משיח לא בא וביבי לא הלך.

זוהי התוצאה העצובה.

תוצאה עצובה, אך לא סוף העולם.

כמו שאומרים האמריקאים: "היום הוא היום הראשון של שארית חייך."

הייתי אומר: "היום הוא היום הראשון של הקרב על הבחירות הבאות."

הקרב להצלת המדינה צריך להתחיל ברגע זה.

יש אומרים שהדרך הטובה ביותר עכשיו היא ממשלת אחדות לאומית.

זה נשמע טוב. אחדות תמיד נשמעת טוב.

אפשר למצוא סיבות טובות למען הרעיון הזה. חיבור שתי המפלגות הגדולות יסתכם ב-54 מנדטים. קואליציה כזאת זקוקה רק לעוד מפלגה אחת כדי ליצור רוב. כדי ליצור מצב כזה יש מועמדים לרוב, ובראשם 10 המנדטים של משה כחלון.

למצדדים בפיתרון זה יש טענות טובות. הרי זה "הרע במיעוטו". החלופה היחידה היא ממשלה של הימין הקיצוני והחרדים. לא זה בלבד שממשלה כזאת תעצור כל התקדמות לקראת שלום, אלא שהיא גם תרחיב את ההתנחלויות, תחוקק חוקים אנטי-דמוקרטיים ותרחיב את הכפייה הדתית.

זוהי טענה טובה. אך יש לדחות אפשרות זאת מכל וכל.

ממשלת אחדות הייתה נשלטת על-ידי הימין. במקרה הטוב זאת הייתה ממשלה של קיפאון מוחלט. היא לא הייתה מסוגלת ולא הייתה רוצה לצעוד ולו את הצעד הקטן ביותר לקראת יישוב הסכסוך ההיסטורי, סיום הכיבוש והכרה בפלסטין. בממשלת-אחדות היו ההתנחלויות מתפשטות בקצב רצחני. סיכויי השלום היו מתרחקים עוד יותר.

בממשלת-אחדות היה המחנה הציוני נאלץ להצדיק את המדיניות הקטלנית הזאת. ממשלה כזו הייתה שומטת את הנשק מידי הנשיא ברק אובמה ומידי הכוחות המתקדמים בעולם היהודי. היא הייתה מהווה עלה-תאנה ענק למשטר של רוע.

ממשלת-אחדות גם הייתה משאירה את ישראל ללא אופוזיציה ממשית. אילו קמה ממשלת-אחדות והתפרקה כעבור זמן, מפלגת-העבודה הייתה כל-כל מלוכלכת עד שלא הייתה מסוגלת להוות אלטרנטיבה אמינה. ההצלחה בהתחלת הדרך של יצחק הרצוג, שעורר את המפלגה הקשישה ממצב של תרדמת, לא תוכל לחזור על עצמה פעם שנייה. מפלגת-העבודה הייתה הופכת לצמח.

למזלה של מפלגת-העבודה, האפשרות הזאת ירדה מהפרק שעות מעטות אחרי הבחירות. בנימין נתניהו חיסל אותה באבחה אחת.

אגב, אילו קמה ממשלת-אחדות הייתה לה תוצאה צדדית משעשעת. ראש הרשימה (הערבית) המשותפת, איימן עודה, היה הופך רשמית לראש-האופוזיציה.

לפי החוק, התואר מוענק אוטומטית לראש מפלגת-האופוזיציה הגדולה ביותר. הוא מעניק לבעליו רבות מזכויותיו של שר. ראש-הממשלה מחויב להיפגש איתו באופן קבוע ולחלוק איתו את סודות השלטון.

זה לא יקרה. יצחק הרצוג הוא שיישא בתואר ראש-האופוזיציה. אך גם כך ישתנה מצבם של האזרחים הערבים באופן ניכר.

יש בזה הומור מסוים. אביגדור ליברמן, שונא-ערבים כמעט פתולוגי, גרם לכנסת להעלות את אחוז-החסימה ל-3.25%. הכוונה הייתה לסלק מן הכנסת את שלוש המפלגות הערביות הקטנות (ובכללן חד"ש הקומוניסטית, שיש בה גם מספר של חברים יהודים.) הרשימות הערביות הגיבו בהקמת רשימה ערבית משותפת, תוך התגברות על ההבדלים ביניהן והשנאות ההדדיות. ליברמן עצמו התקשה להתגבר על אחוז-החסימה שהוא עצמו יצר. המפלגה של אלי ישי, שכללה את תלמידיו של מאיר כהנא הפשיסט, הושארה – בעזרת השם! – מחוץ לכנסת.

