כפר אנגלי התגאה בכושר הקליעה של תושביו. בכל חצר עמד לוח-מטרה, שהציג את כישורי בעליו. באחד הלוחות כל הקליעות היו בבול.

מבקר סקרן שאל את בעל-הבית: איך זה יתכן? התשובה: "פשוט. אני קודם כל יורה ואחר-כך מצייר את העיגולים מסביב לקליעות."

במלחמה זו, הממשלה שלנו נוהגת כך. אנחנו משיגים את כל המטרות שלנו, אך המטרות משתנות כל הזמן. בסוף יהיה הניצחון שלנו שלם.

כאשר התחילה המלחמה, רצינו רק "להרוס את תשתית המחבלים". אחר-כך, כאשר הטילים הגיעו כמעט לכל ערי ישראל (ולא גרמו כמעט לנזק, תודות ל"כיפת ברזל" המופלאה) מטרת המלחמה הייתה להרוס את הטילים. כאשר הצבא חצה את הגבול לתוך הרצועה וגילה רשת ענקית של מנהרות, הפכה השמדת המנהרות למטרת המלחמה.

מאז ימי קדם שימשו מנהרות למטרות צבאיות. הערים היו מבוצרות, ומי שלא הצליח להתגבר על הביצורים ניסה לחפור מתחתן. שבויים ניסו לברוח דרך מנהרות. כאשר אסרו הבריטים את מנהיגי המחתרת העברית, אחדים מהם ברחו מלטרון באמצעות מנהרה.

חמאס השתמש במנהרות כדי לעבור מתחת לחומה או לגדר ולתקוף את צה"ל והיישובים בצד השני. קיום המנהרות היה ידוע, אך אורכן הרב ויעילותן הפתיעו. כמו לוחמי ויאט-נאם בשעתם, חמאס משתמש במנהרות להתקפות, כחמ"לים, כמרכזי שליטה וכמחסנים. רבות מהן מחוברות זו לזו.

לאוכלוסייה ב"עוטף עזה" המנהרות הן מקור לאימה. לא ממש מצחיק לחשוב על ראש של לוחם פלסטיני צץ פתאום מהרצפה באמצע חדר-האוכל.

אז עכשיו מטרת-המלחמה היא להשמיד כמה שיותר מנהרות. איש לא חלם על מטרה זו לפני שהכול התחיל.

אם הפוליטיקה מחייבת זאת, תצוץ מטרת-מלחמה חדשה. כל מטרה תתקבל על-ידי הציבור הישראלי בהסכמה מקיר אל קיר.

התקשורת הישראלית כנועה עכשיו לגמרי. אין דיווח בלתי-תלוי. ל"כתבים הצבאיים" לא ניתן להיכנס לרצועה כדי לראות במו עיניהם מה קורה. ניתן להם להיכנס רק בסיורים מודרכים בקפידה. הם חוזרים כתוכיים על הודעות דובר-צה"ל, ומעמידים פנים שזוהי תובנתם העצמאית. עדר גדול של "לשעברים", אלופים ודומיהם, מגויסים כפרשנים, וכולם אומרים בדיוק את אותו הדבר, ואף משתמשים באותן המלים. לציבור אין ברירה אלא לבלוע את כל התעמולה הגסה הזאת כאילו הייתה אמת לאמיתה.

הקול הקטן של "הארץ", עם קומץ פרשנים כמו גדעון לוי ועמירה הס, טובע בקקופוניה מחרישת-האוזניים.

יש דרך אחת להימלט משטיפת-מוח זו: לצפות ולהקשיב לכל הצדדים. אני משלטט כל הזמן בין הטלוויזיה הישראלית ובין אלג'זירה (באנגלית ובעיקר בערבית). כך אני רואה שתי מלחמות שונות, המתרחשות באותו הזמן בשני עולמות שונים.

