כפר כנא, ליד נצרת, הוא כנראה המקום שבו – לפי הבשורה החדשה – הפך ישו את המים ליין. עכשיו זהו הכפר הערבי שבו הפכה המשטרה אבנים לדם.

ביום הגורלי התעמתה המשטרה עם קבוצה של צעירים, שמחו על הניסיונות הישראליים לשנות את הסטאטוס קוו בהר-הבית (שהמוסלמים קוראים לו "חראם אל-שריף"). הפגנות כאלה נערכו באותו יום בערים ובכפרים ערביים רבים ברחבי מדינת ישראל, ובייחוד בירושלים המזרחית הכבושה.

לפי ההודעה הראשונה של המשטרה, צעיר ערבי בן 22 בשם חייר-א-דין חמדאן תקף את השוטרים בסכין, ולא הייתה להם ברירה אלא לירות בו ולהרגו.

כמו במקרים דומים רבים אחרים, הודעת המשטרה הייתה כולה שקרית.

לרוע המזל (של המשטרה) צולם האירוע במצלמת-ביטחון. התמונות הראו בבירור את חמדאן כשהוא מתקרב לניידת המשטרה ומכה בחלונותיה במשהו, אולי סכין. כשנוכח חמדאן שזה לא עוזר, הוא הסתובב והתחיל להתרחק מהמקום.

באותו רגע יצאו השוטרים מהמכונית ומיד החלו לירות בגבו של הצעיר, שנפגע ונפל על הארץ. השוטרים סובבו איתו, התייעצו ביניהם ואז גררו את הצעיר הפצוע על הארץ אל המכונית, כאילו היה שק של תפוחי-אדמה. הם זרקו אותו על קרקעית המכונית. המכונית התרחקה (כנראה בדרך לבית-חולים), כשרגלי השוטרים על גופו של האיש הגוסס או לידו.

בצילומים נראה בבירור, ללא שמץ של ספק, שהשוטרים הפרו את הנוהל למעצר חשודים ואת פקודות הפתיחה באש: הם לא היה בסכנת-חיים, הם לא קראו קריאות-אזהרה, הם לא ירו תחילה באוויר, הם לא ירו בפלג גופו התחתון, הם לא קראו לאמבולנס. הצעיר דימם למוות. זאת הייתה הוצאה-להורג בדם קר.

הייתה מחאה. האזרחים הערבים ערכו שביתה כללית והתפרעו במקומות רבים. תחת לחץ ציבורי, הוטל על המחלקה לחקירת שוטרים (הכפופה למשרד-המשפטים) לפתוח בחקירה. כבר בראשיתה התגלו עובדות אחדות שלא היו ידועות קודם לכן, ושהחריפו עוד יותר את חומרת התקרית.

הסתבר שלפני שהמצלמה התחילה לצלם את המתרחש אסרו השוטרים את בן-דודו של חמדאן ושמו אותו במכונית. נראה שחייר-א-דין רצה לשחרר את קרובו, ועל כן הלם בשמשת הניידת. העצור ראה כיצד נורה בן-דודו והושלך על רצפת המכונית שבו ישב.

התגובה הראשונה של מטה המשטרה הייתה להצדיק את התנהלות השוטרים, ששמותיהם ותמונותיהם נאסרו לפרסום. הם הוגנבו ליחידה אחרת, ושם הם ממשיכים בתפקידם במשטרה.

אני מתאר את התקרית הזאת לפרטי פרטים, לא מפני שהיא מיוחדת-במינה, אלא להיפך – מפני שהיא כל כך טיפוסית. יש בה רק דבר יוצא-דופן אחד: נוכחות המצלמה, שאיש לא שם לב אליה.

מספר שרים שיבחו את ההתנהגות המופתית של השוטרים. אפשר לפטור דברים אלה כפטפוטים של דמגוגים שוחרי-פרסומת, המאמינים שבוחריהם שמחים על כל הריגה של ערבים. הם צריכים לדעת.

אבל יש משפט אחד שאי-אפשר לעבור עליו לסדר-היום: משפט של השר לביטחון פנים.

ימים אחדים לפני כן, השר יצחק אהרונוביץ, בן-חסותו של אביגדור ליברמן וקצין-משטרה לשעבר, הכריז בפומבי שאסור שמחבל יישאר בחיים אחרי פיגוע.

זוהי הודעה בלתי-חוקית בעליל, ואולי הסתה לביצוע פשע. בהתאם לחוק, אסור לשוטרים לירות ב"מחבל", או בכל אדם אחר, אחרי שחדל מלהיות סכנה לחיים, ובייחוד כאשר הוא פצוע.

לאהרונוביץ, שנראה תמיד כאדם חביב, יש כישרון מיוחד לצוץ מול המצלמה בכל מקום שבו קרה אירוע מושך-פרסום, כגון תאונה קשה, פיגוע או שריפה. השד יודע אין הוא עושה זאת.

