בזעם, כמובן.

איך מגיבה ארצות-הברית על ההצהרה שישראל לא תנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית הנתמכת על-ידי חמאס?

בהסכמה מלאה, כמובן.

לכל אדם המעוניין בשלום ישראלי-פלסטיני, הידיעה על ההתפייסות הפנימית הפלסטינית היא בשורה טובה.

זה שנים אנחנו שומעים מפי דוברים ישראליים שאין טעם לעשות שלום עם מחצית העם הפלסטיני ולהמשיך במלחמה בחצי השני. אבו-מאזן הוא עוף מרוט-נוצות, אמר אריאל שרון בעדינות שהייתה אופיינית לו. חמאס הוא הקובע. והרי חמאס מתכנן שואה שנייה.

לפי הסכם-ההתפייסות הפלסטיני, חמאס מחויב עכשיו לתמוך בממשלה כל-פלסטינית שתהיה מורכבת ממומחים לא-פוליטיים, בהסכמת שני הצדדים. ממשלת הימין הקיצוני שלנו מתפוצצת מזעם. לעולם, לעולם, לעולם לא תנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית הנתמכת על-ידי חמאס.

לדעת הממשלה הימנית, תחילה על חמאס להכיר בישראל, להפסיק כל פעילות אלימה ולהתחייב לכבד את כל ההסכמים שעליהם חתם אש"ף בעבר.

זה בסדר, מכריז אבו-מאזן. אני אמנה את הממשלה הבאה, והיא זו שתמלא אחר שלוש הדרישות.

דוברי נתניהו מודיעים שזה לא מספיק. לדעתם הנחרצת, חמאס עצמו צריך למלא את שלוש הדרישות, לפני שנבוא במגע עם ממשלה שנתמכת על-ידו.

אבו-מאזן יכול היה להשיב באותה המטבע. הוא יכול היה להכריז שלפני שיבוא במגע עם ממשלת נתניהו חייבות כל סיעות הקואליציה להצהיר על תמיכתן בפיתרון שתי-המדינות, כפי שעשה נתניהו (פעם אחת ויחידה, בנאום בר-אילן). לפחות שתי מפלגות, "הבית היהודי" של נפתלי בנט ו"ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, וגם חלק גדול מאנשי הליכוד עצמו, יש לשער, שהיו מסרבים בתוקף לבקשה זו.

אני יכול לדמיין לעצמי טכס בכנסת,שבו היו קמים כל השרים, זה אחר זה, ומתחייבים: "אני מצהיר שאני תומך תמיכה מלאה וכנה בהקמת מדינת-פלסטין לצד מדינת-ישראל!" המשיח יבוא לפני כן.

אלא שזה ממש לא חשוב. דעתם של הסיעות ושל השרים אינה חשובה. מה שקובע הוא מדיניות הממשלה. די בכך שהממשלה הפלסטינית הבאה תכיר בישראל, תגנה כל אלימות ותכבד את כל ההסכמים שנחתמו עד כה.

מדוע הסכם-הפיוס הפלסטיני טוב לשלום?

ראשית , מפני שעדיף לעשות שלום עם אומה שלמה, ולא עם מחציתה. הסכם-שלום עם אש"ף, בלי חמאס, יהיה חסר משמעות עוד לפני שייחתם. חמאס היה מחבל בו בכל הזדמנות על-ידי מעשי אלימות ("טרור" בלעז).

שנית, מפני שהצטרפות חמאס לאש"ף, ואחר-כך לממשלה הפלסטינית, פירושה למעשה שחמאס מקבל את מדיניות אש"ף, שהכירה מזמן במדינת-ישראל ובחלוקת פלסטין ההיסטורית.

כדאי לזכור שלפני הסכם-אוסלו היה אש"ף עצמו מוגדר רשמית על-ידי ישראל (וארצות-הברית) כארגון-טרור. כאשר נחתם ההסכם על מדשאת הבית הלבן עדיין הייתה "האמנה הפלסטינית" בתוקפה. היא קראה לחיסול מדינת-ישראל והחזרת כמעט כל תושביה לארצות מוצאם.

במשך שנים רבות טענו הפוליטיקאים והאקדמאים שלנו שהאמנה הזאת מהווה מכשול בל-יעבור לשלום.

רק אחרי שהסכם-אוסלו נכנס לתוקף ביטלה המועצה הלאומית הפלסטינית בטכס חגיגי, בנוכחות הנשיא ביל קלינטון, את הסעיפים האלה באמנה.

לחמאס יש אמנה דומה. גם היא תתוקן כשמפלגת החמאס תצטרף לממשלה הפלסטינית.

אגב, זוהי האירוניה של ההיסטוריה: בעבר העניקה ישראל תמיכה חשאית לחמאס, כחלק מן המאבק נגד אש"ף. כאשר הממשל הצבאי דיכא בכוח כל פעילות פוליטית בשטחים הכבושים, גם פעילות למען השלום, הוא התיר את פעילות הארגונים האסלאמיים במסגדים.

שאלתי פעם את ראש השב"כ לשעבר אם הוא הקים את חמאס. "לא הקמנו אותו," השיב, "אבל סבלנו אותו."

