימינו? אנחנו כבר יודעים שמלחמת-העולם הראשונה, על מיליוני קרבנותיה, הוצתה על-ידי פוליטיקאים מטומטמים ונוהלה על-ידי קצינים חסרי-כישרון.

האם נגזר על האנושות לסבול זאת לנצח?

האם זה מה שצפוי לנו, הישראלים – עוד מלחמות כאלה, בניהול כושל של אותו סוג של פוליטיקאים ואלופים?