השוני בין שתי הארצות האלה לא יכול היה להיות יותר גדול. סקוטלנד רטובה וקרה, עיראק חמה ויבשה. סקוטלנד קרויה על שם הוויסקי שלה (או להיפך), ואילו בעיני אנשי דאע"ש שתיית אלכוהול היא סימן של כפירה, שבעבורה עלול אדם לאבד את ראשו (פשוטו כמשמעו).

ואולם, יש מכנה משותף אחד לשני המשברים: הם מסמנים את סופה המתקרב של מדינת-הלאום.

כמו כל רעיון גדול בהיסטוריה, הלאומיות המודרנית נולדה בעקבות שינוי במציאות - הכלכלית, הצבאית, הרוחנית ועוד. הצורות הקודמות התיישנו.

לקראת סוף המאה ה-17, המדינות הקיימות לא יכלו להתמודד עוד עם הדרישות החדשות. מדינות קטנות לא יכלו לשרוד. הכלכלה החדשה דרשה שוק מקומי בטוח, שיהיה די גדול כדי לשאת תעשיות מודרניות. הצבאות ההמוניים החדשים דרשו בסיס די גדול כדי לספק להם המוני חיילים וכלי-נשק מודרניים ויקרים. אידיאולוגיות חדשות יצרו זהויות חדשות.

קורסיקה וחבל ברטון לא יכלו להתקיים כיחידות נפרדות. כדי לשרוד היה עליהן לוותר על זהותן המיוחדת ולהצטרף למדינה הצרפתית הגדולה והחזקה. הממלכה המאוחדת, שבה התאחדו האיים הבריטיים תחת מלך סקוטי, הפכה למעצמה העולמית. בזו אחר זו אימצו לעצמן הארצות האחרות את הדוגמה הזאת. הציונות הייתה מאמץ מאוחר לחקות אותה.

התהליך הגיע לשיאו בסוף מלחמת-העולם הראשונה, האימפריות הרב-לאומיות, כמו אוסטרו-הונגריה והח'ליפאת התורכית, התפרקו. יתכן שכמאל אתאתורק, שפירק את הח'ליפאת האיסלאמית והקים במקומה את מדינת-הלאום התורכית, היה האידיאולוג הגדול האחרון של הרעיון הלאומי.

כאשר זה קרה, הרעיון הזה כבר התחיל להתיישן. הנסיבות שהולידו אותו השתנו במהירות. אם אינני טועה, היה זה הפסיכולוג הצרפתי גוסטב לה-בון שטען לפני מאה שנה שכל רעיון חדש מיושן כבר ברגע שהוא מתקבל על-ידי ההמונים.

התהליך פועל כך: מישהו הוגה את הרעיון. עובר דור עד שהרעיון מתקבל על-ידי האינטליגנציה. עובר עוד דור עד שזו מנחילה אותו להמונים. כאשר הרעיון מגיע לשלטון, הנסיבות שהולידו אותו כבר השתנו ודרוש רעיון חדש. המציאות משתנה הרבה יותר מהר מאשר התפיסה האנושית.

לדוגמה: הרעיון של מדינת-הלאום האירופית. כאשר הוא נחל ניצחון סופי, בתום מלחמת-העולם הראשונה, העולם כבר השתנה. הצבאות האירופיים, שזה עתה קצרו אחד את השני בהמצאה החדשה שנקראה אז מכונית-ירייה, עמדו עכשיו מול טנקים ומטוסים. הכלכלה התרחבה לממדים עולמיים. הטיסה המסחרית ביטלה את המרחקים. התקשורת המודרנית יצרה "כפר עולמי".

ב-1926 כינס אציל אוסטרי בשם ריכרד קודנהובה-קאלרגי קונגרס כל-אירופי. בעוד שאדולף היטלר, הוגה-דעות בעל רעיונות מיושנים, ניסה לכפות את מדינית-הלאום הגרמנית על כל היבשת, קבוצה קטנה של אידיאליסטים הטיפה לרעיון האיחוד האירופי שהתפשט אחרי מלחמת-עולם נוראה נוספת.

רעיון זה, שהגשמתו נמצאת עדיין בחיתוליה, התקבל בכל אירופה, אך הוא כבר מתיישן. הכלכלה הכלל-עולמית, התקשורת החברתית, המאבק במגפות קטלניות, מלחמות-האזרחים והמקרים של רצח-עם, הסכנות הסביבתיות המאיימות על כל כדור-הארץ – כל אלה דורשים כיום ממשל עולמי לאלתר – אך הגשמת רעיון זה עדיין רחוקה מאוד-מאוד.

