דעה אחת היא שנתניהו הוא פוליטיקאי רדוד, חסר רעיונות ואמונות, שכל מטרתו היא להישאר בשלטון. נתניהו זה הוא בעל קול טוב ובעל הכישרון לנאום נאומים רדודים בטלוויזיה, נאומים שאין בהם שום תוכן אינטלקטואלי – וזהו זה.

נתניהו זה הוא "לחיץ" (מילה שכאילו הומצאה עבורו), אדם המשנה את דעותיו בהתאם לנוחיות הפוליטית, המכחיש בערב את אשר אמר בבוקר. אין להאמין למילה אחת היוצאת מפיו. הוא ישקר וירמה בכל עת כדי להבטיח את הישרדותו.

הנתניהו השני הוא כמעט ההפך מהראשון. הוא פטריוט בעל-עקרונות, הוגה רציני, מדינאי הרואה סכנות מעבר לאופק. נתניהו זה הוא נואם מחונן, המסוגל לשכנע את הקונגרס של ארצות-הברית ואת מליאת האו"ם, אדם הנערץ על-ידי המוני ישראלים.

אז איזה משני התיאורים נכון?

אף לא אחד.

אם נכון שאופי האדם מתעצב בילדותו המוקדמת, עלינו לבדוק את הרקע של נתניהו כדי להבין אותו.

הוא גדל בצילו של אב חזק. בנציון מיליקובסקי, ששינה את שמו הלועזי לנתניהו, היה אדם דומיננטי מאוד וגם בלתי-מאושר מאוד. הוא נולד בוורשה, שהייתה אז עיר מחוזית באימפריה הרוסית, עלה לארץ בגיל צעיר, למד באוניברסיטה העברית החדשה בירושלים וציפה להתקבל שם כפרופסור. זה לא קרה.

בנציון היה בנו של מעריץ מוקדם של זאב ז'בוטינסקי, והוא ירש מאביו השקפת-עולם קיצונית מאוד. את ההשקפה הזאת העביר לשלושת בניו. בנימין היא הבן השני. אחיו הבכור, שהיה אז בעצמו ילד, התקשה לבטא את השם "בנימין" וקרא לו "ביבי". הכינוי הילדותי דבק בו.

דחיית בנציון על-ידי האוניברסיטה העברית, שכבר הייתי בעלת יוקרה רבה, הפכה אותו לאדם מר-נפש, מרירות שליוותה אותו עד יומו האחרון בגיל 102. הוא היה משוכנע שהדחייה לא נבעה מכישוריו האקדמיים, אלא מהשקפותיו הלאומניות הקיצוניות.

הציונות הקיצונית שלו לא מנעה מבנציון נתניהו לנטוש את הארץ ולנסות את מזלו האקדמי בארצות-הברית. שם העניקה לו אוניברסיטה ממדרגה שנייה את הפרופסורה המיוחלת. עבודתו כהיסטוריון נגעה לגורל היהודים בספרד בימי-הביניים – הגירוש, האנוסים והאינקוויזיציה. זה נטע בו השקפת-עולם קודרת מאוד – האמונה שהיהודים יסבלו תמיד מרדיפות, שכל הגויים שונאים את היהודים, שקו ישיר מוביל מהעקדה של האינקוויזיציה לשואה הנאצית.

במרוצת השנים נדדה המשפחה כמה פעמים בין ארצות-הברית וארץ-ישראל. בנימין גדל בעיקר בארצות-הברית, רכש אנגלית אמריקאית פשוטה אך טובה, דבר ששימש בסיס לקריירה שלו לאחר מכן. הוא למד באוניברסיטה והפך לאיש-מכירות. הכישרון הבולט שלו בתחום זה הוא שמשך את תשומת-הלב של שר-החוץ הליכודניקי, ששלח אותו כדובר לאו"ם.

בנציון נתניהו לא היה רק אדם ממורמר מאוד, שהאשים את הממסד הציוני והממסד האקדמי הישראלי באי-נכונות להכיר בשיעור-קומתו המדעית. הוא גם היה שתלטן כראש-משפחה.

