רפאל איתן, הרמטכ"ל לשעבר שלא סבל מאינטליגנציה מוגזמת, שמע פעם שפלוני הוא אתיאיסט. "אתיאיסט יהודי או אתיאיסט נוצרי?" הוא שאל.

כאשר שהה לנין בגלות בשווייץ, הראו לו את רשימת חברי הפרלמנט הרוסי החדש, איש-איש על פי סיעתו. כששאל על חבר מסוים, ענו לו שהוא סתם טיפש. "כן, אבל טיפש לטובת מי?" חקר לנין.

כאשר אומרים לי שפלוני הוא ניטראלי, אני נוטה לשאול: "ניטראלי, אבל לטובת מי?"

השאלה עלתה בדעתי כאשר ראיתי את הסדרה על האמריקאים שניסו ב-40 השנים האחרונות לתווך בין הפלסטינים לבינינו.

בדרך כלשהי, רובם היו יהודים.

אני בטוח שכולם היו אמריקאים נאמנים, ושהיו נעלבים בכנות אילו אמרו להם שהם משרתים ארץ זרה, כגון ישראל. הם היו בוודאי משוכנעים שהם ניטראלים בסכסוך שלנו.

אך האם הם היו באמת ניטראלים? האם הם ניטראלים עכשיו? האם הם יכולים בכלל להיות ניטראלים?

תשובתי: לא, הם אינם יכולים.

לא מפני שאינם כנים. לא מפני שהם משרתים בכוונה צד אחד. בהחלט לא.

אלא בגלל סיבה עמוקה יותר. הם גדלו על הנרטיב של צד אחד. מילדותם הם הפנימו את ההיסטוריה ועולם המושגים של צד אחד (שלנו). הם אף לא יכלו לדמיין לעצמם שלצד השני יש נרטיב אחר לגמרי, ושעולם המונחים שלו שונה.

זה לא מונע מהם להיות ניטראלים. ניטראלים למען צד אחד.

אגב, מבחינה זו אין הבדל גדול בין יהודים אמריקאים לבין אמריקאים אחרים. רובם גדלו על ברכי אותה ההיסטוריה ואותו המינוח, המבוססים על התנ"ך.

ניקח את הדוגמה האחרונה. ג'ון קרי נושא עימו תכנית-מסגרת לפתרון הסכסוך.

היא הוכנה בקפדנות על-ידי צוות של מומחים. ועוד איזה צוות! מאה ושישים (160) אנשי-מקצוע מסורים!

לא אשאל כמה מהם יהודים. שאלה כזאת עלולה להיחשב כאנטישמיות. היהודים האמריקאים הם כשאר האמריקאים. נאמנים לארצם. ניטראלים בסכסוך.

ניטראלים לטובת מי?

בואו נסתכל בתוכנית. בין הרבה פרטים אחרים התוכנית קובעת שצה"ל יישאר בבקעת-הירדן. רק באופן זמני, כמובן. רק במשך עשר שנים. אחרי זה תחליט ישראל אם צרכי הביטחון שלה באו על סיפוקם. אם התשובה שלילית, יישאר שם צה"ל ככל הנדרש – והוא עצמו יקבע זאת.

בעיני המומחים האמריקאים זה נשמע הגיוני. תהיה מדינה פלסטינית חופשית וריבונית. גם בקעת-הירדן תהיה חלק מאותה מדינה. אם הפלסטינים ישיגו סוף-סוף את מדינתם אחרי כל-כך הרבה זמן, למה שהפרט הקטן זה יפריע להם? אם אינם מתכננים לתקוף את ישראל, למה שזה יהיה איכפת להם?

זה הגיוני בעיני ישראלים. גם בעיני אמריקאים. אבל לא בעיני פלסטינים.

מפני שבעיני פלסטינים, בקעת-הירדן מהווה 20% של מדינתם העתידית, שכל-כולה לא תהווה אלא 22% של מולדתם ההיסטורית. ומפני שהניסיון לימד אותם שאין הרבה סיכויים שישראל תיסוג מרצונה החופשי משטח הנתון לשלטונה ומפני ששליטת צה"ל בבקעה תנתק את מדינת-פלסטין מכל מגע עם העולם הערבי, ועם העולם בכלל.

ויש גם דבר הנקרא גאווה לאומית.

האם יתואר שצבא מקסיקאי – או אפילו קנדי – יתפרש על 20% משטח ארצות-הברית? או צבא צרפתי על 20% משטח גרמניה? או צבא רוסי על 20% של פולין? או צבא סרבי על קוסובו?

לא יתכן. אז מדוע סבורים המומחים האמריקאים שהפלסטינים הם שונים? שלא איכפת להם?

מפני שיש להם תפיסה מסוימת לגבי הישראלים והפלסטינים.

אותו חוסר-הבנה שורר, כמובן, ביחסים שבין שני הצדדים עצמם.

ביום האחרון של שנת 2013 היה על ישראל לשחרר 26 אסירים פלסטיניים שנכלאו לפני הסכם אוסלו. זה היה חלק מההסכמה המוקדמת שהושגה על-די ג'ון קרי בראשית המשא-והמתן הנוכחי.

בכל פעם שזה קורה, יש צעקת-זעם בישראל וצהלה בפלסטין. שום דבר אינו מסמל את הפער בין שני העמים כמו התגובות השונות האלה.

בעיני ישראלים, האסירים האלה הם רוצחים שפלים, טרוריסטים בזויים "עם דם על הידיים". בעיני פלסטינים, הם גיבורים לאומיים, חיילי המאבק הפלסטיני הקדוש, שהקריבו יותר מ-20 שנים מחייהם הצעירים למען חרות עמם.

