פתאום זה הזכיר לי משהו.

צפיתי בנאום – הנאום בה"א הידיעה – של בנימין נתניהו לפני שני בתי הקונגרס של ארצות-הברית. שורות-שורות של גברים בחליפות (ופה ושם גם אישה), שקפצו למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, מוחאים כפיים בהתלהבות, שואגים לאות הסכמה.

השאגות הן שהזכירו לי. איפה שמעתי כמותן לפני כן?

ואז זה חזר אלי. זה היה בפרלמנט אחר, באמצע שנות ה-30. המנהיג נאם. שורות-שורות של חברי הרייכסטאג האזינו בדבקות. כל כמה דקות הם קפצו והביעו את תמיכתם בשאגות רמות.

כמובן, הקונגרס של ארצות-הברית אינו דומה לרייכסטאג. חבריו לבשו חליפות כהות,

לא חולצות חומות. הם לא צעקו "הייל!" אלא משהו שלא ניתן להבין. אך הצליל של הצעקות לא היה שונה. די מחריד.

אבל חזרתי להווה. המראה לא היה מאיים, אלא מגוחך. חברי הפרלמנט החשוב ביותר בעולם התנהגו כשוטים גמורים.

דבר כזה אינו יכול לקרות בכנסת. אין לי דעה הכי טובה על המוסד הזה, שהייתי חבר בו, אך בהשוואה לקונגרס נראית הכנסת כמו מועצת החכמים של אפלטון.

אבא אבן אמר פעם על נאום של מנחם בגין שהוא דומה לעוגת סופלה צרפתית: הרבה אוויר ומעט מאוד בצק.

את אותו הדבר אפשר לומר על הנאום הזה – הנאום בה"א הידיעה.

מה הוא הכיל? את השואה, כמובן, שלמענה הושב הנוכל המוסרי, אלי ויזל, בשורה הראשונה ביציע. (למען ויזל המצאתי בשעתו בנאום בכנסת את המילה "שואן".) לידו ישבה שרה'לה, כשהיא זורחת מאושר, נהנית מכל רגע של ניצחון בעלה. (ימים אחדים לפני כן היא צעקה על זוגתו של ראש-עירייה בארץ: "האיש שלך לא מגיע לקרסולי האיש שלי!")

הנאום הכיל את מגילת אסתר, המספרת על הצלת יהודי פרס מידי השר הפרסי הרשע, המן. איש אינו יודע איך הוגנב הספר המפוקפק הזה לתנ"ך. אלוהים אינו מוזכר בו, ואין לו גם שום קשר לארץ-ישראל. אסתר עצמה דומה יותר לזונה מאשר לגיבורה. הספר מסתיים ברצח המוני שמבצעים היהודים בפרסים.

הנאום הזה, כמו כול הנאומים של נתניהו – כולם בה"א הידיעה – דיבר הרבה על סבל היהודים במרוצת ההיסטוריה, ועל המזימות של האיראנים הרשעים, הנאצים החדשים, הרוצים לכלותנו. אבל זה לא יקרה, מפני שיש לנו בנימין נתניהו הגיבור. הוא יגן עלינו. הוא והרפובליקאים בארצות-הברית, כמובן.

זה היה נאום טוב. אי-אפשר לנאום נאום רע כאשר מאות מעריצים נהנים מכל מילה היוצאת מפיך, ומעניקים לך מחיאות-כפיים סוערות אחרי כל משפט. אבל הנאום הזה לא ייכנס לאנתולוגיה של הנאומים הגדולים בהיסטוריה.

נתניהו בטוח שהוא צ'רצ'יל שני. ואכן, כמו צ'רצ'יל, נתניהו היה המנהיג הזר היחיד שנאם שלוש פעמים מול שני בתי הקונגרס. אך יש הבדל קטן: צ'רצ'יל בא להדק ולחזק את הברית בינו לבין הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, וכך מילא תפקיד חשוב במאמץ-המלחמה הבריטי. ואילו נתניהו בא לירוק בפניו של הנשיא האמריקאי המכהן, ומסכן את עתיד ישראל

מה לא הכיל הנאום?