שלושת הבנים חיו באווירה של חרדת-קודש כלפי האב. אסור היה להם לעשות רעש בבית בשעה שהאיש הגדול היה ספון בחדר-העבודה שלו. הם לא הורשו להביא הביתה ילדים אחרים. האם הייתה משועבדת לגמרי לבעלה ושירתה אותו בכל דרך, תוך הקרבת האישיות שלה.

בכל משפחה יש קושי במעמדו של הבן השני, "ילד הסנדוויץ'". אין מעריצים אותו כפי שמעריצים את הבן הבכור, ואין מפנקים אותו כפי שמפנקים את הבן הצעיר. לבנימין זה היה קשה במיוחד, בשל אישיות אחיו הבכור.

נראה שהאח, יונתן נתניהו (לשני השמות משמעות זהה: מתת האל) היה ילד מבורך במיוחד. הוא היה יפה-תואר, מחונן, אהוב ונערץ. בצה"ל עלה לדרגה המיוחלת של מפקד סיירת מטכ"ל – יחידת העילית של העילית.

בתפקיד זה פיקד ב-1976 על הכוח במבצע הנועז באנטבה בקניה. במבצע זה שוחררו בני-הערובה שנלכדו על-ידי מחבלים פלסטינים וגרמנים במטוס שהיה בדרכו לישראל. יונתן נהרג והפך לגיבור לאומי. הוא נערץ גם על-ידי אביו, שמעולם לא העריך במיוחד את כישוריו של הבן השני.

בנימין גדל בין האב, הוגה-הדעות הגדול, והאח הבכור, הגיבור הלאומי. הוא היה צעיר שקט אך שאפתן מאוד, חלקו ישראלי, חלקו אמריקאי. זמן-מה עבד כאיש-שיווק של חברת רהיטים, עד שמשה ארנס גילה אותו.

אופיו של בנימין עוצב בין התשוקה הכפייתית לזכות בהערכת האב לבין השאיפה להידמות לאחיו הגיבור. אביו מעולם לא העריך אותו ממש. פעם אמר שבנימין יכול להיות שר-חוץ טוב, אך לעולם לא ראש-הממשלה.

בנימין נתניהו הסית את הציבור נגד יצחק רבין אחרי הסכם אוסלו. הוא צולם עומד על מרפסת הנואמים בהפגנה שבה נישא ארון-מתים סמלי של רבין. זמן לא-רב לאחר מכן נרצח רבין. נתניהו הכחיש כל אחריות למעשה.

יורשו של רבין, שמעון פרס, נחל כישלון מחפיר ונתניהו הפך לראש-הממשלה. זה היה אסון מושלם. במוצאי יום-הבחירות הבא, כאשר התברר שנתניהו הפסיד הפעם, ההמונים נהרו לכיכר המרכזית בתל-אביב (הנקראת כיום כיכר רבין) בהתפרצות ספונטאנית של שמחה, שדמתה לשמחת הצרפתים כאשר שוחררה פאריס.

המזל לא היטיב גם עם ראש-הממשלה החדש, אהוד ברק. הרמטכ"ל לשעבר, שהיה נערץ בעיני ההמונים ובעיני עצמו, הכריח את הנשיא ביל קלינטון לכנס ללא שום הכנות ועידת-שלום ישראלית-פלסטינית בקמפ-דייוויד. ברק, שהיה בור גמור בענייני פלסטין, בא להכתיב את תנאיו ונדהם כאשר הם נדחו. בחוזרו לארץ הכריז שהפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים. כשהציבור שמע זאת, והסיק את המסקנה המתבקשת: הוא זרק את ברק החוצה ובחר באריאל שרון, איש-ימין קשוח ואיש-מלחמה מלידה.

נתניהו התמנה לשר-האוצר. במשרד זה הצליח למדי. הוא הגשים את התורות הניאו-ליברליות שספג בארצות-הברית, העשיר את העשירים והפך את העניים לעניים יותר. נראה שהעניים דווקא אהבו את זה.

שרון היה אבי ההתנחלויות בגדה המערבית. כדי לחזקם, הוא החליט לוותר על רצועת-עזה ועל ההתנחלויות המעטות שם, שהטילו על צה"ל מעמסה מיותרת. אך נסיגתו החד-צדדית מהרצועה הדהימה את הימין. נתניהו-האב קרא לנסיגה "פשע נגד האנושות".