בעיני הצופים בתחנות הישראליות, חמאס הוא התגלמות האכזריות, השפלות והרוע. אנחנו לוחמים ב"מחבלים". אנחנו מפציצים "מטרות-טרור" (כמו בית משפחתו של איסמעיל הניה). לוחמי חמאס לעולם אינם נסוגים, הם תמיד "בורחים". מפקדיהם אינם פועלים מתוך חמ"לים מוגנים, הם "מתחבאים". הם מחביאים את הנשק במסגדים, בבתי-ספר ובבתי-חולים (כפי שאנחנו החבאנו את ה"סליקים" שלנו בימי המנדט). המנהרות הן, כמובן, "מנהרות טרור". חמאס משתמש באופן ציני באוכלוסייה האזרחית כב"מגן אנושי" (כפי שווינסטון צ'רצ'יל השתמש באוכלוסיית לונדון). בתי-הספר ובתי-החולים ברצועה לא נפגעו על-ידי פצצות ישראליות, חלילה, אלא על-ידי טילים של חמאס שתעו באופן מסתורי בדרך. וכן הלאה.

בעיניים ערביות, הדברים נראית קצת אחרת. חמאס היא תנועה פטריוטית, הלוחמת באומץ-לב מפליא נגד כוח חזק לאין-ערוך. אנשי חמאס אינם כוח זר שהשתלט על אוכלוסייה סובלת – הם הבנים של אותה אוכלוסייה עצמה, בני המשפחות הנהרגות עכשיו בהמוניהן. הם גדלו בבתים הנחרבים עכשיו. האמהות שלהם, אחיהם ואחיותיהם הם המצטופפים עכשיו בבנייני אונר"א, בלי מים וחשמל, חסרי כל, חוץ מהבגדים שעל גופם.

מעולם לא ראיתי את ההיגיון בדמוניזציה של האויב. כשהייתי חייל בתש"ח, היו לנו ויכוחים לוהטים עם חברינו, שלחמו בחזיתות האחרות. כל אחד טען שהאויב "שלו" – מצרים, ירדנים, סורים – הוא-הוא האויב האמיץ והמוכשר ביותר. הרי אין הרבה תהילה במלחמה נגד כנופיה של "מחבלים שפלים".

בואו ונודה: האויב הנוכחי שלנו לוחם באומץ-לב ומצטיין בכושר-ההמצאה שלו. כאילו באורח פלא, שרשרת הפיקוד הצבאית והאזרחית שלו עדיין פועלת כראוי. האוכלוסייה האזרחית תומכת בחמאס, למרות הסבל האיום שנגרם לה. כבר כמעט ארבעה שבועות לוחם חמאס נגד אחד הצבאות החזקים בעולם, והוא עדיין עומד זקוף.

ההודאה בכך יכולה לעזור לנו להבין את הצד השני, דבר שהוא חיוני גם לניהול המלחמה וגם להשגת השלום. ואפילו להשגת שביתת-נשק.

כאשר אין אנו מבינים את האויב וגם אין לנו מושג מהי בעצם מטרת-המלחמה שלנו, קשה לנו להשיג אפילו שביתת-נשק.

לדוגמה: מה אנחנו רוצים מאבו-מאזן?

במשך שנים רבות זילזלו בו מנהיגינו בגלוי. אריאל שרון קרא לו "אפרוח מרוט-נוצות". אנשי הימין מאמינים שהוא "יותר מסוכן מאשר חמאס", מכיוון שהאמריקאים הנאיביים עלולים להקשיב לו. בנימין נתניהו עשה את הכול כדי לחתור תחת מעמדו ולחבל במשא-ומתן לשלום איתו. השמיצו אותו בגלל מאמציו להשיג אחדות פלסטינית. כפי שנתניהו ביטא זאת בסגנונו המיוחד: "הוא צריך לבחור בין שלום איתנו או שלום עם חמאס".

והנה, השבוע, מנהיגינו מחפשים את אבו-מאזן בנרות. הם הכתירו אותו כמנהיג האמיתי והבלעדי של העם הפלסטיני. הם דורשים שימלא תפקיד מרכזי בדיונים על שביתת-נשק. כל הפרשנים מציינים שאחד ההישגים הגדולים שלנו במלחמה הוא יצירת גוש מדיני הכולל את מצריים, סעודיה, אמירויות המפרץ ואבו-מאזן. ה"לא-שותף" של אתמול הוא עכשיו בעל-ברית מבוקש.

הצרה היא שפלסטינים רבים אינם מעריכים את מעשי אבו-מאזן ומסתכלים בהערצה על חמאס, המסמל בעיניהם את הכבוד הערבי. בתרבות הערבית, הכבוד חשוב יותר מאשר בתרבות המערב.

