בבחירות 2015 צעדה המדינה צעד גדול בדרך לשקיעתה.

הרוב הכריע בעד מדינת-אפרטהייד בין הים והירדן, שבה תגווע הדמוקרטיה בקצב גובר והולך.

פסק-הדין עדיין איננו סופי. ישראל הדמוקרטית הפסידה בקרב. היא עדיין לא הפסידה במלחמה.

אם לא יוסקו הלקחים, ישראל הדמוקרטית תפסיד גם במלחמה.

כל דברי ההצטדקות וטענות האליבי של השמאל לא יועילו. חשובה רק השורה התחתונה.

המדינה נתונה בסכנה קיומית. לא מבחוץ, אלא מבפנים.

עכשיו דרושה חזית להצלת המדינה.

אין לנו מדינה אחרת.

בראש וראשונה יש להכיר בעוצמת התבוסה ולקבל אחריות.

המנהיגים שהפסידו צריכים ללכת. במאבק על חיי המדינה, אין הזדמנות שנייה.

המאבק בין יצחק הרצוג לבין בנימין נתניהו נראה כמו תחרות בין מתאגרף במשקל קל למתאגרף במשקל כבד. יש להודות להרצוג על הגינותו - ולהחליפו.

יש לפסול על הסף את רעיון-העוועים של "ממשלת אחדות", שבה ימלא השמאל שוב את התפקיד העלוב של עלה-תאנה למדיניות הכיבוש והדיכוי של הימין.

עכשיו דרוש דור חדש של מנהיגים, צעירים, רעננים, נמרצים, מקוריים.

הבחירות חשפו ללא רחמים את השסעים העמוקים בין המגזרים השונים של החברה הישראלית: מזרחיים, אשכנזים, ערבים, "רוסים", חרדים, דתיים ועוד.

חזית ההצלה צריכה להקיף את בני כל המגזרים.

לכל מגזר יש תרבות משלו, מסורת משלו, אמונות משלו. את כולם יש לכבד. הכבוד ההדדי הוא יסוד השותפות הישראלית.

להקמת חזית ההצלה דרושה מנהיגות חדשה ואותנטית, שתבוא מתוך כל המגזרים.

מדינת-ישראל שייכת לכל אזרחיה. לשום מגזר אין בעלות בלעדית עליה.

הפערים הגדלים והולכים בין עשירים ועניים במדינה, המקבילים במידה רבה לשסע העדתי, הם אסון לכולם.

הצלת המדינה מחייבת חזרה לערך השוויון. אין לסבול מציאות של מאות אלפי ילדים החיים מתחת לקו העוני.

את ההכנסות המוגזמות של המאיון העליון, הנושקות לשחקים, יש להוריד לרמה סבירה. את הכנסות העשירון התחתון יש להעלות לרמה אנושית.

ההפרדה הכמעט מוחלטת בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינה הוא אסון לשני המגזרים ולמדינה כולה.

חזית ההצלה צריכה להתבסס על בני שני העמים. את השסע ביניהם יש לחסל למען קיומם המשותף.

אין די בסיסמאות הנבובות על שיוויון ואחווה, שהפכו מזמן לאגדה עגומה.

צריכה לקום ברית בין הכוחות הדמוקרטיים בשני העמים, לא בהצהרות אלא בשותפות יומיומית רצופה בכל תחומי החיים.

שותפות זו צריכה להתבטא במסגרות פוליטיות משותפות, במאבקים משותפים ובפגישות קבועות משותפות בכל הרמות ובכל התחומים, תוך כיבוד הייחוד של כל שותף.

רק מאבק משותף רצוף יכול להציל את הדמוקרטיה הישראלית ואת המדינה עצמה.

הסכסוך ההיסטורי בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית מאיים עתה על שני העמים.

הארץ שבין הים והירדן היא מולדת שני העמים. לא מלחמה, לא דיכוי ולא התקוממות ישנו עובדת-יסוד זו.

אם יימשך סכסוך זה בלי סוף, הוא מסכן את קיום שני העמים.

הפיתרון האחד והיחיד היה ונשאר קיום-יחדיו בשתי מדינות ריבונויות – מדינת פלסטין חופשית ועצמאית לצד מדינת- ישראל.

פיתרון שתי-המדינות אינו מרשם להפרדה ול"גירושין", אלא להיפך, מרשם לשותפות ולדו-קיום.

גבולות 1967, עם תיקונים הדדים מוסכמים, הם הבסיס לשלום.

החיים-בצוותא של שתי המדינות במולדת המשותפת מחייבים מסגרת של שותפות בדרג העליון, גבולות פתוחים לתנועת בני-אדם וסחורות, וסידורי-ביטחון יציבים לטובת שני העמים.

ירושלים, כעיר פתוחה ומאוחדת, צריכה לשמש בירה לשתי המדינות.

הבעיה הכאובה של הפליטים הפלסטינים צריכה למצוא פיתרון צודק ומוסכם על שני הצדדים. פיתרון זה יכלול שיבה למדינה הפלסטינית, שיבה סמלית מוגבלת למדינת-ישראל ותשלום פיצויים נדיבים מקרן בינלאומית לכולם.

