כאשר נכנס צה"ל לרצועת-עזה ומצא שם רשת מדהימה של מנהרות, התבדחנו: למה לא להזמין את חמאס לבנות את המטרו בתל-אביב? הרי יש להם המומחיות, הטכנולוגיה, המתכננים וכוח-האדם.

אבל מלחמה זו אינה בדיחה. המלחמה היא טרגדיה נוראה.

אחרי 29 ימים של לחימה (עד כה) אפשר כבר לשאול: מי ניצח?

מובן שמוקדם מדי להסיק מסקנות סופיות. הפסקת-האש התפוצצה. דרושים חודשים או שנים לסיכום כל התוצאות. אבל החוכמה העממית הישראלית כבר הסיקה את המסקנה שלה: זה תיקו.

המסקנה עצמה היא מעין פלא. במשך חודש שלם הופצצו אזרחי ישראל במטח בלתי-פוסק של תעמולה. בכל יום, בכל שעה, הם נשטפו בזרם אינסופי של שטיפת-מוח.

המנהיגים הפוליטיים והצבאיים הכתיבו תמונה של ניצחון. טנקים ונגמ"שים שיצאו מהרצועה הצטוו להניף דגלים גדולים, כמו ביום-העצמאות. כל התצלומים של הגדודים היוצאים מהרצועה הראו לוחמים זורחים מאושר. (בדמיוני אני רואה את הפלוגות המתאמנות לקראת היציאה, כשהרב-סמל צועק: "אתה שם, כהן, שפר חיוך!")

לפי הקו הרשמי, הצבא שלנו השיג את כל המטרות. המשימה הושלמה. חמאס הוכה שוק על ירך. כפי שאמר אחד הכתבים הצבאיים בטלוויזיה: "חמאס זוחל להפסקת-האש על ארבע!"

לכן זה די מפתיע שבסקר הראשון אחרי הפסקת-האש, 51% מהאוכלוסייה היהודית בישראל השיבו שהמלחמה הסתיימה בתיקו. רק 36% השיבו שניצחנו, ואילו 6% האמינו שחמאס ניצח.

כאשר ארגון גרילה, בעל 10,000 לוחמים לכל יותר, משיג תיקו מול אחד הצבאות האדירים בעולם, המצויד בנשק החדיש והמשוכלל ביותר, הרי זה כשלעצמו מעין ניצחון.

אנשי החמאס לא הציגו רק אומץ-לב, אלא גם כושר-המצאה מפתיע בהכנת המערכה. הם עמדו עדיין זקופים, ואף סירבו להאריך את הפסקת-האש. כדי להבליט זאת,

צה"ל, לעומת זאת, הציג מעט מאוד כוח-דמיון. הוא היה בלתי-מוכן לגמרי למבוך המנהרות. "כיפת-הברזל" הנהדרת הומצאה על-ידי אזרחים והוכנסה לשירות על-ידי שר-ביטחון אזרחי (עמיר פרץ) חרף התנגדותו המפורשת של הצבא. בלי אמצעי-הגנה זה הייתה המלחמה נראית אחרת לגמרי.

אכן, כפי שאחד הפרשנים (נחמיה שטרסלר) העז לכתוב, צה"ל הפך לגוף כבד-תנועה ושמרני, כבול לשגרה. תורת-המלחמה היא, בפשטות, לכתוש את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית עד שתיכנע, ולגרום לה כל-כל הרבה הרג והרס עד שתיווצר "הרתעה". בישראל לא עוררו התמונות הנוראות של מוות וחורבן שום חמלה. להיפך, הציבור ממש התגאה בהן. תראו כמה שהטייסים והתותחנים שלנו יודעים לכוון!

אך בסוף היו שני הצדדים תשושים. בכל זאת לא נכנע חמאס במשא-ומתן בקהיר.

בצד הישראלי, החלופה היחידה לנסיגה הייתה כיבוש רצועת-עזה כולה. מצב כזה היה מאפשר להשמיד את חמאס מבחינה פיסית ולפרק את התשתיות. אך הפיקוד הצבאי התנגד לכך בתוקף ושיכנע גם את ההנהגה הפוליטית. לא מבחינה מוסרית, חלילה. אלא שלפי ההערכה, כאלף חיילים היו נהרגים במבצע זה, והרצועה כולה הייתה הופכת לעיי חרבות.

