כשהייתי ילד הסתובבה בגרמניה בדיחה: "ציוני הוא יהודי המבקש מיהודי שני כסף כדי ליישב יהודי שלישי בפלסטינה." גם אבי היה ציוני כזה. זה היה כמובן לפני עליית הנאצים לשלטון. אני חושש שהגדרה זו מתאימה עכשיו לציונים רבים בארצות-הברית.

בנימין זאב הרצל לא התכוון לבוא לציון. הוא בכלל לא אהב את ארץ-ישראל. בטיוטה הראשונה של "מדינת היהודים" הוא הציע להקים את מדינת-היהודים בפטגוניה, בגלל האקלים הנוח שלה. וגם מפני שהייתה אז בעלת אוכלוסייה דלילה, בעקבות מערכת רצח-עם שביצעה שם ארגנטינה.

כאשר פנה הרצל לעבר ציון, הציונות עדיין הייתה בעלת משמעויות שונות מאוד בעיני אנשים שונים. היו שרצו להקים בארץ רק מרכז רוחני. אחרים רצו להקים אוטופיה סוציאליסטית. אחרים רצו להפוך אותה למבצר המבוסס על כוח צבאי.

תחיית השפה העברית, אחד ההישגים המזהירים ביותר של הציונות, כלל לא הייתה חלק מהמיזם. הרצל, שרצה תחילה להיות סופר גרמני גדול, האמין שהיישוב היהודי ידבר גרמנית. אחרים חשבו על יהודית (יידיש). הדחף הקנאי להחיות את השפה העברית בא מלמטה.

אפילו הרצון להקים מדינה יהודית לא היה פה אחד. מספר ציונים מובהקים, מרטין בובר למשל, חלמו על מדינה דו-לאומית, חצי ערבית, חצי יהודית. ציונים "מעשיים" רצו להגשים את החלום באמצעות התנחלות איטית. ה"רביזיוניסטים" רצו להגשימו באמצעות "צ'רטר" בינלאומי.

ציונים דתיים רוצים במדינת-הלכה המבוססת על הדת והנשלטת על-ידי הדת. ציונים דתיים-לאומיים מאמינים שאלוהים שלח את היהודים לגלות בגלל חטאיהם, ורצו להכריח במעשיהם את אלוהים לשלוח את המשיח עכשיו. ציונים אתיאיסטים טוענים שהיהדות היא בכלל אומה, ולא דת, ואינם רוצים בשום קשר עם אמונה דתית.

וכן הלאה.

אם כן, מה משמעות הציונות כעת?

בישראל משתמשים במילה "ציונות" מבלי לחשוב הרבה. כמעט כל מפלגה רוצה להיקרא ציונית וטוענת שיריבותיה הן אנטי-ציוניות. רק בשוליים יש מפלגות המוותרות על הכבוד. הקומוניסטים בצד האחד, החרדים בצד האחר. אלה מאמינים שהעלייה ההמונית לארץ, בלי הסכמה מפורשת של אלוהים, היא חטא גדול.

בעיני ישראלים רבים, הציונות היא בסך הכול מילה נרדפת לפטריוטיות. אם אתה דוגל בקיום ישראל כ"מדינה יהודית" (תהיה הכוונה כאשר תהייה) אתה ציוני. כמו כן, עליך להאמין שישראל היא חלק מה"עם היהודי" העולמי, וגם המנהיגה שלו, מין מרכז שליטה ובקרה. בשפת ימינו: "מדינת הלאום של העם היהודי".

מהי עמדתי שלי?

כמה שנים לפני קום המדינה הכריזה קבוצה של צעירים, רובם אמנים וסופרים, שהם אינם יהודים אלא עברים. הדביקו להם את הכינוי "כנענים".

הם טענו שהצעירים דוברי-העברית בארץ אינם חלק מהעדה היהודית העולמית, אלא אומה חדשה ונפרדת. הם לא רצו שום עסק עם היהודים. לחלק מהטענות שלהם היה גוון אנטישמי מובהק. הם טענו שהאומה העברית אינה אלא המשך של העם העברי הקדום – אחרי הפסקה קצרה של כמה אלפי שנים.

ארבע שנים לאחר מכן הקמתי קבוצה אחרת, שזכתה בכינוי "קבוצת במאבק", על שם כתב-עת שהוצאנו. (השם הרשמי היה "ארץ-ישראל הצעירה".) גם אנחנו הכרזנו שאנחנו אומה עברית חדשה. אך בניגוד לכנענים הכרנו בכך שהאומה החדשה היא חלק מהעם היהודי - כמו שאוסטרליה, לדוגמה, היא חלק מהתרבות האנגלו-סכסית.

