בעדותו בוועדת-החוץ של הסנאט הסביר איך המעשים של ממשלת-ישראל חיבלו ב"תהליך השלום". ישראל הפרה את התחייבותה לשחרר אסירים פלסטיניים, ובאותה עת הכריזה על תנופה של בנייה גדולה במזרח ירושלים. בסיכום דבריו פלט: "פוף!"

"פוף" הוא הצליל של אוויר היוצא מבלון. זהו ביטוי טוב, מכיוון ש"תהליך השלום" לא היה מלכתחילה יותר מאשר בלון מלא באוויר חם.

אין להאשים את ג'ון קרי. הוא התייחס לכל העניין ברצינות. הוא פוליטיקאי מיומן, שניסה בכל כוחו להשכין שלום בין ישראל ופלסטין. עלינו להיות אסירי-תודה על מאמציו.

הבעיה היא שאין לקרי מושג על המיטה החולה שלתוכה הכניס את ראשו הבריא.

כל "תהליך השלום" מסתובב סביב טעות. יש שיגידו: סביב שקר.

השקר הוא שיש כאן שני צדדים שווים לסכסוך. אמנם, סכסוך רציני, סכסוך ישן. אבל סכסוך שניתן לפתרו כאשר אנשים הגיוניים משני הצדדים יתכנסו וידונו בעניין בהדרכת בורר בלתי-תלוי.

אף לא אחת מההנחות האלה התאמתה. הבורר לא היה בלתי-תלוי. המנהיגים לא היו הגיוניים. וחשוב מכל: הצדדים לא היו שווים.

מאזן-הכוחות בין ישראל ופלסטין איננו אחד לאחד. בכל התחומים המעשיים – הצבאי, הדיפלומטי, הכלכלי – הוא קרוב יותר לאחד לאלף.

אין שוויון בין כובש ונכבש, מדכא ומדוכא. סוהר ואסיר אינם יכולים לשאת ולתת בתנאים של שוויון. כאשר לצד אחד יש שליטה מוחלטת על הצד השני, כאשר הוא מפקח על כל תנועה של הצד השני, כאשר הוא מתנחל על אדמתו של הצד השני, שולט על תזרים הכסף שלו, אוסר בני-אדם כרצונו, חוסם את גישתו לאו"ם ולבית-המשפט הבינלאומי – אז איך אפשר לדבר על שוויון?

כששני הצדדים במשא-ומתן הם כל-כך בלתי-שווים, ניתן לתקן את המצב רק באמצעות מתווך התומך בצד החלש – כמו שאומרים "העדפה מתקנת". אבל קרה היפך: דווקא התמיכה האמריקאית בישראל היא אדירה ומתמשכת.

בכל ימי ה"משא-והמתן" לא עשתה ארצות-הברית דבר וחצי דבר כדי למנוע מהמתנחלים ליצור עובדות בשטח – אותו השטח שכל המשא-והמתן נועד לקבוע את גורלו.

תנאי מוקדם לכל משא-ומתן הוא, שלכל אחד מהצדדים תהיה לפחות הבנה מינימאלית – לא רק לגבי האינטרסים והדרישות של הצד שממול, אלא גם הבנה של עולמו הרוחני, הדימוי העצמי והמבנה הרגשי שלו. בלי זה, כל מעשיו של הצד השני נראים כחסרי-פשר וכבלתי-הגיוניים.

בוטרוס בוטרוס-ראלי , אחד האנשים החכמים ביותר שפגשתי בחיי, אמר לי פעם: "יש לכם בישראל המומחים הגדולים ביותר לעולם הערבי. הם קראו את כל הספרים, את כל המאמרים, כל מילה שנכתבה על נושא זה. הם יודעים את הכול ולא מבינים כלום. מפני שלא חיו אף יום אחד בארץ ערבית."

הוא הדין לגבי המומחים האמריקאים, ואף חמור מזה. בוושינגטון נושם אדם את האוויר הצח של פסגות הרי ההימלאיה. כשמעיפים מבט מתוך הארמונות הגרנדיוזיים של בירת העולם, שבהם נקבע גורל האומות, עמים זרים נראים קטנים, פרימיטיביים ולא-רלוונטיים. פה ושם חבויים כמה מומחים אמיתיים, אך איש אינו מתייעץ איתם באמת.

למדינאי האמריקאי המצוי אין המושג הקלוש ביותר על ההיסטוריה, השקפת-העולם, הדתות, המיתוסים או הטראומות המעצבים את העמדות הערביות, שלא לדבר על המאבק הפלסטיני. אין לו סבלנות לשטויות כאלה.

נדמה שההבנה האמריקאית לגבי ישראל טובה הרבה יותר. אבל גם זו אשליה.

הפוליטיקאי האמריקאי המצוי יודע הרבה על יהודים. רבים מהם יהודים בעצמם. גם קרי הוא, כנראה, יהודי בחלקו. צוות-השלום שלו כולל הרבה יהודים, ואף ציונים. זה כולל את האיש המנהל את המשא-ומתן למעשה, מרטין אינדיק, שעבד בעבר בשדולה הציונית איפא"ק. מקור השם אינדיק הוא שפת היידיש (תרנגול-הודו).

ההנחה האמריקאית היא שהישראלים אינם שונים הרבה מיהודי ארצות-הברית. אבל זו טעות גמורה. ישראל יכולה לטעון שהיא "מדינת-הלאום של העם היהודי", אבל טענה זו באה רק כדי לנצל את הפזורה היהודית וכדי לחבל ב"תהליך השלום". למעשה יש רק דמיון מזערי בין הישראלים והפזורה היהודית, לא הרבה יותר מאשר בין גרמנים ויפאנים.