ההתיישנות של מדינת-הלאום הולידה תוצאת-לוואי פרדוכסלית: התפרקות המדינה ליחידות קטנות יותר ויותר.

בעוד שהנטייה העולמית היא להקמת מסגרות פוליטיות וכלכליות יותר ויותר גדולות, מדינת-הלאום מתפרקות. בכל רחבי העולם דורשים עמים קטנים עצמאות מדינית.

זה לא כל-כך מגוחך כפי שזה נראה. מדינת-הלאום נולדה מפני שהמציאות חייבה יחידות בעלות גודל וכוח מסוימים. כיום כל התפקידים העיקריים של המדינות עוברים לאיחודים מרחביים גדולים הרבה יותר. אם כן, מדוע זקוקה קורסיקה לצרפת? מדוע זקוקה ארץ הבסקים לספרד? מדוע זקוק חבל קוויבק לקנדה? למה לא לחיות במדינה קטנה עם אנשים כמוך, הדוברים בשפתך?

צ'כוסלובקיה התפרקה בדרכי שלום. כך גם יוגוסלביה, לא כל-כך בשלום. כך גם קפריסין, סרביה, סודאן – וברית-המועצות, כמובן.

(יש להעיר בדרך אגב שזה נוגע גם למה שנקרא "פיתרון המדינה האחת" לבעיית הישראלית-פלסטינית. במשך שלושת הדורות האחרונים לא ראה העולם ולו דוגמה אחת של שני עמים שונים שהתאחדו מרצון במדינה משותפת.)

משאל-העם הסקוטי הוא אחד האירועים של עידן חדש זה. תומכי העצמאות הבטיחו שסקוטלנד תוכל להצטרף לאיחוד האירופי ונאט"ו, ואולי גם לאמץ את האירו. אז למה, שם שואלים, צריכה סקוטלנד להישאר בכותונת-הכפייה הבריטית? אחרי הכול, בריטניה כבר אינה שולטת באוקיינוסים!

כישלון דורשי-העצמאות במשאל אינו משנה את הכיוון. הוא רק מעכב את ההגשמה.

הלאומיות הייתה רעיון אירופי.

הלאומיות לא היכתה מעולם שרשים עמוקים בעולם הערבי. גם בימי-הזוהר של הלאומיות הערבית, מעולם לא היה ברור אם תושב דמשק, לדוגמה, הגדיר את עצמו קודם כל כסורי או כמוסלמי. תושב ביירות לא ידע אם הוא קודם כל לבנוני או נוצרי-מארוני. תושב קהיר לא ידע אם הוא קודם כל מצרי, ערבי או מוסלמי.

במהלך מלחמת-השחרור האלג'ירית התלונן באוזניי פוליטיקאי צרפתי ימני: "לפני שכבשנו את צפון-אפריקה, מעולם לא הייתה קיימת אלג'יריה מאוחדת! אנחנו יצרנו את האומה האלג'ירית!" הוא צדק לגמרי, למרות שהסיק את המסקנות הלא-נכונות. שמעתי פעמים רבות את אותה הטענה מפי ציונים מובהקים כלפי האומה הפלסטינית. "אנחנו יצרנו אותה!"

האומות הערביות המודרניות הומצאו ע-ידי קולוניאליסטים אירופיים. באחרונה זה באופנה להזכיר את שמותיהם של מרק סייקס הבריטי וז'ורז' פיקו הצרפתי, שני פקידים בינוניים שניסחו הסכם סודי לחלוקת האימפריה העות'מאנית. הם, והבאים אחריהם, יצרו בין השאר את המדינות הקרויות סוריה, עיראק, (עבר-ה)ירדן ופלסטין.

"מדינות-לאום" אלה היו מלאכותיות לגמרי. לרוב היה למתכננים האירופיים רק מושג קלוש על הנסיבות, המסורות, הזהויות והתרבות המקומיים. זה גם לא עניין אותם. עיראק, על מרכיביה השונים והמנוגדים, נוצרה לטובת האינטרסים הבריטיים. הגבול המזרחי המוזר של ירדן עוצב כדי להניח את צינור-הנפט הבריטי ממוסול לחיפה. לבנון, שהוקמה כדי לשמש בית לאומי לנוצרים, עוצבה כך שתכלול מוסלמים רבים, סונים ושיעים, כדי להגדיל את שטחה. "אל-שאם" הפכה ל"סוריה", אחרי שנקרעו ממנה ירדן, פלסטין ולבנון. אחר-כך גם נלקח ממנה חבל אלכסנדרטה, שסופח לתורכיה.