חלקנו על הכנענים גם במרכיב חשוב אחר של השקפתנו. הכנענים הכחישו את קיומה של אומה ערבית, או אומות ערביות. אנחנו לא רק הכרנו בלאומיות הערבית, אלא גם קבענו שהאומה הערבית היא בעלת-הברית הטבעית שלנו בהקמת "המרחב השמי".

מדינת-ישראל קמה זמן-מה לאחר מכן. לפני 40 שנה, במסגרת משפט דיבה, נדרשתי על-ידי השופטת להגדיר את עמדתי כלפי הציונות.

בתשובתי המצאתי את המושג "פוסט-ציוני". אמרתי בעדותי שהתנועה הציונית אכן הייתה תנועה היסטורית בעלת הישגים מופלאים – חברה חדשה לגמרי, שפה עתיקה-חדשה, תרבות חדשה, כלכלה חדשה, דגמים חברתיים חדשים וייחודיים כמו הקיבוץ והמושב השיתופי. מאידך הציונות גם גרמה לעוולות קשות, במיוחד לעם הפלסטיני.

ואולם, אמרתי, זה שייך להיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל מילאה הציונות את תפקידה, והפטריוטיות הישראלית תפסה את מקומה. כמו הפיגומים הדרושים להקמת בית, דינה של הציונות להתפרק עם השלמת הבניין.

זוהי אמונתי גם היום. (השופטת, אגב, קבעה שאינני אנטי-ציוני.)

השאלה עלתה על הפרק כעת בגלל החלטתם של יצחק הרצוג וציפי לבני לקרוא לרשימתם המשותפת "המחנה הציוני:".

במישור הפרגמטי, זוהי החלטה חכמה. מפלגות הימין כמעט תמיד מאשימות את השמאל בחוסר-פטריוטיזם, אם לא בבגידה. לכן יש הגיון בהחלטת רשימה שמאלית לקרוא לעצמה ציונית. ולא סתם ציונית, אלא ציונית בה"א הידיעה.

(לפי אותו ההיגיון קראה לעצמה בשעתו מפלגה צרפתית מתונה מאוד בשם "המפלגה הרדיקלית", המילה "דמוקרטית" נכללה בשם רוב המדינות הקומוניסטיות, והלאומנים הגרמנים קראו לעצמם "נאציונל סוציאליסטים". מפלגה הבוטחת בגרעין הקשה שלה מאמינה שהיא תמשוך קולות נוספים כשהיא משתמשת בשם כוזב.)

אחת התכונות השליליות הטמונות בשם החדש של מפלגת-העבודה היא שהיא דוחה מראש את האזרחים הערבים. בכל הארצות הערביות, וגם בקרב הערבים בישראל, ציונות היא שם נרדף לעוול ולרשע. הציונות גזלה את ארצם. הציונים גרשו את הערבים-הפלסטינים וביצעו את הנכבה. הציונות גורמת גם היום לאפליית האזרחים הערבים בכל תחומי החיים.

אולם רק ערבים מעטים הצביעו בשנים האחרונות בעד מפלגת-העבודה, ולמעטים אלה ממש לא איכפת מהציונות, כך או אחרת. כל הכוחות הערביים במדינה (ובכללם מפלגת חד"ש, שיש בה גם חברים יהודים) התאחדו השבוע ברשימה ערבית משותפת, וצפוי שהיא תקצור כמעט את כל הקולות הערביים.

(אגב, זוהי אחת האירוניות בפוליטיקה הישראלית. מפלגת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, שיש הרואים בה מפלגה פשיסטית, רצתה לגרש את הערבים מהכנסת. היא בדקה ומצאה שאף מפלגה ערבית אחת לא השיגה בבחירות האחרונות 3.25% של הקולות. היא הביאה לחקיקת חוק שהעלה את אחוז-החסימה למספר זה. כתוצאה מכך התאחדו של הרשימות הערביות, למרות שהן מתעבות זו את זו, וצפוי שישיגו 10% ויותר.

חוץ מהחרדים, זאת תהייה המפלגה היחידה שתגדיר את עצמה כאנטי-ציונית. כל המפלגות האחרות, מה"הבית היהודי" הימני-קיצוני ועד מרצ השמאלנית, מגדירות את עצמן כציוניות מובהקות.

יצחק הרצוג וציפי לבני נחלו הישג גדול ממש כאשר הצליחו להדביק לעצמם את התווית המבוקשת – המחנה הציוני.