בבלים ופרסים, יוונים ורומאים, ממלוכים ותורכים, בריטים וירדנים – אם להזכיר רק אחדים מהכובשים.

הכיבוש האחרון נעשה בידי הישראלים, שסיפחו את ירושלים בשנת 1967.

(יכולתי לדייק ולכתוב "הישראלים סיפחו את מזרח ירושלים" – אך כל ירושלים ההיסטורית נמצאת במה שנקרה עכשיו "מזרח ירושלים". כל שאר השכונות נבנו על-ידי מתיישבים יהודים ב-200 השנים האחרונות, או שהם כפרים ערבים עתיקים שסופחו באופן שרירותי לשטח הענק הנקרא מאז הכיבוש "ירושלים".)

השבוע עלתה ירושלים - שוב – בלהבות. שני צעירים משכונת ג'בל מוכאבר, אחד הכפרים שסופחו לירושלים, נכנסו לבית-כנסת במערב העיר בשעת תפילת שחרית והרגו ארבעה יהודים חרדים, לפני שנהרגו בעצמם על-ידי המשטרה.

ירושלים נקראת "עיר השלום". זו שגיאה לשונית. העיר נקראה בימי-קדם "שלם", והשם הזה מצלצל כמו "שלום", אך "שלם" לא היה אלא שמו של האל המקומי.

זו גם שגיאה היסטורית. שום עיר בעולם לא ראתה כל-כך הרבה מלחמות, מעשי-טבח ושפיכות-דמים כמו ירושלים.

הכול בשם אלוהים זה או אלוהים אחר.

ירושלים סופחה (או "שוחררה" או "אוחדה") ב-1967, אחרי מלחמת ששת-הימים.

מלחמת ששת-הימים הייתה הניצחון הצבאי הגדול במלחמות ישראל. מלחמה זו הייתה גם האסון הגדול ביותר של ישראל. הברכה האלוהית של הניצחון הכביר הפכה לקללה אלוהית נוראה. ירושלים הייתה חלק מהקללה.

הסיפוח הוצג לנו (הייתי אז חבר-כנסת) כאיחוד של העיר, שבותרה באופן אכזרי במלחמת תש"ח. כולם חזרו שוב ושוב על הפסוק בתהילים קכ"ב: "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו".

אך למעשה, מה שקרה ב-1967 היה ההיפך מאיחוד. אילו הייתה הכוונה לאחד את העיר, זה היה נראה לגמרי אחרת.

אילו הייתה כוונה אמיתית לאחד את העיר, הייתה ישראל קודם כל מעניקה את האזרחות שלה לכל התושבים. כמו כן היו מחזירים להם את הרכוש העצום שהותירו אחריהם במערב העיר כאשר ברחו למזרח העיר. כל הרכוש הזה הופקע אחרי מלחמת-תש"ח כ"רכוש נטוש".

אילו הייתה כוונה אמיתית לאחד את ירושלים, היו מרחיבים את עיריית ירושלים, כדי לכלול בה נציגים של מזרח ירושלים, אף מבלי שהתושבים יבקשו זאת. וכן הלאה.

קרה ההיפך. שום רכוש לא הוחזר, לא שולמו שום פיצויים. העירייה נשארה מוסד יהודי טהור.

לתושבים הערבים לא הוענקה אזרחות, אלא רק "תושבות קבע". זהו מעמד שבקלות ניתן לבטל אותו בכל רגע – והוא אכן בוטל במקרים רבים כדי להכריח את בעליו לצאת מן העיר. אמנם, למען מראית-עין ניתן לערבים לבקש אזרחות ישראלית. השלטונות ידעו, כמובן, שרק קומץ זעיר יעשה זאת, מכיוון שבקשה כזאת הייתה נחשבת להכרה בכיבוש. בעיני פלסטינים, זה היה נחשב לבגידה. המעטים שביקשו בכל זאת אזרחות לרוב נדחו.)

העירייה לא הורחבה. בתיאוריה יכולים הערבים להשתתף בבחירות העירוניות, אך רק קומץ קטן עושה זאת, בגלל אותן הסיבות. ירושלים המזרחית היא בפועל שטח כבוש.

ראש העירייה, טדי קולק, נבחר שנתיים לפני הסיפוח. אחד ממעשיו הראשונים אחרי הכיבוש היה למחוק מעל פני האדמה את כל שכונת המוגרבים, הסמוכה לכותל המערבי, דבר שהשאיר חלל ריק גדול הדומה למגרש חניה. תושבי שכונת המוגרבים, כולם אנשים עניים, גורשו תוך שעות.