כל המניפולציות האימפריאליסטיות האלה נגדו את ההיסטוריה והמסורת המוסלמיות.

כל ילד מוסלמי לומד בבית-הספר על האימפריות המוסלמיות הענקיות, שהשתרעו מצפון ספרד עד לגבולות בורמה, משערי וינה עד לדרום תימן. אחר-כך ראו על הקיר את המיני-מדינות העכשוויות, כגון ירדן ולבנון. זה משפיל.

תחילה היה ניסיון לאחד את הערבים תחת המטריה הלאומית. מפלגת הבעת' שאפה (לפחות בתיאוריה) להקים מדינה כל-ערבית אחת. האידיאולוגיה הזאת אומצה על-ידי השליט המצרי גמאל עבד-אל-נאצר. בין השאר רצה ליצור שוויון בין מדינה ערבית ענייה כמו מצריים לבין מדינות-נפט הערביות מתפקעות מעושר, כמו סעודיה וקטר.

ללאום הוא קרא "קאום". לפטריוטיזם המקומי קרא "ווטני". לשותפות הגדולה של כל המוסלמים – "אומה".

(זה יוצר אצלנו בלבול. בעברית המודרנית, "אומה" היא ההיפך מה"אומה" המוסלמית. אבל גם אנחנו, הישראלים, מבולבלים כמו שכנינו. מה אנחנו, בעצם? האם אנחנו קודם כל "יהודים", "עברים" או "ישראלים"? מה בדיוק פירוש הסיסמה "מדינת-הלאום של העם היהודי"?)

כוח-המשיכה האדיר של התנועה הקרויה עכשיו "המדינה האסלאמית" טמון ברעיון פשוט אחד: למחוק את כל הגבולות שנקבעו על-די האימפריאליסטים המערביים וליצור מחדש את המדינה המוסלמית המאוחדת, הח'ליפאת.

הרעיון של הקמת מדינה גדולה חובקת-עולם נראה כהיפוכו של רעיון פירוק המדינות הגדולות הפושט באירופה, אבל התוצאה המיוחלת היא אותו הדבר: שלילת מדינת-הלאום.

בתור שכזאת, "המדינה האסלאמית" שייכת גם לעבר וגם לעתיד.

היא מפארת את העבר ומעלה על נס את מוחמד ומחליפיו המיידיים (שנקראו "ח'ליפים") כאילו היו אישים מושלמים, התגלמות כל המידות הטובות, בעלי תבונה אלוהית.

אבל זה רחוק מאוד מהאמת ההיסטורית. כל שלושת מחליפיו המיידיים של הנביא נרצחו. המריבה על הירושה גרמה לפילוג האסלאם בין הסונה והשיעה, פילוג הנמשך עד היום, וביתר שאת. אך המיתוס חזק מהאמת.

מצד שני, בו בזמן ש"המדינה האסלאמית" דבקה בעבר הרחוק, היא גם מודרנית מאוד. היא מחקה במכה אחת את מדינת-הלאום. היא נושאת בשורה ברורה ופשוטה, שכל מוסלמי בכל אתר מסוגל להבין אותה. נראה שבשורה זו משכנעת מאוד.

התגובה המערבית היא בלתי-מתאימה עד כדי גיחוך.

אנשים כמו ברק אובמה, ג'ון קרי ודומיהם בכל רחבי העולם המערבי כלל אינם מסוגלים להבין על מה מדובר. הם לוקים בבוז האירופי המסורתי ל"ילידים", ואינם רואים דבר מלבד טרוריסטים עורפי-ראשים. נדמה להם שניתן להביס רעיון מהפכני חדש על-ידי יצירת קואליציה עם השליטים המקומיים, רודנים צבאיים ופוליטיקאים מושחתים, וכן על-ידי הפצצת המורדים והפעלת שכירי-חרב מקומיים על הקרקע.

זוהי שגיאה חמורה בהבנת המציאות החדשה. תנועת המדינה האסלאמית, על קומץ לוחמיה הקנאים והאכזריים, כבר הצליחה לכבוש שטחים עצומים. ועוד ידם נטויה.

מה התשובה?

למען האמת, אינני יודע. אך הצעד הראשון של מנהיגי-המערב, וגם מנהיגי ישראל, צריך להיות שעליהם להיפטר מהשחצנות ולנסות להבין את התופעה החדשה.

הם לא אמורים להתמודד עם "טרוריסטים", מילת-הקסם שכאילו פותרת את כל הבעיות ללא הצורך לאמץ את המוח. עליהם להתמודד עם תופעה מהפכנית חדשה.

כך נעשית ההיסטוריה.