ישראל ופלסטין ישתפו פעולה במאבק להחזרת רכוש היהודים שנטשו את הארצות הערביות, ולתשלום פיצויים נאותים.

מדינת-פלסטין תשמור על זיקתה לעולם הערבי, ומדינת ישראל תשמור על זיקתה לעם היהודי בעולם. כל אחת משתי המדינות תהיה אחראית בלעדית למדיניות העלייה לגבולותיה.

בעיית ההתנחלויות תמצא את פתרונה במסגרת חילופי-שטחים בהסכמה בין שתי המדינות, הכללת התנחלויות במדינה הפלסטינית בהסכמת הממשלה הפלסטינית ושיקום שאר המתנחלים בישראל.

שתי המדינות תשתפנה פעולה למען יצירת שותפות אזורית דמוקרטית, ברוח "האביב הערבי", תוך מיגור האנארכיה, הטרור והקנאות הדתית והלאומנית.

המוני הציבור הישראלי והפלסטיני לא יתנו אמון בסיכויי השלום והדו-קיום אם אין שותפות אמיתית וגלויה בין שוחרי-השלום בשני העמים.

כדי ליצור שותפות כזאת, חייבים ארגונים ויחידים מבני שני העמים לקיים כבר עתה פעילות פוליטית משותפת ופגישות רצופות בכל הדרגים ובכל התחומים.

האופי היהודי של מדינת-ישראל מתבטא בתרבותה ובזיקתה ליהודי העולם. אסור שיתבטא במשטר הפנימי. כל האזרחים וכל המגזרים צריכים להיות שווים.

הכוחות הדמוקרטיים בציבור היהודי ובציבור הערבי בישראל צריכים לשלב ידיים. איחוד זה צריך להתבטא בפעולה משותפת יומיומית.

לחץ בינלאומי לבדו לא יציל את ישראל מעצמה. כוחות-ההצלה חייבים לבוא מבפנים.

לחץ עולמי על ישראל יכול וצריך לסייע לכוחות הדמוקרטיים במדינה, אבל הוא לא יכול לבוא במקום.

ערכים אינם משתנים. אך צורת הנחלתם לציבור צריכה להשתנות.

הסיסמאות הישנות לא יצלחו עוד. יש להגדיר ולהסביר את הערכים מחדש, בלשון עדכנית, המותאמת לשפתו ולתפיסתו של דור חדש.

חזון שתי-המדינות נולד בשלהי מלחמת תש"ח, בפי קומץ של פורצי-דרך. מאז חלו שינויים אדירים בעולם, במרחב ובציבור הישראלי עצמו. אף שהחזון עצמו נותר כפיתרון מעשי יחיד לסכסוך ההיסטורי, יש לצקת אותו לכלים חדשים.

דרוש איחוד פוליטי, חזית-הצלה המלכדת בתוכה את כל כוחות השלום, הדמוקרטיה והצדק החברתי במדינה.

אם תוכל מפלגת-העבודה לחדש את עצמה מן היסוד, היא עשויה להוות בסיס למחנה זה. אם אינה מסוגלת לכך, יש ליצור מפלגה חדשה לגמרי, חזית ההצלה.

בחזית הזאת צריך להיות מקום לקבוצות בעלות רעיוניות שונים ולוויכוח פנימי פורה, יחד עם אחדות הפעולה הפוליטית להצלת המדינה.

המשטר בישראל צריך להבטיח שוויון מוחלט בין בני כל העדות ובני שני העמים, תוך שמירת הזיקה של הציבור הישראלי-יהודי ליהודי העולם וזיקת הציבור הישראלי-ערבי לעולם הערבי.

יש לשים קץ למצב במדינה שבו יש לאחוז אחד של האוכלוסייה מרבית העושר על חשבון ה-99% הנותרים. יש להחזיר למקומו שוויון סביר בין כל האזרחים בלי קשר למוצא עדתי, לאומי ומגזרי.

אין בשורה חברתית ללא בשורה מדינית, ואין בשורה מדינית ללא בשורה חברתית.

על הציבור המזרחי להיות שותף מלא במדינה, לצד כל שאר הציבורים. כבודו, תרבותו, מעמדו החברתי ומצבו הכלכלי צריכים לבוא על מקומם הראוי.

העימות החילוני-דתי צריך להידחות עד לאחר השגת השלום. יש להתייחס בכבוד לאמונות ולטקסים של כל הדתות במדינה, וכן גם להשקפת-העולם החילונית.

ההפרדה בין הדת והמדינה – כגון נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת – צריכה לחכות עד אחרי שיוכרע מאבק הקיום.

ההגנה על המערכת המשפטית, ובראשה בית-המשפט העליון, היא צורך עליון.

עמותות השלום, עמותות זכויות-האדם ועמותות הצדק החברתי, שכל אחת מהן פועלת באופן עצמאי בתחומה בצורה הראויה לשבח, חייבות להיכנס לזירה הפוליטית ולמלא תפקיד מרכזי מחזית ההצלה המאוחדת.