השבוע היה זמן היסטורי. חצי-האי קרים פרש מאוקראינה וסופח לרוסיה.

מצב מסוכן. איש אינו יודע לאן זה יתפתח.

אחרי מאמרי האחרון על המשבר האוקראיני הוצפתי באי-מיילים נרגשים.

היו שזעמו על משפטים אחדים שניתן היה להסיק מהם שאני מצדיק את מעשי פוטין. איך אני יכול למצוא הצדקות לסוכן הקג"ב לשעבר, לצאר החדש, למנהיג הבונה מחדש את האימפריה הסובייטית תוך כדי רמיסתן ושעבודן של ארצות שכנות?

אחרים התרגזו – באותו הלהט – על תמיכתי בכנופיות הפשיסטיות שהגיעו לשלטון בקייב, האנטישמים במדים הנאציים, וגם באימפריאליסטים האמריקאיים המשתמשים בהם למטרותיהם האפלות.

אני מעט תמה על עומק הרגשות בשני הצדדים. נראה שהמלחמה הקרה לא הסתיימה, אלא רק חטפה תנומה. הלוחמים מאתמול מתעוררים ונוהרים שוב אל הדגלים, מוכנים לקרב.

אני מצטער, אבל הלהט הזה חסר לי. לדעתי, לשני הצדדים יש מידה של צדק. ורבות מן הסיסמאות שבפיהם הן קשקוש.

הדוברים המגנים בשצף קצף את סיפוח חצי-האי קרים לרוסיה, תוך השוואתו ל"אנשלוס" של אוסטריה לגרמניה הנאצית, צודקים במידה מסוימת.

אני זוכר את יומני-הקולנוע שבהם נראו אוסטרים משולהבים מקבלים את פני החיילים של היטלר, שהיה בעצמו אוסטרי. אין ספק שרוב האוסטרים ברכו על "השיבה למולדת".

נראה לי שכעת זה המצב בקרים. במשך מאות שנים היה חצי-האי חלק מרוסיה. ב-1954 החליט המנהיג הסובייטי של אז, ניקיטה חרושצ'וב, שהיה אוקראיני, למסור את קרים כמתנה לאוקראינה. זאת הייתה מחווה סמלית בעיקרה, מכיוון שגם רוסיה וגם אוקראינה השתייכו לברית-המועצות והיו כפופות לאותו משטר של דיכוי.

יש לציין שתושבי חצי-האי לא נשאלו אז כלל. לא היה משאל-עם. רוב התושבים רוסים, ואין ספק שהם שואפים לחזור לרוסיה. הם גם ביטאו זאת במשאל-עם, שנראה אמיתי. על כן נדמה שיש הצדקה לסיפוח.

ולדימיר פוטין הזכיר את התקדים של קוסובו, שפרשה לא-מזמן מסרביה. רוסיה התנגדה אז בחריפות לפרישה. עכשיו סותר פוטין את כל הטענות שהשמיעה רוסיה אז ואומר את ההיפך.

אם נתעלם לרגע מהציניות והצביעות של המעצמות, ונדבק בעקרונות מוסריים פשוטים, כי אז מה שטוב לצד אחד טוב גם לצד האחר. למיעוט לאומי גדול, החי במולדתו, יש הזכות לפרוש ממדינה השנואה עליו.

משום כך תמכתי בעצמאות קוסובו, ואני מאמין שאותם העקרונות חלים גם על קטלוניה וסקוטלנד, טיבט וצ'צ'ניה, והרשימה ארוכה.

יש תמיד דרך למנוע פרישה של מיעוט לאומי מבלי להשתמש באלימות: צריך פשוט ליצור תנאים המשכנעים את המיעוט להישאר במדינת הרוב. מדיניות נבונה - כלכלית, פוליטית ותרבותית - יכולה להשיג זאת. אך לשם כך דרושים מנהיגים בעלי חזון – וזהו מצרך נדיר בכל מקום.

באותה מידה אפשר להבין את האוקראינים, שסילקו את נשיאם הנבחר מפני שרצה להכניסם לתחום-ההשפעה הרוסית בניגוד לרצונם. אביזרי-האמבטיה המוזהבים שלו אינם שייכים לעניין.

שאלה אחרת היא מהו התפקיד שממלאים הפשיסטים בתהליך זה. יש דו"חות סותרים. כתבים ישראליים שהיו עדי-ראייה לנעשה דיווחו על נוכחותם הבולטת של הניאו-הנאצים במרכז קייב.

הבעיה הזאת מטרידה אותנו מאז "האביב התוניסי": ברבות ממדינות ה"אביב" העלו המהפכות כוחות שהם גרועים מן העריצים שאותם הן באו לסלק. האידיאליסטים מחוללים מהפכה אך אינם מסוגלים להתאחד ולהקים משטר יעיל, ואז באים במקומם קנאים שהם לוחמים ומארגנים טובים יותר.

זהו סוד שרידותו של בשאר אל-אסד המפלצתי. מעטים רוצים שסוריה תיפול לידיה של עריצות אסלאמית דמוית-הטליבאן. כזהו גם גורלה של מצריים: הדמוקרטים הליברלים פתחו במהפכה אך הפסידו בבחירות לטובת "האחים המוסלמים", שמיהרו לכפות על הציבור את מצוות אמונתם. ה"אחים" הופלו על-ידי דיקטטורה צבאית שהיא גרועה מהמשטר שהופל על-ידי המהפכה.

עכשיו מדאיגה הופעת הניאו-נאצים בקייב, גם אם פוטין מנצל את התופעה למען מטרותיו. אם המערב תומך בפשיסטים אלה, בגלוי או בסתר, הרי זה מדאיג שבעתיים.