לפני 32 שנה עמד הצמד בגין-שרון בפני אותה הברירה.כיבוש ביירות המערבית היה עולה, לפי ההערכה, בחיי כ-800 חיילים. כמו הצמד נתניהו-יעלון עכשיו, הם החליטו נגד.

החברה הישראלית אינה מוכנה לקורבנות כה רבים. והמחאה העולמית על הפגיעה באזרחים הייתה עוברת על גדותיה.

עכשיו עושה נתניהו מה שהוא נשבע שלא לעשות לעולם: הוא מנהל משא-ומתן עם "ארגון-הטרור המתועב" – חמאס.

יש מחלת-נפש הקרויה "פרנויה ורה". התסמין העיקרי: החולה לוקח הנחה מטורפת לגמרי (העולם שטוח, הנשיא קנדי נרצח על-ידי חוצנים, היהודים שולטים בעולם) ובונה סביבה מערכת הגיונית שלמה. ככל שהמערכת הגיונית יותר, כך החולה חולה יותר.

הפרנויה הישראלית העכשווית נוגעת לחמאס. ההנחה היא שחמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי טרוריסטי מרושע, שכל מטרתו להשמיד את ישראל. עיתונאי ישראלי הגדיר אותו השבוע כ"חבורה של פסיכופטים".

כל המדיניות של ישראל מבוססת על הנחה זו. כך גם המלחמה הזאת.

הרי ברור שאסור לדבר עם חמאס. אי-אפשר לעשות איתו שלום. צריך פשוט להשמיד אותו.

אלא שאין קשר בין תמונה דמונית זו ובין המציאות.

אני לא אוהב את חמאס. אני לא אוהב בדרך כלל מפלגות דתיות – לא בישראל, לא בעולם הערבי, לא בעולם בכלל. לעולם לא הייתי בוחר באחת מהן.

אבל חמאס הוא חלק בלתי-נפרד מהחברה הפלסטינית. בבחירות הפלסטיניות האחרונות, שהתנהלו תחת פיקוח בינלאומי קפדן, חמאס השיג רוב. נכון, את השלטון ברצועת-עזה תפס בכוח, אבל רק אחרי שהשיג שם רוב מכריע בבחירות.

מפלגת חמאס אינה "ג'יהאדיסטית" כמו אל-קאעדה ו"ארגון המדינה האסלאמית". מפלגה זו לא נלחמת למען הקמת "ח'ליפאת עולמית". חמאס הוא מפלגה פלסטינית, המסורה כולה לעניין הפלסטיני. היא קוראת לעצמה "ההתנגדות". שלטון חמאס בעזה גם לא הטיל על האוכלוסייה את חוקי ההלכה האסלאמית (ה"שריעה").

כן, אומרים אנשי-ההסברה, אבל מה ביחס לאמנה של חמאס, הקוראת להשמדת ישראל והכוללת התבטאויות אנטישמיות חריפות?

זה מזכיר לי נשכחות. ה"אמנה הפלסטינית" של אש"ף קראה גם היא להשמדת ישראל. היא צוטטה בתעמולה הישראלית עד בוש. יהושפט הרכבי, פרופסור מכובד שהיה בעבר ראש-אמ"ן, לא דיבר במשך שנים על שום נושא אחר. רק אחרי החתימה על הסכם-אוסלו בין ישראל ואש"ף נמחקו הסעיפים האלה בטקס חגיגי, בנוכחות הנשיא ביל קלינטון.

בגלל מגבלות דתיות אין מפלגת החמאס יכולה לחתום על הסכם-שלום עם ישראל. אבל כמו אנשים דתיים בכל העולם (ובייחוד אצל היהודים) חמאס מצא דרכים לעקיפת המצוות של הקדוש-ברוך-הוא. מייסד חמאס, אחמד יאסין, (השייח' המשותק שכתב את האמנה ושנרצח בידי ישראל) הציע "הודנה" בת 30 שנה. הודנה היא שביתת-נשק מקודשת, שאפשר להאריך אותה עד לאחרית הימים.

