סכסוכים לאומיים הם רציונאליים. הם נוגעים לשטחי אדמה. ניתן לפתור אותם בדרך של פשרה.

סכסוכים דתיים הם בלתי-רציונאליים. כל צד מאמין באמת מוחלטת ולכן רואה בכל האחרים כופרים, אויבי האל היחיד האמיתי.

לא תיתכן פשרה בין מאמינים מוחלטים, המאמינים שהם לוחמים למען אלוהים ומקבלים פקודות ישר מהשמיים. "אלוהים רוצה זאת!" צעקו הצלבנים והרגו מוסלמים ויהודים. "אללה גדול מכולם!" צועקים מוסלמים ושוחטים את אויביהם. "מי כמוך באלים ה'!" קראו המכבים, וחסלו את כל היהודים האחרים, שאימצו מנהגים יווניים.

התנועה הציונית הוקמה על-ידי יהודים חילוניים, אחרי ניצחון ההשכלה האירופית. כמעט כל המייסדים היו אתיאיסטים מושבעים. הם היו מוכנים בהחלט לנצל סמלים דתיים לשם קישוט, אך כל חכמי-הדת של הדור גינו אותם בחריפות.

לפני הקמת המדינה היה המפעל הציוני חופשי מעקרונות דתיים. אפילו עכשיו מדברים ציונים קיצוניים על "מדינת הלאום של העם היהודי", ולא על "מדינת הדת של האמונה היהודית". גם בקרב המחנה ה"דתי-לאומי", שקדם למתנחלים ולכמעט-פשיסטים של היום, הייתה הדת כפופה למטרה הלאומית - הקמת המדינה היהודית הלאומית בכל ארץ שבין הים והירדן.

המתקפה הלאומית הזאת נתקלה, כמובן, בהתנגדותה הנמרצת של התנועה הלאומית הערבית. אחרי היסוסים מסוימים בהתחלה (הסכם פייסל-וייצמן) התייצבו המנהיגים הלאומיים הערביים נגדה. לא היה קשר רב בין התנגדות זו לבין הדת. נכון, במשך זמן-מה עמד בראש ההתנגדות הפלסטית המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, אך לא מפאת מעמדו הדתי הרם אלא בגלל היותו ראש חמולה מהחשובות ביותר בירושלים.

התנועה הלאומית הערבית הייתה תמיד חילונית מאוד. אחדים ממנהיגיה הבולטים ביותר היו נוצרים. מפלגת הבעת' הכול-ערבית, שהשתלטה על סוריה ועל עיראק, הוקמה בעיקר על-ידי נוצרים.

הגיבור הגדול של ההמונים הערביים באותה עת, גמאל עבד-אל-נאצר, היה אמנם מוסלמי אך לא התייחס לדת ברצינות. יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, היה דתי בחייו הפרטיים, אך כמנהיג לאומי דאג לכך שאש"ף יישאר גוף חילוני שיש בו נוצרים רבים. הוא דיבר על שיחרור ירושלים המזרחית "על מסגדיה וכנסיותיה". במשך זמן-מה המטרה הרשמית של אש"ף הייתה להפוך את פלסטין למדינה "דמוקרטית ולא-עדתית".

אז מה קרה? איך הפכה תנועה לאומית לתנועה דתית אלימה וקנאית?

קרן ארמסטרונג, נזירה שהפכה להיסטוריונית, הצביעה על העובדה שאותו הדבר קרה בו-זמנית בשלוש הדתות המונותאיסטיות. בארצות-הברית ממלאים עכשיו הנוצרים האוונגליים תפקיד גדול בחיים הפוליטיים (בקשר הדוק עם הממסד היהודי הימני). בכל רחבי העולם המוסלמי מתחזקות תנועות פונדמנטליסטיות. ובישראל עכשיו ממלא פונדמנטליזם יהודי משיחי תפקיד גדל והולך.

אם מצב דומה קורה בארצות ובדתות כה שונות, צריכה להיות לכך סיבה משותפת. מהי?

קל לדבר על משהו מעורפל שקוראים לו בגרמנית "צייטגייסט", רוח התקופה, אבל זה מסביר מעט מאוד.

בעולם המוסלמי, פשיטת-הרגל של הלאומיות החילונית יצרה חלל רוחני ריק, יחד עם כישלון כלכלי והשפלה לאומית. ההבטחה הזוהרת של הנאצריזם הסתיימה בקיפאון העלוב של חוסני מוברק. השליטים בדמשק ובבגדאד, אנשי הבעת, לא הצליחו להקים משטרים מודרניים. הכתות הצבאיות באלג'ריה ובתורכיה לא הצליחו יותר. ואחרי הפלת המנהיג האיראני הנבחר, מוחמד מוצדק, על-ידי המדינות המערביות חומסות-הנפט, לא הצליח השאה האומלל למלא את החלל.

ובכל הזמן הזה ראו הערבים מול עיניהם מחזה משפיל: הציונים, שחדרו לארץ בעזרת המערב, הפכו למעצמה צבאית וכלכלית שמכה בערבים שוב ושוב.

אחרי כל מפלה חדשה שואלים המוסלמים את עצמם: מה לא בסדר? אם הלאומיות נכשלה גם במלחמה וגם בשלום, אם הקפיטליזם והסוציאליזם לא הצליחו ליצור כלכלה ערבית משגשגת, אם ההומניזם האירופי והקומוניזם הסובייטי לא מילאו את החלל הרוחני, מה התשובה?

התשובה הרועמת שבקעה ממעמקי ההמונים הייתה: "האסלאם הוא הפיתרון!"

ההיגיון אומר שהתשובה הישראלית תהיה הפוכה.

