קטע הווידאו שהפך את דוד אדמוב מחייל אלמוני לדמות לאומית צולם במצלמה פלסטינית בחברון.

מצלמות-הווידאו האלה הפכו לקללת צה"ל. הן חולקו ביד רחבה לפלסטינים צעירים ברחבי הגדה המערבית הכבושה על-ידי תנועות-שלום ישראליות, בעיקר על-ידי "בצלם".

הקטע מתחיל בסצנה בחברון. באמצע רחוב אל-שוהדא עומד חייל בודד בעל כומתת ירוקה ורובה. הוא נראה כמו כל חייל אחר, בעל הזקן הקצרצר שהוא עכשיו טרנדי בקרב הנוער.

ויכוח כלשהו מתפתח ברחוב בין החייל לבין פלסטינים קשישים. אך המצלמה מתמקדת בנער פלסטיני בלתי-חמוש, המתקרב לחייל. פניו קרובות מאוד לפני החייל, והוא גם נוגע בכתפו בידו.

החייל מגיב בזעם, מנופף ברובהו. ברגע זה מופיע מצד ימין נער נוסף ועובר את החייל מאחור.

החייל, שכנראה חש באיום, מסתובב ודורך את נשקו, מוכן לירי. כשהוא מאיים על שני הנערים, הוא מנסה לבעוט באחד מהם, ותוך כדי כך פולט כל הזמן זרם רצוף של קללות. אז הוא שם לב לצלם, מכוון אליו את נשקו, מצווה עליו להפסיק לצלם ומקלל את אמו במלים הגסות ביותר. סוף.

הקטע הזה שודר בערב בכל תחנות-הטלוויזיה הישראליות.

לאלה מאיתנו המכירים את המציאות בגדה המערבית לא היה שום דבר מיוחד בקטע זה. דברים כאלה קורים כל הזמן. אם החייל אינו הורג בן-אדם, זוהי רק שיגרה. אם הוא הורג, צה"ל מכריז שנפתחה חקירה. בדרך כלל, זהו סופה של התקרית.

מה שמיוחד הפעם הוא שהאירוע צולם ושודר. פקודות הצבא אוסרות על חיילים להתנהג כך כשיש מצלמות בסביבה, ובמיוחד אוסר עליהם הצבא לאיים על הצלמים. ניסיון מכאיב לימד את הצבא שקטעי-וידאו כאלה, אם הם משודרים בחו"ל, עלולים לגרום נזק חמור לתעמולה - סליחה, להסברה – הישראלית.

עוד יותר יוצאת-דופן הייתה הכרזה דובר-צה"ל באותו ערב שהחייל נשפט על-ידי מפקדיו ונשלח ל-28 יום לכלא צבאי.

פרצה מהומת אימים. התקשורת החברתית יצאה לפעולה. מאות, אחר-כך אלפים, אחר-כך רבבות חיילים הכריזו על תמיכתם בחייל שנודע בשם "דוד הנח"לאווי". (הסיומת "אווי" היא ערבית.)

חיילים רבים, ובהם קצינים, הציפו את האינטרנט בתצלומים של עצמם, כשהם מסתירים את פניהם בשלטים בנוסח "אני דוד הנח"לאווי". אחדים אף לא טרחו להסתיר את פניהם.

אחרי 24 שעות, מספר ה"לייק"ים עבר את מאת האלפים, רובם מטעם חיילים. זהו המרד ההמוני הצבאי הראשון בתולדות צה"ל. יש ארצות שבהם זה היה נקרא "מרד", הנושא עונש-מוות.

הצבא איבד שליטה מול מצב חדש לחלוטין, שאינו מורגל לו. הוא פרסם הודעה, שצילצלה כמו התנצלות.

מסתבר שדובר-צה"ל טעה. דוד לא נשפט למאסר (חלילה!) מפני שאיים להרוג נער פלסטיני, אלא בגלל מה שקרה כמה שעות לפני כן: דוד היכה את מפקדו הישיר וחייל נוסף. התקרית בחברון כלל עוד לא נחקרה, ועל כן הוא עדיין לא נשפט על כך.

היה עוד תיקון-טעות. בשעות הראשונות אחרי שהוצג קטע-הווידאו נפוצה השמועה שאחד הנערים הפלסטיניים החזיק בידו אגרופן, הוכחה ברורה לכוונותיו התוקפניות ולסכנה שבה היה נתון החייל. אחר-כך פירסמה התקשורת תיקון: ניתוח סרט-הווידאו הראה שזה לא היה אגרופן, אלא חרוזי-תפילה מוסלמיים.

התקרית מעוררת שורה של שאלות, כל אחת חמורה מהאחרות.

השאלה הראשונה והברורה ביותר: מדוע שלח הצבא חייל בודד לשמור על רחוב במרכז חברון, עיר שבה שוררת מתיחות גם ביום השקט ביותר?

חברון משתרעת מסביב למערת-המכפלה, המאכסנת את ה"קברים" המדומים של אברהם ושרה. כמו הר-הבית בירושלים, האתר הזה קדוש גם למוסלמים וגם ליהודים. בעיר חיים 160 אלף מוסלמים וכמה מאות יהודים קנאים המכריזים בפה מלא שמטרת בואם היא לגרש את כל הערבים מהעיר.

