זוהי הסיבה להתפרקות הממשלה השבוע. היא לא נפלה בגלל עניין מסוים כלשהו. בוודאי לא בגלל עניינים פעוטים כמו שלום ומלחמה, כיבוש, גזענות, דמוקרטיה, פער חברתי, קלקולי כלכלה ושטויות כאלה.

כמה שזה נשמע מוזר, דבר זה כבר קרה לנתניהו בעבר. ממשלתו הראשונה התפרקה ב-1999, וכל המדינה פלטה אז אנחה עמוקה של הקלה. הייתה הרגשה כללית של שחרור, כאילו גורש סוף-סוף פולש זר. כמו בפאריס ב-1944.

במוצאי יום הבחירות, כאשר נמסר שנתניהו הובס, פרצה השמחה לרחובות. רבבות נהרו באופן ספונטני לכיכר רבין בתל-אביב והריעו למציל, אהוד ברק, ראש מפלגת-העבודה. הוא הכריז "שחר של יום חדש".

למרבה הצער התברר חיש מהר שברק הוא סוציאופאת ואגו-מניאק, אם לא מגאלו-מניאק. הוא החמיץ את סיכוי השלום בוועידת קמפ-דייוויד, ותוך כדי כך כמעט הרס לגמרי את מחנה-השלום הישראלי. הימין חזר לשלטון, הפעם בהנהגת אריאל שרון, אחר-כך בהנהגת אהוד אולמרט, אחר-כך בהנהגת נתניהו, ושוב בהנהגת נתניהו.

ועכשיו שוב?

אלוהים ישמור!

ובכן, מדוע התפרקה השבוע הממשלה?

אין סיבה מיוחדת. לשרים פשוט נמאס זה מזה, ולכולם נמאס מ"ביבי".

השרים התחילו להכפיש איש את רעהו, ואת נתניהו. ראש-הממשלה, מצידו, האשים את שריו, זה אחר זה, בחוסר-כישרון ובקנוניות אפלות נגדו. בנאום הפרדה שלו האשים נתניהו את שר-האוצר שלו, יאיר לפיד, בכישלון הכלכלה – כאילו לו עצמו, ראש-הממשלה, אין כל קשר לעניין.

הציבור הסתכל בנעשה בהנאה. איזה בידור! כאילו היה קהל צופים מהצד. כאילו כל הבלגן אינו נוגע לו.

עכשיו מתוכננות לנו בחירות.

כרגע נראה כאילו נגזרה עלינו ממשלת-נתניהו נוספת, שתהיה אף גרועה מהקודמת, עוד יותר גזענית, עוד יותר אנטי-דמוקרטית ואנטי-שלום.

אלא אם כן.

לפני שלושה שבועות, כאשר איש לא חשב עדיין על התפרקות הממשלה, כתבתי ב"הארץ" מאמר בשם "ממשלת-חירום לאומית".

טענתי שממשלת נתניהו מובילה את המדינה לאסון. היא הורסת באופן שיטתי את כל הסיכויים לשלום, מרחיבה את ההתנחלות בגדה המערבית, ובמיוחד בירושלים, מגבירה את הלהבות של מלחמת-דת בהר-הבית, ומשמיצה באותה עת את אבו-מאזן וחמאס גם יחד. כל זה אחרי מלחמת-עזה המיותרת, שהסתיימה בתיקו צבאי ובאסון אנושי מתמשך.

באותה עת מפציצה הממשלה את הכנסת ברצף בלתי-פוסק של הצעות-חוק גזעניות ואנטי-דמוקרטיות, שכל אחת מהן גרועה מקודמתה. הן הגיעו לשיאן בחוק "ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי", המוחקת את ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" יחד עם המילה "שוויון".

באותה עת מתכתש נתניהו עם הממשל האמריקאי ופוגע באופן חמור ביחסים שהם עורק-החיים של המדינה בכל התחומים, בעוד שאירופה מתקרבת בצעדים אטיים אך בטוחים לחרם על ישראל.

באותה עת ממשיכה הממשלה להרחיב את הפער החברתי במדינה, שהגיע כבר עתה לממדים עצומים. מחירי המצרכים בארץ גבוהים מאשר באירופה ודיור בר-השגה כמעט ואיננו.

ממשלה זו שועטת לקראת מדינת-אפרטהייד גזענית, בישראל עצמה ובשטחים הכבושים. היא מובילה לאסון.

בשעת-חירום זו, כך כתבתי באותו מאמר, איננו יכולים להרשות לעצמנו את ההתקוטטות בין המפלגות הקטנות במרכז ובשמאל, שאף אחת מהן אינה מסכנת את שלטון הימין. במצב-חירום לאומי אנחנו זקוקים לאמצעי-חירום.

עלינו להקים גוש-בחירות מאוחד של כל מפלגות המרכז והשמאל, גוש שלא ישאיר אף אחת מהמפלגה האלה בחוץ, ושיכלול גם את המפלגות הערביות, אם זה ניתן.

אני יודע שזאת משימה אדירה. בין המפלגות האלה קיימים הבדלים אידיאולוגיים גדולים, שלא להזכיר את האינטרסים המפלגתיים והאגו המנופח של המנהיגים. בזמנים רגילים אלה מהווים מכשולים גדולים. אבל אלה אינם זמנים רגילים.

לא הצעתי שהמפלגות תתפרקנה ותתמזגנה במפלגה גדולה אחת. חוששני שזה אינו אפשרי. אולי יבוא הזמן. הפעם הצעתי מערך זמני, המבוסס על מצע בסיסי של שלום, דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי.