ישראל היא סיפור הצלחה. לא זה בלבד שיש לה מכונה צבאית רבת-עוצמה ויכולת גרעינית, היא גם מעצמה טכנולוגית ומדעית, בעלת תשתית כלכלית איתנה.

ולמרות כל אלה: דרכה של המדינה מוכתבת עכשיו על-ידי פונדמנטליזם משיחי, המשולב בלאומנות קיצונית.

ערב מבצע "צוק איתן" פירסם מפקד חטיבת גבעתי דף קרבי לקציניו, שהדהים רבים.

חטיבת גבעתי הייתה יחידה לוחמת מצטיינת במלחמת תש"ח. (הייתי חייל בה מראשיתה וכתבתי עליה שני ספרים.) התגאינו מאוד בהרכב שלנו. הלוחמים היו תערובת של בני העילית התל-אביבית ובני שכונות-המצוקה – תערובת שהוכיחה את עצמה בקרב.

מפקד החטיבה, שמעון אבידן, היה בעברו חבר המחתרת הקומוניסטית בגרמניה הנאצית, עבר לציונות והצטרף לקיבוץ של "השומר הצעיר". כך גם רוב חברי המטה של החטיבה. אינני זוכר ולו חייל אחד שחבש כיפה.

על כן עורר המח"ט הנוכחי תדהמה כאשר קרא למלחמת-קודש למען אלוהים. וכך אמר אלוף-משנה עופר וינטר, חניך מכינה צבאית-דתית, לחייליו:

"ההיסטוריה בחרה בנו כחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף ומנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל .... אני נושא עיניי לשמיים וקורא עימכם שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים להילחם למען ישראל כנגד אויב המנאץ שמך..."

מטרתו הרשמית של צה"ל במערכה זו הייתה להגן על הגבול ולהפסיק את שיגור הטילים על ערינו וכפרינו. אך לא זאת הייתה מטרת האל"מ. הוא שלח את חייליו למות (שלושה מהם אכן מתו) למען אלוהי ישראל, בקרב נגד מנאצי שמו.

אילו היה קצין זה הקנאי הדתי היחיד בצה"ל, זה היה רע. אבל צה"ל מלא עכשיו בקצינים חובשי-כיפות החדורים קנאות דתית והמחדירים קנאות זו לחייליהם. המפלגה הציונית-דתית ורבניה הקנאים, מהם פשיסטים גלויים, עמלו במשך שנים באופן שיטתי כדי להסתנן לקצונה של צה"ל. זהו תהליך של ברירה טבעית: קצינים המואסים בתפקיד של מדכאים בשטחים הכבושים עוזבים את צה"ל והופכים ליזמי היי-טק, בעוד שקנאים משיחיים נשלחים למלא את השורות במקומם.

האל"מ לא ננזף ולא נפגע בכל צורה שהיא. להיפך, הוא זכה בשבחים כמח"ט לדוגמה.

כל זה מוביל לדאע"ש – "המדינה האסלאמית של עיראק ואל-שאם " (סוריה רבתי), ששינתה את שמה ל"המדינה האסלאמית". השינוי אומר שהמדינות הקודמות, שהוקמו על-ידי הקולוניאליסטים המערביים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, מבוטלות. תהיה מדינה אסלאמית אחת שתכלול את כל הארצות המוסלמיות, ואלה שהיו כאלה בעבר, ובכללן פלסטין, ובכללן ישראל.

זוהי תופעה חדשה ומפחידה.ישנן מפלגות אסלאמיות רבות בעולם – החל במפלגת השלטון התורכית, עבור באחים המוסלמים במצריים וכלה בחמאס הפלסטיני. אך כמעט כולן מגבילות את מלחמתן לארצותיהן הלאומיות – תורכיה, סוריה, תימן, פלסטין. הן רוצות להגיע לשלטון במדינותיהן. גם אוסמה בן-לאדן רצה מעל לכל להשתלט על מולדתו הסעודית.

דאע"ש שונה לגמרי. היא רוצה להרוס את כל המדינות, ובעיקר את המדינות המוסלמיות שהוקמו על-די האימפריאליסטים על אדמה מוסלמית. במעשי-זוועה נוראים, שהפכו לסממן דתי, היא יוצאת לכבוש את העולם המוסלמי, ואחר-כך את כדור-הארץ כולו.

זאת יכלה להיות מטרה מגוחכת, לאור העובדה שכל המפעל מורכב מכמה אלפי לוחמים. אבל כוח זה כבר כבש שטחים עצומים בסוריה ובעיראק. הוא מבטא את געגועי המוסלמים לתהילת העבר, את שנאתם לכל אלה (כמונו) שהשפילו את האסלאם, את הצמא לערכים רוחניים. קשה שלא להיזכר בהתחלות של התנועה הנאצית – את ההתמרמרות, את תאוות הנקם, את כוח-המשיכה לכל העניים והמושפלים.

דאע"ש עלולה להיות תוך שנים אחדות לכוח אדיר, המאיים על כל מדינות המרחב.

האם מאיימת דאע"ש גם על ישראל? מובן שכן. אם התאוצה שלה תמשיך ותגבר, היא תפיל את משטר אסד ותגיע לגבול הישראלי, שבו כבר נשמעו השבוע יריות.

כאשר סכנה כזאת אורבת בצפון, זה נראה ממש מגוחך להילחם בכוח מוסלמי-פטריוטי קטנטן בעזה – אפילו אם הוא מנאץ את שם אלוקינו.

יתכן שנותר רק זמן קצר לעשות שלום עם התנועה הלאומית הערבית, ובמיוחד עם העם הפלסטיני (ובכלל זה גם אש"ף וגם חמאס) ולהצטרף למאבק נגד "המדינה האסלאמית".

האלטרנטיבה מפחידה.