ברגע זה עוקבים אנשי-הביטחון שלנו בדאגה גוברת אחר הנעשה בגדה המערבית. הצעירים – ולא רק הם – מוכנים, כנראה, לאינתיפאדה חדשה. כבר עתה יורה צה"ל אש חיה במפגינים בקלנדיה, בירושלים, בבית-לחם ובמקומות אחרים. מספר ההרוגים והפצועים הערביים בגדה עולה. בעיני ראשי צה"ל, זוהי סיבה טובה נוספת להפסקת-אש מוקדמת בעזה.

זהו טבעה של הפסקת-אש: היא נעשית בין הצדדים שיורים את האש. כלומר: בין ישראל וחמאס. אי-אפשר להתחמק מאמת זו.

מה רוצה חמאס? הוא לא שינה את מטרתו: להסיר את המצור על רצועת-עזה.

זה יכול לכלול דברים רבים. המקסימום: לפתוח את המעברים, לפתוח מחדש את נמל-התעופה בדהניה ליד רפיח, לבנות נמל חדש בעיר עזה (במקום מזח-הדייגים הקטן הקיים שם כיום), להתיר לדייגים להתרחק מן החוף.

(אחרי אוסלו פינטז שמעון פרס על נמל גדול בעזה, שישרת את כל המרחב ויהפוך את עזה לסינגפור שנייה).

המינימום הוא לפתוח את המעברים בין הרצועה לישראל לתנועה חופשית של סחורות, פנימה והחוצה, ולהניח לעזתים להגיע לגדה המערבית והלאה, ולהתפרנס מייצוא – גורם המוזכר רק לעיתים רחוקות.

בתמורה, ישראל בוודאי תדרוש פיקוח בינלאומי על כל דרכי-הגישה האלה, כדי למנוע כריית מנהרות וייצור טילים חדשים.

ישראל בוודאי תדרוש גם מעמד לאבו-מאזן ולכוחות-הביטחון שלו, שחמאס (ולא רק הוא) רואה בהם משת"פים של ישראל.

צה"ל דורש שגם אחרי כניסת הפסקת-האש לתוקפה יאפשרו לו להרוס את כל המנהרות הידועות לפני הנסיגה.

(חמאס דורש גם את פתיחת המעבר למצריים – אך זה איננו חלק מהמשא-ומתן עם ישראל.)

אילו היה משא-ומתן ישיר, השגת פשרה על דרישות אלה הייתה קלה יחסית. אך כאשר מתווכים רבים כל-כך מתחרים זה בזה, זה קשה.

ביום הרביעי האחרון חשף "הארץ" ידיעה מדהימה: משרד-החוץ שלנו – כן, כן, משרד-החוץ של אביגדור ליברמן! – מציע להעביר את הבעיה לאו"ם. שהאו"ם יחליט על תנאי הפסקת-האש.

האו"ם? או"ם-שמום? המוסד שכמעט כל הישראלים בזים לו? נו, כפי שאומרים ביידיש: "כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה!"

נניח שתושג הפסקת-אש אמיתית (ולא רק הפסקה "הומניטארית" קצרה, ששום צד אינו מתכוון לשמור עליה) מה הלאה?

האם יתחיל משא-ומתן רציני לשלום? האם אבו-מאזן ינהל אותו כנציג כל הפלסטינים, כולל גם את חמאס? האם יהיה "צוק איתן" המלחמה האחרונה, או רק עוד אפיזודה בשרשרת אינסופית של מלחמות?

יש לי פנטזיה משוגעת.

השלום יבוא ומפיקי הסרטים ירצו להפיק סרט גם על "צוק איתן".

אחת הסצנות: חיילי צה"ל חושפים מנהרה ונכנסים לתוכה כדי לטהר אותה מ"מחבלים". באותה העת נכנסים לוחמי חמאס למנהרה בקצה השני כדי לתקוף קיבוץ.

הלוחמים נפגשים באמצע המנהרה, עמוק מתחת לגדר. הם רואים אלה את אלה באור העמום. ואז, במקום לירות אלה באלה, הם לוחצים ידיים.

רעיון מטורף? לגמרי. מצטער.