התנועה שאני שייך אליה, "גוש שלום", דרשה מהממשלה כבר לפני שמונה שנים להתחיל לדבר עם חמאס. אנחנו עצמנו ניהלנו דיונים ידידותיים עם כמה ממנהיגי חמאס. הקו הרשמי הנוכחי של חמאס הוא שאם אבו-מאזן יצליח לחתום על הסכם-שלום עם ישראל, חמאס יקבל את ההסכם, בתנאי שיאושרר במשאל-עם.

למרבה הצער, אין הרבה סיכויים שממשלתנו תירפא ממחלת-נפש זו בעתיד הנראה-לעין.

בהנחה שהמלחמה תסתיים בקרוב, מה יישאר ממנה?

ההיסטריה המלחמתית ששטפה את ישראל במהלך המערכה הזאת הביאה עימה גם נחשול פשיסטי עכור. אספסוף-של-לינץ' שוטט ברחובות ירושלים כדי לצוד ערבים, כמו שפעם צדו יהודים ברחובות ברלין. עיתונאי כמו גדעון לוי זקוק לשומרי-ראש. פרופסורים שהטיפו לחמלה ננזפו (דבר העשוי להצדיק חרם אקדמי עולמי). אמנים פוטרו.

יש המאמינים שזהו סימן-דרך בדברי ימי המדינה, שלב נוסף בשקיעת הדמוקרטיה הישראלית. בכל זאת אני מקווה שהגל העכור הזה ייסוג. אבל משהו בוודאי יישאר. הפאשיזם חדר לשיח הזרם המרכזי במדינה.

אחד מסימני הפאשיזם הוא אגדת "הסכין בגב". אדולף היטלר השתמש בסיסמה זו לכל אורך דרכו לשלטון. הצבא המפואר שלנו היה על סף הניצחון, כאשר כנופיה של פוליטיקאים (יהודים) תקע סכין בגבו. חיילינו האמיצים יכלו לכבוש את רצועת-עזה כולה, אלמלא היו נתניהו ועושי-דברו – שר-הביטחון יעלון והרמטכ"ל בני גנץ – נותנים את הפקודה לנסיגה מבישה.

אמנם, ברגע זה נהנה נתניהו מפופולריות מרקיעת-שחקים. 77% של האזרחים היהודים שהשתתפו בסקר מרוצים כעת מהתנהלותו במלחמה. אבל זה יכול להשתנות בן-לילה. הביקורת המושמעת עכשיו בלחש, גם בתוככי ממשלתו, עלולה לפרוץ החוצה.

בסוף עלול נתניהו להיבלע באותן הלהבות הסופר-פטריוטיות שהוא ליבה בעצמו.

התצלומים מעזה השאירו רושם עמוק בהכרה העולמית. אי-אפשר למחוק אותו בפשטות. הרגשות האנטי-ישראליים יישארו, ויתערבבו עם רגשות אנטישמיים. הטענה (הכוזבת) של ישראל שהיא "מדינת-הלאום של העם היהודי", וההזדהות המוחלטת של כמעט כל יהודי העולם עם ישראל יגרמו בוודאות לכך שיאשימו את כל היהודים במעשי ישראל.

ההשפעה על הערבים חמורה עוד הרבה יותר. על כל ילד שנקרע לגזרים, על כל בית שנחרב עד היסוד, יגדלו תריסר שאהידים חדשים.

יכלו להיות למלחמה גם תוצאות חיוביות.

המלחמה יצרה קואליציה די מוזרה בין ישראל, מצריים, סעודיה והרשות הפלסטינית.

לפני חודשיים בלבד התייחס נתניהו לאבו-מאזן בבוז ובאיבה. עכשיו אבו-מאזן הוא שותף מבוקש, ערבי-המחמד של נתניהו ושל דעת-הקהל הישראלית. באותה העת, באורח די פרדוכסלי, עבאס וחמאס התקרבו זה לזה.

זאת יכלה להיות הזדמנות מיוחדת-במדינה לפתוח בתהליך-שלום משמעותי, שיתחיל בפיתרון הבעיות של עזה.

אילו....