אבל קולק היה גאון ביחסי-ציבור. למראית עין כונן יחסים ידידותיים עם הנכבדים הערבים המקומיים, הציג אותם בפני אורחים זרים חשובים ויצר רושם כללי של שלום ושביעות-רצון. אך בפועל בנה קולק יותר שכונות יהודיות על אדמה ערבית מכל אדם אחר בארץ. בכל זאת קיבל מתנחל-על זה את כל פרסי-השלום האפשריים, חוץ מפרס-נובל. ירושלים המזרחית נשארה שקטה בזמנו.

רק מעטים ידעו על הוראה סודית שנתן קולק לכל זרועות השלטון המקומי: לדאוג לכך שמספר הערבים בעיר לא יעלה על השיעור שהיה קיים בעת הסיפוח: 27%.

שר-הביטחון אז, משה דיין, תמך בקולק. דיין האמין שניתן לגרום לערבים לשבת בשקט אם יתנו להם את כל ההטבות האפשריות, חוץ מחרות.

ימים מעטים אחרי הכיבוש סילק דיין את הדגל הישראלי שהציבו החיילים על הר הבית. דיין גם העניק את השליטה המעשית על הר-הבית לאנשי הווקף המוסלמי.

ליהודים ניתן להיכנס לתחום הר-הבית רק בקבוצות קטנות, ורק כאורחים שקטים. נאסר עליהם להתפלל שם, והם סולקו בכוח אם הניעו את שפתותיהם. אחרי הכול, הם יכלו להתפלל ככל העולה על רוחם ליד הכותל המערבי הסמוך, המהווה חלק מהחומה החיצונית העתיקה של הר-הבית.

הממשלה הייתה מסוגלת לכפות את הסידור הזה (ה"סטטוס קוו" המפורסם) בגלל עובדה מוזרה: הדת היהודית אוסרת בכלל על היהודים להיכנס לתחום הר-הבית. חוקי התנ"ך קובעים שליהודים אסור להיכנס לקודש-הקדשים, דבר המותר רק לכוהן הגדול. מכיוון שאיש אינו יודע היכן בדיוק היה נמצא קודש-הקשים, אסור ליהודים להיכנס לשטח כולו.

כתוצאה מכך היו השנים הראשונות של הכיבוש שנים טובות למזרח ירושלים. יהודים וערבים התערבבו באופן חופשי. היהודים אהבו לערוך קניות בשוק הערבי הצבעוני בעיר העתיקה ולסעוד במסעדות "מזרחיות". אני עצמו גרתי פעמים רבות בבתי-מלון ערביים. היו לי יחסים ידידותיים עם ערבים ירושלמים רבים.

האווירה השתנתה באופן הדרגתי. הממשלה והעירייה השקיעו הרבה כסף בשיפור ירושלים המערבית אך הזניחו לגמרי את השכונות הערביות בעיר המזרחית, שהפכו לשכונות-מצוקה. השירותים והתשתיות המקומיות שם התנוונו. כמעט ולא ניתנו היתרי-בנייה לערבים, כדי להכריח את הדור הצעיר לעבור אל מחוץ לעיר. לאחר-מכן הוקמה "חומת ההפרדה", המונעת מירושלמים הגרים מחוץ לעיר להיכנס אליה. הם נותקו ממקומות העבודה וממקומות הלימודים. אך למרות הכול גדלה האוכלוסייה הערבית בעיר והגיעה לכדי 40%.

הדיכוי הפוליטי גבר. הסכמי אוסלו התירו לתושבים הערבים בירושלים להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית. בהתחלה זה גם הוגשם, אך כעבור זמן נאסר הדבר. הנציגים שנבחרו נאסרו וגורשו מהעיר. כל המוסדות הערביים נסגרו, ובכלל זה ה"אוריינט האוס" המפורסם, שבו שכן משרדו של מנהיג הערבים בירושלים, פייסל חוסייני האהוב והנערץ.

אחרי טדי קולק נבחר אהוד אולמרט ואחריו ראש- עירייה חרדי. הם לא התעניינו במזרח-ירושלים, חוץ מאזור הר-הבית.

ואז קרה אסון נוסף. החילונים נטשו את העיר, שהפכה במהרה למבצר חרדי. מתוך ייאוש החליטו החילונים שנותרו בעיר להדיח את ראש-העירייה החרדי ולבחור במקומו באיש-עסקים חילוני. לרוע המזל האיש הזה הוא לאומן נחוש וקיצוני.