במשך ימים על גבי ימים דיווחו כל תחנות הטלוויזיה בישראל, מספר פעמים ביום, על הפגנות האמהות, שהחזיקו בידיהן את תצלומי בניהן ובנותיהן, ומחו בזעם ובכאב על שחרור רוצחיהם. ומיד אחר-כך, הפגנות-השמחה ברמאללה ובשכם של אמהות האסירים, שהחזיקו בתמונות יקיריהן וצהלו לקראת שובם.

ישראלים רבים הצטמררו למראה הסצנות האלה. אך העורכים ומגישי החדשות לא הבינו כלל שהם מסיתים נגד שחרור האסירים, ובעקיפין נגד עצם המשא-והמתן לשלום. מה פתאום? הרי הם רק דיווחו!

נראה שהרתיעה מפני צהלת הצד השני היא תופעה עתיקת-יומין. התנ"ך מספר לנו על דויד המלך, שאחרי מות שאול במלחמה בפלשתים זעק: "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים!"

בנימין נתניהו אף הרחיק לכת. הוא גינה בפומבי את ההנהגה הפלסטינית. איך יכלו לארגן את הפגנות השמחה? מה זה אומר על כנותו של אבו-מאזן? איך יכלו לשמוח למראה הרוצחים המתועבים האלה, שטבחו יהודים חפים-מפשע? האם זה לא מוכיח שאינם כנים בשאיפה לשלום, ושכולם אינם אלא טרוריסטים ללא-תקנה, השואפים לשפוך דם יהודי? והמסקנה: אסור לנו לוותר על אמצעי-ביטחון בעתיד הנראה-לעין.

כאשר רואיינו האסירים המשוחררים בטלוויזיה הישראלית, הם טענו (בעברית צחה, שלמדו בכלא) שהעיקר הוא להגיע לשלום. אחד מהם שאל: "האם יש ישראלי אחד, מנתניהו ומטה, שלא הרג ערבים?"

הפער בין התפיסות הוא, לדעתי, המכשול הגדול ביותר לשלום.

השבוע נתן לנו נתניהו עוד דוגמה מצוינת. הוא דיבר על המשך ההסתה נגד ישראל בספרי-הלימוד הפלסטיניים. הפריט הזה של התעמולה הישראלית חוזר וצץ מדי פעם, כאשר שאר הטענות התעייפו.

איך יכול להיות שלום, קרא נתניהו בזעם, כאשר ילדים פלסטיניים לומדים בכיתה שחיפה ונצרת הם חלק מפלסטין? הרי זה מוכיח בעליל שהם שואפים להשמיד את ישראל!

זוהי טענה מדהימה. אינני חושב שקיים ספר-לימוד ישראלי אחד שאינו מזכיר שיריחו וחברון הם חלק מארץ-ישראל. כדי לשנות את זה צריך לבטל את התנ"ך.

חיפה וחברון, יריחו ונצרת הן כולן חלק של אותה הארץ, הנקראת פלסטין בערבית וארץ-ישראל בעברית. הן מושרשות עמוק בתודעה של שני העמים. פשרה ביניהם אין פירושה שעליהם לוותר על הזיכרונות ההיסטוריים. פשרה פירושה שהם מסכימים לחלק את הארץ בין שתי ישויות פוליטיות.

נתניהו ושות' אינם יכולים לתאר זאת לעצמם, ועל כן אינם מסוגלים לעשות שלום. גם בצד הפלסטיני יש, מן הסתם, הרבה אנשים הסבורים שזה בלתי-אפשרי, או מכאיב מדי.

תמהני אם בספרי-הלימוד האיריים נמחקו 400 שנות השלטון הבריטי וזוועותיו. מסופקני. אני גם תמה איך ספרי-הלימוד הבריטיים מטפלים בפרק זה.

בכל מקרה, אם ועדה בלתי-תלויה (ניטראלית?) תבדוק את ספרי-הלימוד בישראל ובפלסטין, היא תגלה שההבדל ביניהם מזערי. מבין ארבע מערכות-החינוך היהודיות (הממלכתית, הממלכתית-דתית, הש"סית והחרדית), לפחות שלוש המערכות הדתיות הן כל-כך לאומניות-גזעניות שיהיה קשה למערכת-החינוך הפלסטינית להתחרות בהן. אף אחת מהן אינה אומרת דבר על קיומו של העם הפלסטיני, שלא לדבר על זכויותיו בארץ. השם ישמור!

כדי שהשלום יהיה יותר מהפסקת-אש רופפת, הוא זקוק לפיוס. עיין ערך: מנדלה.

הפיוס הוא בלתי-אפשרי אם כל צד מתכחש לנרטיב של הצד השני, להיסטוריה שלו, לאמונותיו, לתפיסותיו ולמיתוסים שלו.

ג'ון קרי אינו זקוק ל-160 או ל-1600מומחים. הוא זקוק לפסיכולוג אחד טוב, ואולי לשניים.

אפשר להבין בנקל לרגשותיה של אם יהודיה שבנה נהרג על-ידי פלסטיני. אפשר גם לנסות ולהבין לרגשותיה של אם פלסטינית, שבנה קיבל פקודה לפגוע בישראלים, והחוזר הביתה אחרי 30 שנה.

רק אם המתווכים האמריקאיים, ניטראליים או לא, מבינים את שתי האמהות האלה יהיה בכוחם לתרום משהו לקידום השלום.