חברון היא בירת האפרטהייד. הרחוב הראשי, שבו אירע המקרה (וששמו הערבי המתאים כל-כך הוא "רחוב הקדושים") סגור לערבים. בכל רגע עלול לפרוץ שם אירוע אלים.

אז מדוע שלח הצבא למקום הזה חייל בודד?

כל חייל, ולו גם נורמאלי לגמרי, הנשלח למלא לבדו משימת שמירה במקום מסוכן, עלול להיתפס לפאניקה. בסרט-הווידאו נראה שדוד היה אחוז פחד.

אבל דוד אינו חייל רגיל. לפי דברי הצבא עצמו, היא היכה את מפקדו וחברו במה שנראה כמו התקף היסטרי. כעבור כמה שעות בלבד, אחרי שכבר נשפט לעונש מאסר, הוא נשלח למשימה המסוכנת לבדו.

לפני שמטילים ספק בשפיות התנהגותו של הטוראי דוד, יש להטיל ספק בשפיות שיפוטו של המפקד ששלח אותו לשם.

התקרית כולה חורגת בהרבה מהממדים של אירוע מקומי, שהסתיים, למרבה המזל, בלי קרבנות בנפש.

אירוע זה מציג את המציאות של הכיבוש, שבה חיים מיליוני בני-אדם בלי זכויות ובלי מגן, מופקרים לחסדי כל חייל שהם נתקלים בו.

צה"ל אינו גרוע מכל צבא אחר. הוא ראי של הציבור הרחב. משמע, הוא מורכב מאנשים הומאניים ומאנשים סדיסטיים, משפויים וממופרעים, מאנשי ימין ושמאל, מאשכנזים וממזרחיים.

סוהייב אבו-נג'מה, הנער הערבי בן ה-15 שהיה מעורב בתקרית (והנראה אף צעיר מגילו), היה בעל מזל. פלסטיני בכל גיל שהוא, המתהלך בכל רחוב שהוא, אינו יכול להיות בטוח באיזה סוג של חייל ייתקל, ומה יהיה מצב-רוחו. אבל חייו עשויים להיות תלויים בכך.

זוהי תמצית הכיבוש.

אך המשמעות של התקרית חשובה הרבה יותר מלקחים אלה. היא מהפכנית – תרתי משמע.

בפעם הראשונה בתולדות ישראל, ואולי בתולדות העולם כולו, האינטרנט משמש בסיס למרד חיילים נגד הצבא.

אפשר לחשוב על המרד על אוניית-המלחמה פוטיומקין באודסה בשנת 1905, או בהתקוממות חיל-המצב של פטרוגרד (סט' פטרבורג) בפברואר 1917, כדי לעמוד על המצב השונה לחלוטין בעולם האינטרנט. עכשיו, תוך פחות מ-24 שעות, מאות אלפי חיילים יכולים בגלוי לקרוא תיגר על הפיקוד הצבאי ולהפוך את הצבא לכלי ריק.

אחרי שזה קרה פעם אחת, היכולות המהפכניות של התקשורת החברתית אינן מוגבלות עוד. הן שמות קץ לאשליה שהצבא נשמע לדרג המדיני. הן גם שמות קץ להנחה שרק חונטה של קצינים בכירים יכולה לחולל הפיכה צבאית. עכשיו יכולים לעשות זאת גם חיילים פשוטים, המוסתים על-ידי דמגוג כלשהו.

בנימין נתניהו נשאר, פשוטו כמשמעות, חסר מילים – מצב בלתי-רגיל אצלו. כך גם משה יעלון, הרמטכ"ל הכושל לשעבר. כך גם בני גנץ, שהיה חסר-אונים במשבר זה.

במצבה המיוחד של ישראל זה מסוכן מאוד-מאוד. קל, כמובן, לדמיין מצב דמוי-פוטיומקין, שבו מתקוממים החיילים הפשוטים נגד המטכ"ל בשם השוויון – אבל זהו דמיון-שווא. הטוראים בצה"ל הם בני-עשרה שעברו מגיל 3 שטיפת-מוח ברוח הקרבנות היהודית והעליונות היהודית (גם זו וגם זו). לכן, אם יקרה מרד כזה, הוא יהיה ימני, אולי אף פאשיסטי.

עד השבוע נראה היה שמרד כזה אינו אפשרי. כאשר הפעיל אריאל שרון ב-2005 את הצבא לפינוי המתנחלים מחבל-קטיף, אף לא חייל אחד העז לסרב. עכשיו, בעזרת התקשורת החברתית, הסיפור יכול להסתיים בצורה אחרת לגמרי. בפעם הבאה שהדרג המדיני ייתן לצה"ל פקודה לפנות התנחלות, עשוי להתפתח סירוב המוני של רבבות חיילים המסרבים למלא את הפקודה, תוך שימוש נרחב באינטרנט.

זהו מסר לכל צבא בעולם.

התחיל עידן היסטורי חדש. כל צבא יכול להתמרד באמצעות האינטרנט.

האסיר הצבאי דוד אדמוב יכול להיות גא בעצמו.