יש לקוות שהרשימה הערבית המשותפת לא תתפרק. איימן עודה מייצג דור חדש של אזרחים ערבים, המוכן והבשל הרבה יותר להשתלב בחברה הישראלית. יתכן שבפעם הבאה יישבר סוף-סוף הטאבו הפסול, והאזרחים הערביים יהיו לחלק ממשי של החיים הפוליטיים במדינה. (בפעם הזאת לא העז עדיין המחנה הציוני לחשוב על הכללת הערבים בקואליציה שמאלית, גם אילו הייתה אפשרות להקים ממשלה שמאלית.)

אינני אוהב לומר "אמרתי לכם". אדם שאומר זאת לא הופך ליותר אהוד. הפעם אינני יכול להימנע מכך, מפני שיש כאן לקח לעתיד.

בראשית מערכת-הבחירות כתבתי שני מאמרים ב"הארץ", שבהם הצעתי לשמור על המומנטום ההתחלתי שנוצר על-ידי הרצוג-לבני וליצור רשימה הרבה יותר רחבה, שתכלול את המחנה הציוני, מרצ, "יש עתיד" של לפיד, ואולי גם את "כולנו" של משה כחלון.

התגובה? אפס. אף אחת מן המפלגות האלה אפילו לא הגיבה.

רשימה מאוחדת הייתה יוצרת מומנטום ומושכת בוחרים שלא היו מצביעים אף לא לאחת מהמפלגות האלה, ואולי גם לא מצביעים כלל. יחד עם הרשימה הערבית המשותפת, היא הייתה עשויה ליצור גוש חוסם שלא היה מאפשר את ניצחון הליכוד.

הוספתי שאם ההצעה לא תתקבל, כל המפלגות המעורבות עלולות להתחרט על כך. אני מצטער מאוד שצדקתי.

בבוקר אחרי הבחירות התפטרה ראשת מרצ, זהבה גלאון. זה היה צעד מכובד.

מרצ התגברה בקושי על אחוז-החסימה והצטמקה לחמישה מושבים, למרות שבוחרים רבים (ואני ביניהם) חשו לעזרתה ברגע האחרון.

המפלגה סובלת מרשימה ארוכה של מנהיגים חסרי-כריזמה. אבל הבעיה שלה עמוקה יותר. זוהי בעיה קיומית.

מאז יומה הראשון, מרצ היא מפלגה אשכנזית אליטיסטית. היא אומרת את הדברים הנכונים. אבל היא מעוררת התנגדות בקרב המוני הציבור המזרחי, היא שנואה על החרדים, היא נדחית על-ידי העולים מברית-המועצות. היא חיה באי בודד, ולפעמים מתקבל הרושם שחבריה די מרוצים לחיות בקרב עצמם, רחוק מן האספסוף.

זהבה גלאון היא אישה אהודה, ישרה ובעלת כוונות מצוינות. התפטרותה (כשהיה נדמה שמרצ ירדה לארבעה מושבים) מכבדת אותה. אבל המפלגה הפכה – איך לומר זאת – אנמית, משעממת. שום דבר חדש לא בא ממנה זה זמן רב. המסר שלה נכון, אבל לא מושך.

מרצ זקוקה למנהיג/ה – לאישיות בעלת השראה המעוררת התלהבות. אבל בראש וראשונה זקוקה מרצ לגישה חדשה, גישה המאפשרת לה לצאת מהקונכייה ולפנות לבוחרים המתרחקים ממנה עכשיו. היא צריכה לעבוד קשה כדי לפנות למזרחים, לרוסים, לערבים ואפילו לדתיים מתונים.

אבל זה ממש לא הוגן לדרוש זאת ממרצ בלבד. זה חל על כל המחנה החברתי והליברלי, כל מחנה השלום והצדק החברתי.

הבחירות הראו שהנבואות השחורות על תזוזה סופית לימין, תזוזה שלא ניתן לשנות אותה, אינן נכונות. הקו המפריד עובר באמצע, וניתן לשנות אותו.

התמונה כללית לא השתנתה. הימין (ליכוד, ליברמן, בנט) עלה בסך הכול במנדט אחד: מ-43 ל-44. המרכז-שמאל (האיחוד הציוני, מרצ, לפיד) הפסיד שמונה מנדטים, מ-48 ל-40, אך רובם הלכו לכחלון, שהגיע מאפס ל-10. החרדים (יהדות התורה וש"ס ירדו מ-17 ל-13. הערבים עלו מ-11 ל-13. זה הכול. הרושם המטעה של תזוזה ענקית נוצר בעקבות הסקרים שבילבלו את המוח.

אבל כדי להביא למהפך המיוחל, צריכה להיות נכונות להתחיל למעשה מההתחלה.

המערך הנוכחי של השמאל הישראלי אינו מסוגל לנצח. זוהי האמת הפשוטה.