לשרון לא הייתה סבלנות כלפי המתנגדים. הוא פילג את הליכוד וייסד מפלגה משלו ("קדימה"). נתניהו חזר למקומו כמנהיג הליכוד.

כרגיל היה לו מזל. שרון לקה בשבץ ושקע בתרדמת, שממנה לא החלים. יורשו, אהוד אולמרט, הואשם בשחיתות ונאלץ להתפטר. הבאה בתור, ציפי ליבני, הייתה חסרת כישרון פוליטי ולא הצליחה להרכיב ממשלה, למרות שהיו בידיה כל הנתונים.

נתניהו, שהודח שנים אחדות לפני כן לקול תרועת ההמונים, חזר לשלטון לקול תרועת ההמונים. שייקספיר היה נהנה.

מאז נבחר נתניהו שוב ושוב. בפעם האחרונה זה היה ניצחון אישי ברור. הוא השפיל את כל מתחריו בימין.

אז מיהו נתניהו הזה? בניגוד לדעה העממית, הוא בעל השקפות חזקות מאוד – ההשקפות של אביו הימני-קיצוני. כל העולם רוצה להרוג את היהודים בכל עת, אנו זקוקים למדינה רבת-עוצמה כדי להגן על עצמנו, כל הארץ בין הים והירדן ניתנה לנו על-ידי אלוהים (אם הוא קיים ואם לא). כל שאר דבריו אינם אלא אוסף של שקרים, תחבולות וטכסיסים.

כאשר נתניהו אימץ לעצמו ב"נאום בר-אילן" את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", יודעי-דבר גיחכו. זה היה כאילו המליץ על אכילת חזיר ביום-כיפור.

הוא נופף בדגל זה לעיני האמריקאים הנאיביים והניח לשרת-המשפטים בממשלתו, ציפי ליבני, לנהל משא-ומתן אינסופי עם הפלסטינים - שהוא רוחש להם בוז עמוק. בכל פעם כשהיה נדמה שהמשא-והמתן הזה מגיע לאיזשהו מקום, נתניהו מיהר להציג תנאי חדש. כמו הדרישה המגוחכת שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. הוא לא חולם, כמובן, להכיר בשטחים הפלסטיניים כבמדינת-הלאום של העם הפלסטיני – עם שלפי תפיסתו כלל אינו קיים.

ערב הבחירות האחרונות הכריז נתניהו שלא תקום מדינה פלסטינית כל עוד הוא בשלטון. כאשר האמריקאים מחו, הוא הכחיש את דבריו. למה לא? כפי שאמר קודמו, יצחק שמיר, "מותר לשקר למען המולדת".

נתניהו ישקר, ירמה, יסתור את עצמו, ינופף בדגלים כוזבים – הכול כדי להגשים את מטרתו האחת והיחידה, סלע קיומנו (כפי שהוא אוהב לומר), מורשת אביו: המדינה היהודית מהים עד הנהר.

הצרה היא שבשטח הזה מהווים הערבים כבר כעת רוב – אמנם רוב קטן, אך רוב שיגדל בהתמדה.

מדינה יהודית ודמוקרטית בכל הארץ אינה בגדר האפשרות. הבדיחה אומרת שזה גם מעבר לכוחו של אלוהים. על כן קבע האל שעלינו לבחור בשניים מן השלושה: מדינה יהודית ודמוקרטית בחלק מהארץ, מדינה יהודית בכל הארץ שלא תהיה דמוקרטית, או מדינה דמוקרטית בכל הארץ שלא תהיה יהודית.

לנתניהו יש פיתרון פשוט לבעיה זו: הוא מתעלם ממנה. להמשיך, להרחיב את ההתנחלויות, ולהתרכז בבעיה המיידית: להקים את ממשלתו הרביעית ולתכנן כבר עתה את ממשלתו החמישית, בעוד שנים אחדות.

וכמובן, להראות לאביו, המסתכל מהשמיים, שאחרי הכול ביבי הקטן, ילד הסנדוויץ', בנו השני, ראוי לו.