ניר ברקת מתנהל כראש-העיר של ירושלים המערבית וכמושל הצבאי של ירושלים המזרחית. הוא מתייחס אל נתיניו הערבים כאל אויבים, שניתן לסבול אותם כל עוד הם מצייתים בשקט, ולדכא אותם באכזריות כשהם מרימים ראש. יחד עם ההזנחה רבת-השנים, עם הקצב המוגבר של בניית שכונות יהודיות חדשות, עם הברוטאליות הגוברת של המשטרה (בעידוד ראש-העירייה), נוצר מצב נפיץ.

הניתוק הגמור של ירושלים-המזרחית מהגדה המערבית, העורף הכלכלי הטבעי שלה, החמיר את המצב עוד יותר.

אפשר להוסיף לכך את קריסת תהליך-השלום, מכיוון שכל הפלסטינים מאמינים שירושלים המזרחית צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית העתידית.

היה דרוש רק זיק של אש כדי להצית את העיר. את הניצוץ הזה סיפקה בשמחה חבורה מטורללת של דמגוגים מהימין הקיצוני בכנסת. תוך תחרות על פרסום ופופולריות, הם התחילו לבקר בהר-הבית, בזה אחר זה. כל ביקור כזה גרם לסערה. יחד עם הכוונה הגלויה של קנאים דתיים לבנות את בית-המקדש השלישי במקום כיפת-הסלע ומסגד אל-אקצה, זה אישר וחיזק את אמונת הערבים שהמקומות הקדושים להם נתונים בסכנה.

ואז קרה הרצח המחריד של נער ערבי, שנחטף ונשרף בעודו בחיים.

אנשים מוסלמים בעיר התחילו לפעול. בלי ארגון, כמעט בלי נשק, הם פתחו בפיגועים הנקראים עכשיו "האינתיפאדה של היחידים". הם פועלים לבדם, או יחד עם אח או בן-דוד שהם בוטחים בו. ערבי לוקח סכין, או אקדח (אם הוא יכול להשיג כזה), או מכונית, או דחפור, והורג את הישראלים הראשונים שנקרים בדרכו. הוא יודע שהוא עומד להיהרג.

שני בני-הדוד שהרגו ארבעה יהודים – וגם שוטר ערבי-דרוזי - בבית-הכנסת השבוע ידעו זאת. הם גם ידעו שמשפחותיהם עומדות לסבול, שבתיהם ייהרסו, שקרוביהם ייאסרו. זה לא הרתיע אותם. המסגדים חשובים יותר.

יום לפני כן נמצא נהג-אוטובוס ערבי מת באוטובוס שלו. לפי הודעת המשטרה, הנתיחה שלאחר-המוות הוכיחה שהוא התאבד. שום ערבי אינו מאמין למשטרה – הערבים משוכנעים שהמשטרה משקרת תמיד.

מיד אחרי ההרג בבית-הכנסת נכנסה לפעולה מקהלת הפוליטיקאים והפרשנים הישראלים. האחידות שלהם יכלה להפתיע: שרים, חברי-כנסת, גנרלים בדימוס, עיתונים, כולם חזרו על מסר אחד בשינויים קלים. יש לכך סיבה פשוטה: משרד ראש-הממשלה מוציא מדי יום "דף מסרים", המורה לכל חלקי מכונת-התעמולה מה להגיד.

הפעם היה המסר שאבו-מאזן אשם בכל, שהוא "טרוריסט בחליפה", שדברי ההסתה שלו גורמים לאינתיפאדה החדשה. לא חשוב ולא משנה שראש השב"כ העיד באותה שעה ממש בכנסת ואמר שאין שום קשר, גלוי או סמוי, בין אבו-מאזן לאלימות.

בנימין נתניהו התייצב מול המצלמה בפנים רציניות ובקול משכנע – הוא באמת שחקן טוב – וחזר שוב על מה שאמר פעמים אין-ספור בעבר, ובכל פעם כאילו גילה זאת זה עתה: שצריך להגביר את כוחות המשטרה, להחמיר את העונשים, להרוס בתים, להרבות במאסרים, להטיל עונשים על הורים של ילדים בני 13 המיידים אבנים, וכו'.

כל מומחה יודע שהתוצאות של אמצעים כאלה תהיינה בדיוק הפוכות. יותר ערבים יתמלאו זעם ויתקיפו ישראלים. הישראלים יבקשו כמובן "נקמה" ו"ייקחו את החוק בידיים".

ההליכה ברחובות ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, הפכה להרפתקה מסוכנת. רבים מהתושבים יישארו בבית. התיירים לא יבואו.

העיר הלא-קדושה מחולקת יותר מאי-פעם.