אי-הוודאות לגבי כוונותיו של פוטין מדאיגה לא פחות.

בארצות המקיפות את רוסיה קיימות קהילות רוסיות גדולות, שהיגרו לשם בימי ברית-המועצות. בארצות כמו אוקראינה, לטוויה, אסטוניה מולדובה וקזחסטאן מהווים הרוסים מיעוט גדול, ולפעמים גם רוב. הם משתוקקים להיספח לרוסיה.

איש אינו מכיר את פוטין באמת. עד לאן ירחיק לכת? האם הוא מסוגל לרסן את שאיפותיו? או שמא ייסחף על-ידי הצלחותיו?

כאשר נאם פוטין השבוע לפני הפרלמנט שלו על סיפוח קרים, הוא נראה כמנהיג מרוסן. אך ההצגה כולה הייתה בעלת נימה אימפריאלית. הוא לא יהיה המנהיג הראשון בהיסטוריה שהגזים בהערכת הצלחותיו והמעיט בכוח יריביו.

ומהצד שכנגד – האם קיימת בוושינגטון ובשאר בירות המערב המזיגה הנכונה של עמידה איתנה וריסון עצמי, הדרושה כדי למנוע את הגלישה למלחמה?

בעוד שלושה חודשים "יחגוג" העולם את יום-השנה ה-100 לירייה בסרייבו – הירייה שהציתה תבערה עולמית.

אולי כדאי לחזור שוב על שרשרת האירועים שגרמה לאחת המלחמות הנוראות ביותר בתולדות האנושות, מלחמה שקטלה מיליונים על גבי מיליונים של בני-אדם.

הירייה הפותחת הייתה מקרית לגמרי. הרוצח, לאומן סרבי, נכשל בניסיונו הראשון להרוג ארכי-דוכס אוסטרי חסר-חשיבות. אך אחרי שכבר ויתר על כל הרעיון נתקל הרוצח לגמרי במקרה שוב באותו דוכס. הוא ירה בו והרגו.

הפוליטיקאים האוסטרים והקיסר הסנילי שלהם חשבו שזוהי הזדמנות טובה להשיג ניצחון קל על סרביה הקטנה, והגישו אולטימאטום. מה היה להם להפסיד?

אלא שסרביה הייתה בת-החסות של רוסיה. כדי להרתיע את האוסטרים החליטו הצאר ויועציו העלובים להכריז על גיוס כללי של צבאם הענק. הם לא ידעו שהצעד הזה הופך את המלחמה לבלתי-נמנעת, מפני ש...

הרייך הגרמני, שקם רק 43 שנים לפני כן, חי כל ימיו בפחד-מוות בפני "מלחמה בשתי חזיתות". גרמניה ממוקמת במרכז אירופה, והייתה לחוצה בין שתי מעצמות צבאיות גדולות – צרפת ורוסיה. ראשי הצבא הגרמני הכינו תכנית כדי לקדם את פני הרעה הזאת. התכנית שונתה כל שנה, בהתאם לנסיבות, אך היא הייתה מבוססת על הנחת-יסוד אחת: על גרמניה לחסל אויב אחד לפני שהאויב האחר יספיק להתגייס.

ב-1914 הייתה התוכנית הגרמנית להביס את צרפת לפני שהצבא הרוסי כבד-המשקל ישלים את הגיוס שלו. לכן, כאשר הכריז הצאר על גיוס כללי, הגרמנים לא המתינו אלא פלשו לבלגיה והגיעו תוך כמה שבועות לפרברי פאריס. הם כמעט הצליחו לחסל את צרפת לפני שהרוסים היו מוכנים.

(כעבור 25 שנה פתר היטלר את אותה הבעיה על-ידי כריתת ברית כוזבת עם סטאלין. אז פלש לצרפת, ואחרי שזו קרסה, הוא תקף את רוסיה.)

בריטניה נדהמה ב-1914 מהפלישה הגרמנית לבלגיה וחשה לעזרת צרפת, בת-בריתה. איטליה, יפאן ומדינות אחרות הצטרפו למאבק. ביניהן הייתה גם הממלכה העות'מאנית, ששלטה בארץ-ישראל. מלחמת-העולם הראשונה יצאה לדרך.

מי רצה במלחמה נוראה זו? אף לא אחד. מי החליט בדם קר לפתוח בה? אף לא אחד. מובן שהרבה אינטרסים לאומיים ובינלאומיים היו מעורבים, אך אף אחד מהם לא הצדיק שואה כזאת.

הייתה זאת מלחמה שאיש לא רצה בה ואף לא חזה אותה. הטיפשות וחוסר-האחריות של הפוליטיקאים והגנרלים בכל הארצות הם שגרמו להשמדת דור שלם של צעירי אירופה.

המלחמה הסתיימה בחוזה שלום מטופש, שהכשיר את הקרקע למלחמה נוספת, נוראה עוד יותר. רק אחרי מלחמת-העולם השנייה התפכחו הפוליטיקאים ויצרו משטר אירופי שהפך מלחמה מערב-אירופית נוספת לבלתי-אפשרית.

מן הראוי שמאה שנה אחרי תחילה מלחמת-העולם הראשונה, נזכור עובדות אלה.

האם יכול תרחיש כזה לחזור על עצמו? האם יכולה שרשרת של אירועים, שאיש לא רצה בה, לגרום לאסון נוסף? האם יכול דבר להוליך לדבר, מבלי שהפוליטיקאים הטיפשים יצליחו לעצור את התהליך?

אני מקווה שלא. הרי הפוליטיקאים למדו את הלקח והפנימו אותו.

או שלא?