חניבעל? האיש ההוא עם הפילים?

בדיוק!

חניבעל, המפקד של צבא קרתגו, נחשב לאחד מגדולי המצביאים של כל הזמנים. הוא היה גיבור נעוריי.

בימים ההם חיפשנו בנרות גיבורים לאומיים. בכל העולם המערבי טענו האנטישמים שהיהודים הם פחדנים מלידה, משתמטים שאינם מסוגלים וגם אינם רוצים להילחם. הם רק גורפים את הרווחים בשעה שאחרים נהרגים למענם.

בחיפוש אחרי גיבורים מצאנו את חניבעל. העיר קרתגו (ליד תוניס של ימינו) הוקמה על-ידי פליטים מהעיר צור בלבנון. תושביה היו כנענים ודיברו ניב הקרוב מאוד לעברית. השם קרתגו הוא שיבוש של "קרת חדשה", והשם חני-בעל דומה לשם נתניהו. פירושו שבעל, האל הכנעני, נתן אותו. כמו תיאודור (שמו הפרטי של הרצל) בלטינית.

מי יכול היה להיות יותר קרוב לליבנו מאשר הלוחם הגדול הזה, שהוביל את צבאו, ובו עשרות פילים, אל מעבר להרי האלפים המושלגים מספרד לאיטליה כדי להביס את רומא האדירה? הוא נתן את פקודותיו בעברית! במשך מאות בשנים החווירו הרומאים כאשר נשמעה קריאת-האימה "חניבעל ליד השערים!"

המשורר שאול טשרניחובסקי, מתרגם ה"אודיסיאה" לעברית, העלה על נס את קרבתנו לבני קרתגו. הוא סיפר שהם היוו את המעצמה הימית העתיקה ביותר בים-התיכון, עוד לפני היוונים. התגאינו בהם מאוד.

באופן מוזר עלה שמו של חניבעל במלחמת-עזה האחרונה. לא מפני שאחד המפקדים שלנו דמה למצביא הגאון ההוא. רחוק מזה. אלא שמהלך צבאי שנקרא "נוהל חניבעל" היה אחת מהתופעות הנוראות ביותר במלחמה זו.

מי המציא את השם? איזשהו קצין בעל זיקה להיסטוריה עתיקה? או שמחשב פלט את השם סתם, כפי שפלט את "צוק איתן".

ב-1 באוגוסט, בשיא המלחמה, נתקלו מספר חיילי צה"ל בקבוצה של לוחמי חמאס. רוב החיילים נהרגו במקום. סגן הדר גולדין נגרר לתוך מנהרה. הרושם הראשון היה שהוא נלקח בשבי, אולי כשהוא פצוע.

"נוהל חניבעל" נכנס לפעולה.

"נוהל חניבעל" הומצא למקרה כזה בדיוק. מבין כל חלומות-הבלהות של ראשי צה"ל, זהו אחד הסיוטים המפחידים ביותר.

זה טעון הסבר. במלחמה נופלים חיילים בשבי. במצבים מסוימים אין מנוס מכך, והתנגדות נוספת אינה אלא התאבדות חסרת-תועלת. החיילים מרימים ידיים.

בימי הביניים הוחזקו שבויים לעתים קרובות כדי לגבות כופר תמורתם. זה היה מקור-הכנסה חשוב, ועל כן דאגו המפקדים להחזיק אותם בחיים. בתקופות יותר מודרניות, אחרי שהומצאו חוקי המלחמה, מתקיימים חילופי שבויים עם תום המלחמה.

במלחמת-העולם השנייה נפלו מאות יהודים מארץ-ישראל, שהתנדבו לצבא הבריטי, בשבי הגרמנים. למרבה ההפתעה, הנאצים טיפלו בהם בהגינות, כמו בשאר החיילים הבריטיים, ובתום המלחמה חזרו השבויים הביתה.

זו לא בושה ליפול בשבי. נכון, אחרי מלחמת-העולם השנייה שלח סטלין את חייליו שחזרו מהשבי הגרמני למחנות-העבודה בסיביר. אך זה לא היה בגלל אובדן כבודם, אלא מפני שסטלין חשש שמא נדבקו ברעיונות מערביים.

אם כן, מדוע היחס שלנו שונה כל-כך?

האתוס היהודי בעניין הזה חד-משמעי. בדת היהודים, "פדיון שבויים" היא אחת המצוות החשובות.

זה נובע מהביטוי שטבעו חז"ל: "ישראל ערבים זה בזה". כל יהודי אחראי לשלומו של כל יהודי אחר.

המשמעות היא מעשית. אם שודדי-ים תורכיים לקחו בשבי יהודי מאלכסנדריה, היה על הסוחרים היהודים העשירים באמסטרדם לשלם את הכופר לשחרורו. זה חרוט עמוק בתודעה היהודית, גם בישראל של היום.

במהלך מלחמות 1948, 1956, 1967 ו-1973, כאשר צה"ל לחם בצבאות ערביים סדירים שאומנו על-ידי אירופים, שני הצדדים לקחו שבויים. בדרך כלל השבויים טופלו היטב והוחלפו אחרי המלחמה. אך כאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך א-סימטרי, העניינים הסתבכו. בצד האחד עמד צבא סדיר (צה"ל), בצד השני פעילים חמושים ("לוחמי חופש" או "מחבלים").

ישראל מחזיקה במספר גדול של אסירים פלסטיניים, שמספרם נע בין 5000 ל-12,000. חלקם שפוטים, חלקם "עצירים מנהליים". חלקם אסירים פוליטיים, חלקם חברים בארגונים חמושים ("מחבלים"). לחלקם "דם על הידיים" – כלומר, הם הרגו יהודים בעצמם או סיפקו להורגים מקלט, כסף ונשק.