יכול להיות שמרטין אינדיק חש קירבה לציפי לבני, בתו של לוחם אצ"ל (או "טרוריסט" בלשון הבריטים). אבל זוהי אשליה. המיתוסים והטראומות שעיצבו את לבני שונים מאוד מהמיתוסים והטראומות שעיצבו את אינדיק, חניך אוסטרליה.

אילו ידעו אובמה וקרי יותר, הם היו מבינים מלכתחילה שהמבנה הפוליטי כרגע בישראל מונע לחלוטין אפשרות של נסיגה מההתנחלויות או פשרה בירושלים.

כל זה נכון גם לגבי הצד הפלסטיני.

פלסטינים רבים משוכנעים לגמרי שהם מבינים את ישראל. אחרי הכול, הם כפופים לה זה עשרות שנים. רבים מהם ישבו שנים ארוכות בבתי-הכלא הישראלים ודוברים עברית צחה. אך הם טעו הרבה פעמים ביחסיהם עם ישראל.

הטעות האחרונה הייתה שהפלסטינים האמינו שהישראלים ישחררו את הקבוצה הרביעית של האסירים. זה היה כמעט בלתי-אפשרי. כל התקשורת הישראלית, ובכללה גם המתונה, מדברת על "רוצחים פלסטיניים", לא על פעילים פלסטיניים או לוחמים פלסטיניים. מפלגות הימין מתחרות זו בזו ובקבוצות ימניות של "קרבנות הטרור" בגינוי השערורייה הנוראה. רבים מהם מתנגדים לשחרור גם תמורת פולרד.)

אפשר היה לצפות שהישראלים יבינו את הרגשות העמוקים שהתעוררו בציבור הפלסטיני בעקבות אי-שחרור האסירים, שהם בעיניו גיבורים לאומיים – שהרי הישראלים עצמם שיחררו בעבר אלף אסירים ערבים תמורת אסיר ישראלי יחיד. זה נקרא אז "פדיון שבויים".

אומרים שישראל מוכרת כל "ויתור" שלוש פעמים: פעם אחת כשהיא מבטיחה אותו, פעם שנייה כשהיא חותמת על ההסכם ופעם שלישית כשהיא ממלאת את ההתחייבות בפועל. כך זה היה, למשל, כשהגיע הזמן לבצע את הפעימה השלישית של הנסיגה בגדה – דבר שלא קרה.

הפלסטינים אינם יודעים דבר על ההיסטוריה היהודית כפי שהיא נלמדת בבית-הספר הישראלי. הם יודעים מעט מאוד על השואה, ועוד פחות על שרשי הציונות.

המשא-ומתן האחרון התחיל כ"שיחות שלום", נמשך בדיון על "הסכם מסגרת" והתנוון לכדי שיחות על השיחות.

אבל איש אינו מעוניין בהפסקת הפארסה, מפני שכל שלושת הצדדים חוששים מפני החלופות.

הצד האמריקאי פוחד מפני התקפת-מחץ של דחפור-הענק הציוני-אוונגלי-רפובליקאי-אדלסוני על ממשלת אובמה בבחירות הקרובות. עכשיו מנסים אנשי משרד-החוץ האמריקאי באופן קדחתני לסגת מה"פוף" של קרי. הוא לא התכוון, חלילה, לקבוע שרק ישראל אשמה. שני הצדדים אשמים. הסוהר והאסיר אשמים במידה שווה.

לממשלת ישראל יש, כרגיל, פחדים רבים. היא פוחדת מפני אינתיפאדה שלישית, העלולה לפרוץ יחד עם מערכה עולמית לדה-לגיטימציה של ישראל ולהטלת חרם עליה, בייחוד באירופה.

היא גם פוחדת שהאו"ם, שהכיר עד כה בפלסטין רק כמדינה-שאינה-חברה, יתקדם ויכיר בה יותר ויותר.

המנהיגות הפלסטינית חוששת גם היא מפני אינתיפאדה שלישית, שתתפשט ותהפוך למרחץ דמים. אף כי כל הפלסטינים מדברים על "אינתיפאדה בלתי-אלימה", מעטים מאמינים בכך. הם זוכרים שגם האינתיפאדה השנייה התחילה בצורה בלתי-אלימה. אבל צה"ל הגיב בירי צלפים לעבר מנהיגי ההפגנות, וזה הוביל לפיגועי התאבדות.

אבו-מאזן הגיב בזעם על אי-שחרור האסירים, מחדל שהשפיל אותו אישית. בתגובה חתם על 15 אמנות בינלאומיות. ממשלת-ישראל הגיבה גם היא בחמת-זעם – איך הוא מעז?

בפועל, לא הייתה לצעד זה חשיבות רבה. בחתימה אחת קיבל אבו-מאזן את אמנת-ז'נבה. בחתימה אחרת הצטרף לאמנה להגנה על ילדים. האם לא היינו צריכים לקבל זאת בברכה? אבל ממשלת-ישראל חוששת שזה צעד לקראת קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם ובבית-הדין הפלילי הבינלאומי, ואז ניתן יהיה להאשים ישראלים בפשעי-מלחמה.

אבו-מאזן מתכנן גם צעדים של פיוס עם תנועת החמאס ולקיים בחירות פלסטיניות, כדי לחזק את חזית-הבית.

כל הצדדים מעדיפים להמשיך ב"שיחות" ריקות מתוכן.

אילו הייתם במקומו של ג'ון קרי המסכן, מה הייתם אומרים?

"פוף!" נראה כמינימום.