העובדה היא שהשר לביטחון-פנים (שנקרא בעבר שר-המשטרה) משולל, למעשה, כל תפקיד. מאז ימי המנדאט הבריטי, מפקד המשטרה הוא המפכ"ל, שהוא קצין מקצועי, לובש-מדים. התפקיד המשטרתי היחיד של השר הוא להמליץ על מפכ"ל חדש.

אך באוזני כל שוטר, הודעה של שר-המשטרה נשמעת כמו פקודה. יתכן מאוד שההודעה חסרת-האחריות של אהרונוביץ גרמה לרצח בכפר-כנא. מה גם שלא המפכ"ל ולא ראש-הממשלה הסתייגו ממנה.

כל זה מזכיר את ההודעה הרת-האסון של ראש-הממשלה יצחק שמיר ב-1984, שבה הצהיר גם הוא שאינו רוצה שמחבל יישאר בחיים אחר פיגוע. התוצאה הישירה הייתה פרשת "קו 300", שבה נחטף אוטובוס על-ידי ארבעה נערים פלסטיניים בלתי-חמושים. האוטובוס נעצר, שניים מהחוטפים נהרגו בעת ההשתלטות עליו ושניים נלכדו בריאים ושלמים. אחד מהם נרצח על-ידי ראש השב"כ, אברהם שלום, במו ידיו. הוא רוצץ את גלגלתו באבן. כאשר פורסמו התצלומים (תחילה על-ידי ענת סרגוסטי ב"העולם הזה"), אברהם שלום ואנשיו זכו בחנינה. שמיר הכחיש כל אחריות לרצח.

חזרה לאירועים השוטפים. האם זו האינתיפאדה השלישית, שרבים צפו לה? כן? לא?

קציני צבא ומשטרה, פוליטיקאים ובעיקר פרשנים בתקשורת עסקו בשאלה זו. אין זה משחק סמנטי בלבד. להגדרה יש השלכות מבצעיות.

מבחינה עובדתית, כל הארץ עולה עכשיו בלהבות. ירושלים המזרחית הכבושה היא כעת אזור של מלחמה, עם הפגנות יומיות, תקריות אלימות ושפיכות-דמים. מאז תקרית כפר-כנא, גם בישראל עצמה עורכים האזרחים הערביים שביתות והפגנות יומיות. בגדה המערבית היו הפגנות אחדות, אישה יהודיה נדקרה למוות ואיש ערבי נורה ונהרג.

אבו-מאזן עושה כל מה שביכולתו כדי למנוע התקוממות כללית, העלולה לסכן גם את המשטר שלו. אך הלחץ מלמטה הולך וגובר. על כן סירב להיפגש עם נתניהו בעמאן.

חוכמת הרחוב כבר מצאה הגדרה למצב: "אינתיפאדה של יחידים". לראשי מערכת הביטחון זה סיוט. הם מוכנים לאינתיפאדה מאורגנת. הם יודעים לדכא אותה בכוח, ואם זה לא עוזר אז ביותר כוח. אך מה לעשות באינתיפאדה שכול כולה מעשים של אנשים יחידים, ללא פקודה מארגון כלשהו, בלי קבוצה שסוכני השב"כ יכולים לחדור לתוכה?

ערבי בודד מקשיב לחדשות, מתמלא זעם על חילול המקומות הקדושים ודורס במכוניתו את הקבוצה הקרובה ביותר של חיילים או אזרחים יהודים. או לוקח סכין מהמטבח של המסעדה הישראלית, שבה הוא מדיח כלים, ותוקף עוברים-ושבים. אין מידע מוקדם. אין רשת שניתן לחדור לתוכה. ממש מתסכל.

מרכז הסערה הוא הר-הבית. מסגד אל-אקצה ("הרחוק"), המקום השלישי בקדושתו באסלאם, נתון במצור. במקרה אחד פרצו שוטרים ישראלים למסגד ברדיפה אחרי זורקי-אבנים, כשהם נועלים את נעליהם – שיא הזלזול וההשפלה.

לאן אנחנו מגיעים?

מזה עשרות שנים מתכננת קבוצה של קנאים יהודים את הקמת בית-המקדש השלישי במקום שבו נמצאים כעת מסגד אל-אקצה וכיפת-הסלע. הם תופרים בגדים לכוהנים ומכינים את הדרוש להקרבת קרבנות.

עד לאחרונה נחשבו קנאים אלה לקוריוז ותו לא. לא עוד.

מספר שרים וחברי-כנסת נכנסו לאחרונה למתחם הקדוש כדי להתפלל, בניגוד לסטאטוס קוו. זה עורר את כעסו של כל העולם המוסלמי. הפלסטינים במזרח-ירושלים, בגדה המערבית, ברצועת-עזה ובישראל מגיבים בחמת-זעם.

נתניהו הבטיח למלך עבדאללה להרגיע את הרוחות. למעשה הוא עושה את ההיפך.

ישו הפך מים ליין. נתניהו הופך מים לשמן, ושופך אותו על הלהבות.