התוצאה הכי בולטת של הבחירות היא שההצבעה שיקפה לגמרי את המציאות הדמוגרפית, העדתית והחברתית. הליכוד ניצח באופן מכריע בקרב הציבור המזרחי, הכולל את השכבות החברתיות-כלכליות הנמוכות. הוא שמר גם על חלקו בציבור האשכנזי.

המחנה הציוני ומרצ ניצחו באופן מכריע בקרב הציבור האשכנזי והמבוסס - שם ולא בשום מקום אחר.

יחסם של אוהדי הליכוד למפלגתם דומה ליחסם של אוהדי-כדורגל לקבוצתם. יש לו אופי רגשי חזק.

תמיד הייתי משוכנע שכל תעמולת הבחירות, וכל ההמולה התקשורתית של קרנבל הבחירות, משפיעות רק מעט, אם בכלל. מה שקובעת היא המציאות הדמוגרפית.

השמאל צריך להמציא את עצמו מחדש בהתאם למציאות זו. אחרת אין לו עתיד.

אם אחת המפלגות הקיימת מסוגלת לעשות זאת, דיינו. אם לא, צריך לקום כוח פוליטי חדש. עכשיו.

העמותות הלא-מפלגתיות, שישראל מבורכת בהן בשפע, אינן מסוגלות למלא תפקיד זה. הן יכולות לפעול לשיפור המצב, ואכן עושות זאת. הפעילות והפעילים לוחמים למען זכויות-האדם, מטילים אור על עוולות, מסבירים את הדרכים לתיקון. אבל עמותות אלה אינן מסוגלות לעשות את העבודה העיקרית: לשנות את המדיניות. לשם כך יש צורך במפלגה פוליטית, מפלגה המסוגלת לנצח בבחירות ולהקים ממשלה. זהו הצורך החשוב ביותר. שאם לא כן, פני המדינה לאסון.

קודם כל, יש לנתח בבירור את הכישלונות שלנו ולהודות בהם בפה מלא. השמאל נכשל ברכישת הלב של המוני הציבור המזרחי, ובכלל זה בני הדור השני והשלישי. זאת לא גזירה מהשמיים. יש להכיר בעובדה, לנתח אותה ולחקור את הדרכים להתגבר עליה. זה קשה מאוד, אבל זה אפשרי.

אותו הדבר, ואף יותר, חל על העולים מברית-המועצות לשעבר. השמאל זר להם לחלוטין. אין לכך סיבה במציאות של ימינו. ניתן לשכנע את בני הדור השני והשלישי, וצריך לעשות זאת.

וחוץ מזה יש לשבור, אחת ולתמיד, את הטאבו הנואל המונע מהשמאל היהודי להתחבר לכוחות הפוליטיים של הציבור הערבי. זוהי מציאות של סירוס-עצמי (משני הצדדים), והיא גוזרת על השמאל אין-אונות.

אין גם סיבה לשבר המוחלט שבין השמאל החילוני לבין הציבור הדתי המתון. הגישה האנטי-דתית הפרובוקטיבית של חלק מהמרכז-שמאל, נוסח לפיד, היא מטופשת.

אז מה צריך לעשות?

קודם כל, צריכה לקום מנהיגות חדשה. המעשה הראוי-לשבח של זהבה גלאון (למחרת הבחירות) צריך לשמש דוגמה לעצמה ולאחרים. דרושה מנהיגות חדשה, שאינה העתק המנהיגות הקודמת.

הסכנה הגדולה היא שאחרי ההלם הראשון, הכול יחזור לקדמותו, כאילו כלום לא קרה.

יש לעשות מאמץ החלטי לאתר את החיכוכים שבין השמאל והמגזרים המנוכרים. צריכות לקום קבוצות-מיקוד כדי להגיע אל השורשים – המודעים והבלתי-מודעים, המעשיים והרגשיים – של ניכור קטלני זה.

יש להיגמל מההתנשאות. שום מגזר לבדו אינו הבעלים של המדינה. לכל אחד הזכות להישמע ולבטא את שאיפותיו ורגשותיו העמוקים. ההדרה, הבלתי-מודעת לרוב, צריכה להתחלף בהכללה.

לדעתי, השמאל טועה מאוד כשהוא מנסה להסתיר או לטשטש את ה"אני מאמין" שלו. להיפך. העובדה שהמלים "שלום" ו"פלסטין" לא הוזכרו כלל במערכת-הבחירות לא עזרה לשמאל. כאשר רוצים לשכנע אנשים, היושר הוא הצורך הראשון.

בקיצור, אם השמאל רוצה לנצח בפעם הבאה – וזו יכולה להגיע הרבה יותר מהר מכפי שנדמה – עליו להתחיל לשנות את עצמו ולהתגבר על הסיבות שגרמו לכישלונו.

אפשר לעשות זאת. עכשיו הזמן להתחיל.