בעיני לוחם-החופש, שיחרור חבריו השבויים הוא חובה קדושה, והוא מוכן להקריב את חייו למענה. אחת הפעולות הנועזות ביותר של אצ"ל (שבו הייתי זמן-מה חבר זוטר מאוד) הייתה ההתקפה על הכלא הבריטי במבצר הצלבנים בעכו ושיחרור מאות אסירים. בעיני השליטים הקולוניאליים שלנו, זה היה מעשה טרוריסטי נתעב.

כל זה היה צריך להיות ברור דווקא לממשלה הנוכחית. הרי במרכזה עומד הליכוד, שנוסד במקורו על-ידי יוצאי האצ"ל. אבל אלה הלכו מזמן לעולמם, והפוליטיקאים והאלופים הימניים הנוכחים אינם אלא חיקוי עלוב של השליטים הקולוניאליים הבריטיים. אין להם מושג איך פועל המוח של איש-המחתרת.

עובדה זו היא גרעין התקרית, השולטת בחיי המדינה בשבועיים האחרונים.

לפני שבועיים עמדו שלושה צעירים מישיבה בהתנחלות בשעה 10 בלילה בפרשת-דרכים נידחת וניסו לתפוס טרמפ לבתיהם בהתנחלויות שלהם. מאז הם נעלמו.

ההנחה המיידית הייתה, באופן הגיוני, שהם נתפסו על-ידי קבוצה פלסטינית כדי להביא לחילופי-שבויים. עד כה לא קיבל על עצמו אף ארגון פלסטיני מוכר את האחריות ואף לא הגיש תביעות.

זה לא דומה לתפיסת החייל גלעד שליט לפני מספר שנים. שליט הוחזק ברצועת-עזה, שבה יש אוכלוסיה פלסטינית צפופה ובלעדית, הנתונה לשלטון החמאס. הגדה המערבית, לעומת זאת, מכוסה ברשת צפופה של התנחלויות, ואין זו הגזמה גדולה לומר שכל פלסטיני עשירי הוא מודיע של השב"כ. 47 שנות הכיבוש העניקו לשב"כ הזדמנויות אין-ספור לגייס סוכנים באמצעות סחיטה, שוחד ועוד.

ובכל זאת, עד עכשיו לא התגלה סימן כלשהו של החוטפים והחטופים – הישג יוצא-דופן של המבצעים.

ממשלת נתניהו מייד ראתה בתקרית הזדמנות רבת-סיכויים.

היא האשימה את החמאס. למחרת היום (האיחור בא בגלל כשל המשטרה) נפתח מבצע כפול ענק. אלפי חיילים הועסקו בסריקת השטח ובחיפושים מבית-לבית. אך באותה עת החל מבצע גדול עוד יותר, שבלי ספק הוכן זמן רב מראש, מבצע שמטרתו לחסל את החמאס בגדה המערבית.

לילה אחרי לילה נאסר כל מי שיש לו קשר, ולו הקלוש ביותר, עם החמאס. חוליות של חיילים חמושים מכף רגל עד קודקוד פרצו לתוך בתים,דחפו הצידה את הנשים והילדים המבוהלים, גררו את הגברים ממיטותיהם ולקחו אותם איתם, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות.

מספרם הגיע למאות רבות – עובדים סוציאליים, מורים, מטיפים, כל מי ששייך לרשת החברתית והפוליטית הענפה של התנועה.

בין האסורים היו רבים ממשוחררי עסקת שליט. ההנהגה הפוליטית והצבאית שלנו הסכימה בשעתו לחילופים הבלתי-שווים (בן-ערובה אחד מול יותר מאלף אסירים) בחריקת-שיניים, ורק תחת לחץ ציבורי עצום. נראה שהחליטה כבר אז להחזירם לכלא בהקדם האפשרי.

שלא במקרה פורסם השבוע שאחד מהאסירים המשוחררים חשוד בהריגת ישראלי ערב פסח. אפשר להניח שרוב המשוחררים חזרו בשמחה למשפחותיהם אחרי עשרות שנים בכלא, אך שכמה מן הקשוחים ביותר חזרו לפעילות אלימה. (כך היה בשעתו גם במחתרת העברית.)

הניסיון לחסל את חמאס הוא מטופש. החמאס הוא תנועה דתית הקיימת בלב מאמיניה. כמה אנשים אפשר לאסור?

במשך שבועיים אלה הציגה החברה הישראלית את פניה המכוערים ביותר – גטו קלגסי, גם חסר חמלה לאחרים וגם חסר יכולת לחשוב בהגיון.

נכון, התגובה הראשונה לא הייתה אחידה. שמעתי אנשים ברחוב שקיללו את שלושת הנעדרים הצעירים על שחצנותם האווילית. איך זה עמדו בלב החשכה במקום נידח בשטחים הכבושים, הושיטו יד לטרמפ ועלו לרכב זר? אך רגשות חריגים אלה נשטפו במהרה על-ידי הגל העצום של שטיפת-המוח, שאי-אפשר היה להימלט ממנו.

כל עם מתלכד אוטומטית בשעת-חירום לאומית. אצלנו נטייה טבעית זו חזקה שבעתיים בעקבות מאות שנים של רדיפות. זוהי תגובת הגטו: על היהודים להתאחד מול הגויים הרשעים.

מבול התעמולה הממשלתית הגיע לממדים אדירים. כמעט כל העמודים בעיתונים הוקדשו למבצע הצבאי. תחנות הרדיו והטלוויזיה פתחו "גל פתוח" ששידר מסביב לשעון, 24 שעות ביממה, יום אחרי יום.