אף לא מילה אחת על פלסטין ועל הפלסטינים. אף לא מילה אחת על שלום, ולא על פיתרון שתי המדינות, הגדה המערבית, רצועת-עזה וירושלים. אף לא מילה אחת על אפרטהייד, הכיבוש, ההתנחלויות. אף לא מילה אחת על היכולת הגרעינית של ישראל.

וכמובן, אף לא מילה אחת על פירוז המרחב מנשק גרעיני, תחת פיקוח הדדי.

ובכלל, לא הייתה בו ולו הצעה מוחשית אחת. אחרי שגינה את העיסקה הרעה הנמצאת בהכנה, ואחרי שרמז שברק אובמה וג'ון קרי אינם אלא פראיירים וכסילים, הוא לא הציע שום חלופה.

מדוע? אני מניח שהנוסח המקורי של הנאום הכיל הרבה הצעות. עיצומים קטלניים על איראן. דרישה להריסה טוטאלית של מתקניה הגרעיניים. והסוף הבלתי-נמנע: תקיפה צבאית אמריקאית-ישראלית.

כל זה הושמט. אנשי אובמה הזהירו את נתניהו בלשון חד-משמעית שגילוי פרטים סודיים של המשא-והמתן יהיה בבחינת "בגידה באמון". המארחים הרפובליקאים הזהירו שהציבור האמריקאי אינו מוכן לשמוע על מלחמה נוספת.

מה נשאר? פירוט משמים של כל הפרטים הידועים על המשא-והמתן. זה היה החלק המשעמם היחיד של הנאום. במשך דקות ארוכות אף אחד לא קפץ, לא מחא-כפיים, לא שאג. אלי ויזל נראה ישן. את האיש החשוב ביותר באולם, שלדון אדלסון, הבעלים של הקונגרס הרפובליקאי ושל נתניהו, לא ראו כלל. אך הוא היה שם ופיקח בשבע עיניים על כל אחד משכיריו.

אגב, מה קרה למלחמה של נתניהו?

זוכרים את הימים שבהם עמד צה"ל להפציץ בכל רגע את המתקנים הגרעיניים באיראן? כאשר העוצמה הצבאית האמריקאית עמדה "למחוק" אחת ולתמיד את היכולת הגרעינית של האייתוללות?

קוראי המדור הזה יזכרו, אולי, שהבטחתי אז שלא תהיה מלחמה. הבטחתי זאת בלי "אם" ובלי "אבל", בלי דלת אחורית לנסיגה. קבעתי חד-משמעית שלא תהיה מלחמה, נקודה.

כעבור זמן התבטאו ראשי צה"ל והמוסד נגד מלחמה. הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ, גילה השבוע שאף לא הוכנה טיוטה של פקודת-מבצע להתקפה.

מדוע? מפני שמבצע כזה היה מוביל לשואה עולמית. איראן הייתה סוגרת מיד את מיצר הורמוז, שבו עוברים 35% של כל הנפט המובל באוניות בעולם. פירוש הדבר: התמוטטות מיידית של הכלכלה העולמית.

כדי לפתוח את המיצר ולשמור אותו פתוח, היה צריך לכבוש חלק גדול של איראן, "מגפיים על הקרקע". גם הרפובליקאים מצטמררים כשהם חושבים על כך.

היכולות הצבאיות של ישראל אינן מספיקות למבצע כזה. ומובן שישראל אינה יכולה לפתוח במלחמה כזאת בלי הסכמתה המפורשת של ארצות-הברית.

זוהי המציאות. שום נאום – גם לא בה"א הידיעה – אינו יכול לשנות אותה.

במרכז הנאום עמדה הדמוניזציה של איראן. איראן היא הרוע בהתגלמותו. מנהיגיה הם מפלצות תת-אנושיות. בכל העולם פועלים טרוריסטים איראניים ומתכננים זוועות נוראות. הם מייצרים טילים בין-יבשתיים כדי להפציץ את ארצות-הברית מיד עם השלמת הפצצות הגרעיניות. הם ישמידו את ישראל – עכשיו או בעוד עשר שנים.