בעיני פלסטינים רבים, שחרור האסירים האלה הוא חובה קדושה. בעיני ישראלים רבים, זהו פשע. התוצאה היא מאמץ מתמיד מצד הפלסטינים לחטוף ישראלים חיים, כדי להחליפם באסירים אלה.

המחיר עולה כל הזמן. כאשר דורשים הפלסטינים לשחרר אלף אסירים פלסטינים תמורת ישראלי אחד, הישראלים מתרגזים, אבל גם מתגאים. רבים חושבים שזהו מחיר הוגן, אבל הם מתרגזים בכל זאת. ב-1985 הוחלפו שלושה חיילים ישראלים, שהוחזקו בידי הארגון הפלסטיני הפרו-סורי של אחמד ג'יבריל, תמורת 1150 אסירים.

בכל מקרה כזה, הישראלים נקרעים בין החובה של "פדיון שבויים" לבין ההחלטה ש"לא לשאת ולתת עם מחבלים" ולא "להיכנע לסחיטה". בייחוד כשמדובר באסירים ש"יש להם דם על הידיים".

בעדיפות ראשונה יש לשחרר את השבויים בכוח. זהו מבצע מסוכן. לעיתים קרובות נהרגים החטופים בחילופי-האש. לרוב לא ברור אם נהרגו מאש החוטפים או מאש המשחררים.

הספורטאים הישראלים שנהרגו באולימפיאדת מינכן ב-1972 נהרגו, כנראה, מכדורי השוטרים הגרמנים, שלא היו מאומנים כראוי. (תוצאות הנתיחה שלאחר-המוות נשמרות עד היום בסוד כמוס). דומה המקרה של התלמידים במעלות, שנחטפו על-ידי אנשי ארגון פלסטיני שמאלי ונהרגו בחילופי-האש.

בפרשת אנטבה המפורסמת היה ראש-הממשלה יצחק רבין מוכן לחילופי אסירים - עד ששוכנע על-ידי ראשי צה"ל שיש סיכוי טוב מאוד לשחררם במיבצע צבאי.

הדילמה הגיעה לשיאה בפרשת גלעד שליט. החייל נשבה ("נחטף" בעגה הישראלית) על-ידי פלסטינים שיצאו ממנהרה שחצתה את הגבול (עד למבצע "צוק איתן" לא הסיק צה"ל מסקנות מתקרית זו.)

שליט הוחזק בשבי במשך חמש שנים. נעשה מאמץ קדחתני לגלות את מקום הימצאו, אך למזלו של שליט עלו המאמצים בתוהו. משבוע לשבוע גבר הלחץ הציבורי לחילופי-שבויים, עד שהפוליטיקאים לא עמדו בלחץ ושליט הוחלף ב-1027 אסירים פלסטיניים. הצבא התרגז, והאסירים ששוחררו נכלאו מחדש בהזדמנות הראשונה.

הסבב האחרון של המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני, בניצוחו של ג'ון קרי, הופסק כאשר סירב נתניהו בהחלט לקיים את התחייבותו הרשמית לשחרר אסירים.

אי-שם בדרך הומצא "נוהל חניבעל".

ה"נוהל" מבוסס על ההנחה שיש למנוע חילופי-שבויים בכל מחיר – פשוטו כמשמעו.

במקרים כאלה, הדקות הראשונות הן הקובעות. לכן מטיל "חניבעל" את כל האחריות על המפקד המקומי, גם כשזה בסך-הכול סגן-משנה. אין זמן להמתין לפקודות מלמעלה.

כאשר חיילים רואים שגוררים את חברם לשבי, עליהם לירות ולהרוג – גם כאשר כמעט בטוח שגם השבוי ייפגע. הפקודה אינה אומרת במפורש ש"מוטב חייל מת מחייל שבוי" – אך זה נרמז, וכך מבינים החיילים.

אם נעלמים השובים והשבוי מהעין, יש לשטח את כל השכונה ללא אבחנה, מתוך תקווה שהשבוי נמצא באחד הבתים.

ב-1 באוגוסט, בשיא מלחמת-עזה, זה בדיוק מה שקרה. חוליה ישראלית נכנסה למלכודת של חמאס בפתח של מנהרה. כל החיילים נהרגו, מלבד אחד – סגן הדר גולדין – שנגרר אל תוך המנהרה. מתוך הנחה שהוא נלקח בשבי, צה"ל נתקף באמוק. הוא מחק עשרות בניינים ברפיח מעל פני האדמה וירה בכל מה שזז. נראה שנהרגו כ-150 אזרחים.

בסוף התברר שזה היה לחינם. הצבא החליט שגולדין כבר היה מת כאשר נחטפה גופתו. עכשיו דורשת הממשלה את החזרת הגופה, כדי למלא אחר מצווה יהודית אחרת: להביא את המת ל"קבר ישראל". (למרות שכבר נערכה לוויה אחת, למען המשפחה.)

במהלך המלחמה ומיד אחריה עוררה התקרית הזאת ויכוח סוער. למה, לכל הרוחות, אין להניח לחייל ליפול בשבי? האם אין שבוי חי עדיף על חייל מת? ואם יש לשחרר אסירים תמורת החזרתו – אז מה?

זהו ויכוח מוסרי עמוק, היורד לשורשי האתוס הישראלי.

דויד בן-גוריון כתב פעם: "תדע כל אם עבריה" שהיא מוסרת את בנה לידי מפקדים אחראים. הודות לחניבעל, אמהות עבריות רבות כבר אינן בטוחות כל-כך.

ואשר לחניבעל ז"ל, תמהני מה הוא היה חושב על כל העניין.