הסיבה הייתה שבאותה עת נחשב אש"ף כאויב. נגד ערפאת, "ההיטלר השני", התנהלה מערכה בלתי-נלאית של דמוניזציה, וכל מי שלחם בו נחשב לבעל-ברית. גישה זו נמשכה עד כשנה אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כאשר הבין השב"כ שחמאס מסוכן הרבה יותר מאש"ף. רק אז התחיל השב"כ לאסור (ואחר-כך להרוג) את ראשי חמאס.

כיום קיים מצב של הפוגה בלתי-רשמית ("תהדיה" – רגיעה) בין ישראל לחמאס. ברור שמפלגת החמאס החליטה ששאיפותיה כאחת משתי המפלגות הפוליטיות הגדולות בפלסטין חשובות יותר מה"מאבק המזוין" נגד ישראל. מטרתה העיקרית היא להגיע לשלטון במדינה הפלסטינית שתקום. כמו תנועות-שחרור רבות ברחבי העולם, ובכללן אצ"ל של מנחם בגין, החמאס הופך את עצמו מארגון טרור למפלגה פוליטית.

כפי שניתן היה לצפות מראש, ארצות-הברית הלכה בעקבות ישראל וקיבלה את המדיניות הישראלית במלואה. היא איימה על הרשות הפלסטינית במלחמה אם יתגשם הסכם-הפיוס.

יוזמת-השלום האמריקאית נעצרה בחריקה. עכשיו אפשר וצריך לספר את הסיפור המלא.

הכישלון נגזר על יוזמת-השלום עוד לפני שהתחילה. לא היה שום סיכוי, ולו הקטן ביותר, שתישא פרי.

עכשיו הבה ונקבע בבירור איך נגמרה יוזמה זו, לפני שהעובדות תיקברנה מתחת למפולת של תעמולה. יוזמת-השלום נקטעה לא מפני שאבו-מזן הצטרף לגופים בינלאומיים, ולא בגלל ההתפייסות הפלסטינית, אלא בגלל סירובו של נתניהו למלא את התחייבותו החד-משמעותית לשחרר אסירים פלסטיניים מסוימים בתאריך מסוים.

אצל הפלסטינים, שיחרור אסירים הוא עניין רגיש מאין כמוהו. הוא נוגע לבני-אדם ולמשפחותיהם. אסירים מסוימים אלה, שאחדים מהם אזרחים ישראלים, שהו בכלא במשך 21 שנים לפחות. לנתניהו לא היה אופי די חזק כדי למלא את הבטחתו ולהתמודד עם מערכת ההסתה הפרועה של הימין הקיצוני.

נתניהו העדיף את סוף ה"משא והמתן".

את ההתנהלות של ג'ון קרי ניתן להגדיר רק כעלובה.

זה התחיל עם מינויו של מרטין אינדיק כמנהל המשא-ומתן. אינדיק עבד בעבר באיפא"ק, השדולה העיקרית של הימין הישראלי. התפקיד המרכזי של איפא"ק הוא להטיל טרור על הקונגרס האמריקאי, שחברי שני בתיו – הסנאט ובית-הנבחרים – רועדים מפחד למראה סוכניה.

הבחירה באיש כזה כמתווך בין ישראל והפלסטינים הייתה פשוט חוצפה. זה הראה לפלסטינים ישר מההתחלה מה צופה להם העתיד.

מעשה-החוצפה השני היה לפתוח בשיחות מבלי לקבל מנתניהו הבטחה מראש לגבי הוויתורים שהוא מוכן לעשות. במשך כל תקופת ה"משא ומתן" סירב הצד הישראלי להניח על השולחן מפה של גבול ישראל-פלסטין, גם אחרי שהפלסטינים הגישו מפה משלהם.

הפארסה נמשכה תשעה חודשים, שבהם לא הייתה התקדמות של מילימטר. הצדדים נפגשו ודיברו, דיברו ונפגשו. שום דבר לא היה מונח על השולחן, חוץ ומהדרישה המגוחכת של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינת-הלאום של העם היהודי".

ציפי ליבני, פוליטיקאית כושלת, השתזפה בזרקורי הבימה הבינלאומי הזוהרת, והייתה רוצה להמשיך בזה עד קץ הימים.

הנציגים הפלסטיניים היו גם הם מעוניינים להמשיך, גם בלי תכלית, כדי להעביר את הזמן בלי התפוצצות פנימית.

כל התרגיל הזה הסתובב סביב נקודה פשוטה אחת: האם היה הנשיא אובמה מוכן להתעמת עם הסתערות הכוחות המקובצים של איפא"ק, הסנאט, בית הנבחרים, הרפובליקאים, האוונגלים, הממסד היהודי הימני ומכונת-התעמולה הישראלית?

ברור שאם התשובה הייתה שלילית - אסור היה לקרי להתחיל.

השבוע קרה לקרי אסון: בפגישה אישית סגורה פלט את הידוע לכל: שאם ישראל תמשיך בדרכה הנוכחית, היא תהפוך למדינת אפרטהייד.

אין בזה כל חידוש. הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר השתמש במילה הזאת בכותרת של ספרו. בישראל עצמה, פרשנים בלתי-תלויים ושמאליים אומרים זאת בכל יום. אך בוושינגטון פרצה מהומה נוראה.

קרי האומלל מיהר להתנצל. הוא לא התכוון. חס וחלילה! שר-החוץ של מעצמת-העולם ביקש את סליחת ישראל הקטנה.

וכך הגיעה המנגינה לאקורד המביש האחרון.