במציאות יש לישראל יכולת של "מכה שנייה", המבוססת על הצוללות שגרמניה מספקת לנו. המכה השנייה הייתה משמידה את איראן תוך דקות. אחת התרבויות המפוארות והעתיקות ביותר בעולם הייתה מגיעה לסוף פתאומי. כדי ליזום דבר כזה היו האייתוללות צריכים להיות חולי-נפש, פשוטו כמשמעו.

נתניהו מעמיד פנים כאילו הוא מאמין שהם אכן כאלה. אך מזה שנים מנהלת ישראל בחשאי בוררות די ידידותית עם ממשלת איראן על הזכויות בקצא"א, החברה הישראלית-איראנית שהיא הבעלים של צינור הנפט מאילת לאשקלון. לפני המהפכה האסלאמית, איראן הייתה בעלת-הברית הקרובה ביותר של ישראל במרחב. גם אחרי המהפכה, ישראל סיפקה לאיראן נשק כדי להילחם בסדאם חוסיין העיראקי (פרשת "איראן-גייט" המפורסמת). ואם חוזרים למאמציה המיניים של אסתר המלכה להצלת היהודים, למה לא לחזור לכורש, שהתיר לגולי-בבל לחזור לירושלים ופרש עליהם את חסותו?

אם לדון על פי התנהלותה, ההנהגה האיראנית איבדה הרבה מן הלהט הקנאי המקורי שלה. היא מתנהגת (אם כי לא תמיד מדברת) בצורה רציונלית מאוד. היא מנהלת משא-ומתן קשוח, כצפוי מהפרסים. היא מודעת היטב למורשת התרבותית האדירה של איראן, העתיקה אף מהמורשת היהודית. אמנם, נתניהו צודק כשהוא אומר שאסור לבטוח בה בעיניים עצומות, אך הדמוניזציה היא מגוחכת.

בהקשר הרחב, ישראל ואיראן הן כבר עתה בעלות-ברית בעקיפין. בעיני שתיהן, המדינה האסלאמית (דאעש) היא האויבת המסוכנת ביותר. לדעתי, דאעש הרבה יותר מסוכנת לישראל בטווח הארוך מאשר איראן. אני מניח שגם בעיני טהראן, דאעש מסוכנת הרבה יותר מאשר ישראל.

(אגב, המשפט המקורי היחיד בנאום היה "האויב של אויבי הוא אויב".)

במצב הכי גרוע, איראן תשיג פצצה גרעינית. אז מה?

יתכן שאני ישראלי שחצן, אבל אני מסרב לפחד. אני חי במרכז תל-אביב, במרחק של פחות משני קילומטרים ממשרד הביטחון ומהמטכ"ל. בחילופי טילים גרעיניים אני אתאדה. אך אני חש בביטחון גמור.

ארצות-הברית הייתה חשופה במשך עשרות שנים – ועדיין חשופה כעת – לאלפי פצצות גרעיניות רוסיות, שיכולות להרוג מיליונים תוך דקה. הם חשים בביטחון מתחת למטרית "מאזן האימה". בינינו לבין איראן ייווצר, במצב הגרוע ביותר, מאזן-אימה דומה.

מהי החלופה של נתניהו למדיניות של אובמה? כפי שמיהר אובמה להגיב: נתניהו לא מציע שום חלופה בכלל.

יושג ההסכם הטוב ביותר האפשרי. הסכנה תידחה בעשר שנים או יותר. וכפי שאמר פעם חיים וייצמן: "יבוא העתיד וידאג לעתיד".

במשך עשר השנים יקרו דברים רבים. משטרים יתחלפו. יחסי-איבה יהפכו ליחסי-ידידות, וגם להיפך. הכול אפשרי.

בעזרת השם ובעזרת הבוחר הישראלי, אפשר אפילו שיפרוץ שלום בין ישראל ופלסטין, שלום שיוציא את העוקץ מן היחסים שבין ישראל והאסלאם.