אם האזרחים הערביים מסוגלים להצטרף למערך כזה, זה יהיה נהדר. אם עוד לא הגיע הזמן לכך, יוכלו האזרחים הערביים להקים גוש מאוחד משלהם, שיתקשר עם הגוש היהודי.

המטרה המוצהרת של גוש כזה תהיה לשים קץ להידרדרות הרת-האסון של המדינה לקראת התהום ולגרש לא רק את נתניהו עצמו, אלא את כל חבורת מתנחלים, הדמגוגים הלאומנים והגזענים, מחרחרי-המלחמה והקנאים המשיחיים.

על הגוש לפנות לכל מגזרי החברה הישראלית, נשים וגברים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, חילונים ודתיים, עולים מרוסיה ומאתיופיה. לכל מי שחרד לגורל המדינה, המוכן לחוש להצלתה.

קודם כל יש לקרוא למפלגות הקיימות – מפלגת-העבודה ומרצ, "יש עתיד" של יאיר לפיד ו"התנועה" של ציפי ליבני, וגם המפלגה-בדרך של משה כחלון, חד"ש והמפלגות הערביות. על הגוש לבקש גם את תמיכת ארגוני השלום וזכויות-האדם.

יש דוגמה לכך בעבר הפוליטי של ישראל. כאשר פרש אריאל שרון ב-1973 מהצבא (אחרי שהוברר לו שעמיתיו לא יסכימו לעולם לקבלו כרמטכ"ל) הוא הקים את הליכוד. זה היה גוש של תנועת-החרות של מנחם בגין, המפלגה הליברלית, המרכז החופשי והרשימה הממלכתית.

שאלתי אותו לטעם הדבר. הרי חרות והליברלים כבר היו מאוחדים בסיעה משותפת בשם גח"ל, ואילו שתי המפלגות האחרות היו במצב של גסיסה.

"אתה לא מבין," ענה לי שרון, "הדבר החשוב הוא לשכנע את הבוחרים שכל הימין התאחד, שאיש לא נשאר בחוץ."

בגין לא התלהב. אולם הופעל עליו לחץ ציבורי חזק, והוא הסכים והפך לראש הגוש. ב-1977, אחרי שנכשל בשמונה מערכות-בחירות רצופות, התמנה בגין לראש-הממשלה.

האם יש עכשיו לגוש של המרכז-שמאל סיכוי להצלחה? אני מאמין שיש.

מספר גדול מאוד של אזרחים, יהודים וערבים כאחד, התייאשו מהמערכת הפוליטית. הם בזים לכל הפוליטיקאים ולכל המפלגות. הם רואים רק שחיתות, ציניות ואינטרסים עלובים. אחרים מאמינים שאין מנוס מניצחון הימין. מצב-הרוח השולט הוא תערובת של פטליזם, שאננות, אדישות, רפיון-ידיים ו"אין מה לעשות".

גוש גדול יעלה על נס את הבשורה: כן, יש מה לעשות! כולנו ביחד יכולים לעצור את העגלה ולסובב אותה, לפני שתגיע לשפת התהום. אפשר להפוך עומדים-מהצד לפעילים, להפוך לא-בוחרים לבוחרים. בהמוניהם.

נשארת השאלה: מי יהיה מס' 1 ברשימת המועמדים?

זוהי בעיה קשה. לפוליטיקאים יש אגו נפוח. איש מהם לא יוותר בקלות על השאיפות שלו או שלה. אני יודע. עברתי את זה שלוש פעמים בחיי, והיה עלי להתמודד עם האגו של עצמי.

כמו כן, לאישיות של מס' 1 יש השפעה גדולה מאוד על יחס הציבור לרשימה.

נכיר בעובדה: כרגע אין אישיות יוצאת-דופן שתהווה בחירה טבעית.

הדרך הפשוטה היא לקבוע את סדר המנהיגים באמצאות סקרי דעת-קהל. הפופולרי ביותר יזכה.

שיטה אחרת היא לקיים פריימריז פתוחים. כל מי שיצהיר על כוונתו להצביע בעד הרשימה המאוחדת ישתתף בבחירת הראש. ויש גם שיטות אחרות.

תהיה זאת טרגדיה היסטורית אם שאיפות קטנות ימנעו את הניצחון.

בימים אחרונים התפרסמו קריאות זהות או דומות לקריאתי. יש דרישה גוברת להקמתה של חזית ההצלה הלאומית.

כדי שחזון זה אכן יתגשם דרוש לחץ ציבורי. הציבור צריך להתגבר על ההיסוסים של הפוליטיקאים. יש צורך בזרם אדיר של דרישות ציבוריות, עצומות של אישים ידועים מתחום הספרות, האמנות, הכלכלה, הפוליטיקה והצבא, של אזרחים אלמונים מכל תחומי החיים. מאות. אלפים.

הבחירות הבאות צריכות להפוך למשאל-עם, בחירה ברורה בין שתי מדינות ישראל:

ישראל גזענית של אי-שוויון, השקועה במלחמה בלתי-פוסקת ושתהיה כפופה יותר ויותר לרבנים פונדמנטליסטיים,

או ישראל דמוקרטית,השואפת לשלום עם העם הפלסטיני ועם כל העולם הערבי והמוסלמי, מדינה של שוויון בין כל האזרחים, בלי הבדל של מגדר, לאום, דת, שפה ועדה.

בעימות כזה – ננצח!