הממסד העיתונאי הובל על-ידי "הכתבים הצבאיים", שכמעט כולם אנשי אמ"ן לשעבר, הפועלים כסוכנים של דובר צה"ל. הם דיקלמו את הודעות הדובר, כאילו היו פרי חקירתם ומחשבתם. לא היה שום הבדל בין התחנות והעיתונים השונים. אם פרשן ליברלי כלשהו העז לבטא ביקורת, זה נעשה בקול נמוך ונגע לפרטים משניים.

בדרך מקרה, באותה עת נדונה בכנסת הצעת-חוק, שתהפוך חילופי-שבויים לבלתי-חוקיים – מקרה נדיר של ממשלה הכובלת את ידיה של עצמה. הצעת-החוק תאסור על מתן חנינה ל"אסירים ביטחוניים" וגם תאסור משא-ומתן לחילופי-שבויים.

פירוש הדבר: מוות לבני-הערובה.

בנאיביות הנוראה שלהם, הגובלת בטיפשות פשוטה, מאמינים פוליטיקאים ימניים שזה ימנע חטיפת בני-ערובה. כל מי שיש לו הבנה ולו מינימאלית בפסיכולוגיה של אנשי-מחתרת יודע שהתוצאה תהיה הפוכה בדיוק: תהיה שאיפה לקחת יותר בני-ערובה, כדי להגדיל את הלחץ לשחרור אסירים.

אם יתקבל חוק זה, חיי בני-הערובה יהיו זולים מאוד. אם יצליח הניסיון הנוכחי של שרותי-הביטחון לעלות על עקבות שלושת הנעדרים, זה יוביל למבצע לשחררם בכוח. הניסיון מראה שבמצב כזה אין לבני-הערובה סיכוי רב לשרוד בחיים. הם נמצאים תחת אש צולבת ונהרגים מאש החוטפים, או – לעיתים קרובות יותר - מאש המשחררים. אך בישראל לא נשמע ולו קול אחד שהצביע על סכנה זו.

בני משפחת שליט, ישראלים חילוניים מן השורה, היו מודעים מאוד לסכנה זו שאיימה על בנם. לא כן משפחות שלושת נערי-ההתנחלות הנעדרים, שכולם מתנחלים מהאגף הימני הקנאי. הם הפכו סוכנים-מרצון של התעמולה הרשמית, קראו לתפילות המוניות ולתמיכה בתנועת ההתנחלות. הרב שלהם הסביר שהחטיפה היא עונש משמיים על החוקים שהתקבלו בכנסת לאחרונה בקשר לגיוס החרדים.

ברור שהממשלה מעוניינת הרבה יותר בתעמולה הפוליטית מאשר בהשגת שחרור בני-הערובה.

המטרה העיקרית היא להפעיל לחץ על אבו-מאזן כדי שהוא ישים קץ להתפייסות הפנים-פלסטינית וכדי שיחסל את ממשלת-המומחים ברמאללה. כבר עכשיו מגנים פלסטינים רבים את אבו-מאזן על שיתוף-הפעולה הנמשך בין כוחות-הביטחון הפלסטיניים והישראליים, בו בזמן שהמבצע הישראלי נגד הפלסטינים נמשך. אבו-מאזן משחק מישחק מסוכן מאוד ומנסה לאזן את כל הלחצים. גם מי שאינו מסכים איתו אינו יכול שלא להעריך את אומץ-ליבו האישי.

ההנהגה שלנו, החיה בבועה, פשוט אינה מסוגלת להבין את תגובת העולם, כלומר את חוסר-התגובה.

עוד לפני שנעלמו הנערים, גדל מחודש לחודש מספר הפלסטינים שנהרגו בהפגנות מאש חיה, וביניהם ילדים. נראה שכללי הפתיחה באש, כפי שהחיילים מבינים אותם, התרופפו מאוד. מאז תחילת המבצע הנוכחי הרג הצבא יותר מחמישה פלסטינים בלתי-חמושים, וביניהם ילדים.

במהדורה הישראלית של "ניו יורק טיימס", עיתון פרו-ישראלי, הופיע בעמוד הראשון תמונת-ענק של אם פלסטינית הבוכה על בנה ההרוג – ולא תמונה של בני-הערובה.

אך כאשר שלוש האמהות, שנשלחו למסע-תעמולה באו"ם בז'נבה, התקבלו שם בקרירות, ממשלתנו הופתעה. נציגי העמים התעניינו הרבה יותר במצב זכויות-האדם בשטחים הכבושים מאשר בבני-הערובה. ישראלים רבים ראו בזה דוגמה נוספת לאנטישמיות של האו"ם.

הפרשה כולה מוכיחה שוב עד כמה אנחנו זקוקים לשלום. ההתפייסות הפנים-פלסטינית יכולה לקרב את השלום, ועל כן מנסה הימין הישראלי, ובראשו ציבור המתנחלים, לטרפד אותה.

אני מאמין שההתנחלויות הן אסון לישראל. אך ליבי שותת דם על שלושת הנערים – שניים מהם בני 15, אחד קצת יותר מבוגר – המוחזקים עכשיו בתנאים שקשה לדמיין. אם הם עדיין בחיים.

הדרך הטובה ביותר למנוע חטיפות היא לשחרר אסירים מרצוננו החופשי. אפילו השב"כ אינו יכול לטעון ברצינות שכל האלפים הרבים המוחזקים כעת בבתי-הכלא שלנו מהווים סכנה לעצם לקיומנו.

יש דרך טובה עוד יותר: לשים קץ לכיבוש ולעשות שלום.