מהרגע הראשון לא היה לי שום ספק שיאסר ערפאת נרצח.

עניין של היגיון פשוט.

בדרך חזרה מהלוויה פגשתי בח"כ ג'מאל זחלקה, שהוא דוקטור לרוקחות. החלפנו דעות והגענו לאותה המסקנה.

מסקנות המומחים השוויציים בשבוע שעבר רק חיזקו את מסקנתי.

קודם כל, עובדה פשוטה: אנשים לא מתים סתם כך, בלי סיבה.

ביקרתי את ערפאת מספר שבועות לפני שזה קרה. הוא נראה בבריאות טובה. כשיצאנו, הערתי לרחל אשתי שהוא מתנהל ער ופעיל יותר מאשר בביקורנו הקודם.

כאשר חלה לפתע, לא הייתה לכך סיבה נראית לעין. הרופאים בבית-החולים הצבאי הצרפתי, שאליו הועבר ביוזמת אשתו, סוהא, ושבו מת, ערכו נתיחה ממצה של גופתו. הם לא מצאו סיבה כלשהי למצבו. לא כלום.

זה מוזר כשלעצמו. אפשר לסמוך על הרופאים הצרפתיים שלא חסכו מאמצים כדי לאבחן את סיבת המוות, שהרי ערפאת היה מנהיג של עם, מעין ראש-מדינה.

נשאר רק החשד לקרינה או לרעל. אם כן, מדוע לא גילו שום רעל בנתיחה שלאחר המוות? פשוט מאוד: כדי לגלות רעל, צריך לדעת איזה סוג של רעל מחפשים. רשימת הרעלים האפשריים כמעט בלתי-מוגבלת, והחיפוש השגרתי מוגבל למספר קטן.

גופתו של ערפאת לא נבדקה לגילוי פולוניום רדיו-אקטיבי.

מי יכול היה להרעיל אותו?

ובכן, כמעט כל אחד.

במהלך הביקורים הרבים שלי אצלו תמהתי תמיד על סידורי-הביטחון הלקויים שלו.

בפגישתנו הראשונה, בביירות הנצורה, התפלאתי על האמון העצום שנתן בי. באותו זמן חיפשו אחרי עשרות סוכני מוסד ואנשי הפלנגות בעיר. הוא לא יכול היה להיות בטוח שאינני סוכן המוסד, או שעוקבים אחרי, או שהודבק לי מכשיר איתורן.

לאחר מכן, בתוניס, הבידוק הביטחוני של מבקריו היה מינימלי. ראש-ממשלת ישראל נהנה מאבטחה חמורה הרבה יותר.

במוקטעה ברמאללה לא נוספו סידורי-ביטחון. סעדתי אצלו כמה פעמים, ושוב תמהתי על חוסר הדאגה שלו לביטחונו האישי. לארוחות הוזמנו אורחים מארצות-הברית ומארצות אחרות, שייצגו - או התיימרו לייצג - גופים פרו-פלסטיניים. הם ישבו לידו ויכלו בנקל להכניס רעל למזון שלו. ערפאת התלוצץ עם אורחיו ותחב לפיהם נתחי- בשר במו ידיו.

רעלים מסוימים אינם זקוקים למזון. די במגע גופני קליל.

בימי חייו היה ערפאת האדם המאויים ביותר בעולם. היו לו אויבים קטלניים למכביר, וחצי תריסר שרותי-ביטחון שאפו לחסלו. איך יכול היה לזלזל בצורה כזאת בביטחונו האישי?

כאשר באתי איתו בדברים על כך, הוא השיב בכל הרצינות שאללה מגן עליו.

ולראייה: פעם, כאשר טס במטוס פרטי מצ'אד ללוב, הטייס הודיע שהדלק אזל ועליו לבצע נחיתת-אונס בלב המדבר. שומרי-הראש של ערפאת כיסו אותו בשמיכות ויצרו טבעת חיה מסביבו. הם נהרגו וערפאת יצא כמעט בלי נזק.

מאז נהיה עוד יותר פטליסט. הוא היה מוסלמי אדוק, אם כי לא קיצוני. הוא האמין שאללה הטיל עליו להוביל את העם הפלסטיני לשחרור.

אז מי ביצע את הרצח?

לדעתי, אין ספק קלוש ביותר.

אף כי לרבים היה מניע להרגו, רק לאדם אחד היו גם האמצעים וגם כמות השנאה הדרושים לכן: אריאל שרון.

שרון רתח מזעם כאשר ערפאת חמק בין אצבעותיו בביירות. הנה היה קורבנו, כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. אך הדיפלומט הערבי-אמריקאי, פיליפ חביב, השיג הסדר שעל פיו יכלו לוחמי אש"ף, וביניהם ערפאת, לסגת מן העיר בכבוד, על נשקם. שכבתי על הגג של מחסן בנמל ביירות כאשר עברו למטה חיילי אש"ף בג'יפים שלהם, עם דגלים מתנופפים, בדרכם אל האוניות.

את ערפאת לא ראיתי. אנשיו החביאו אותו ביניהם.

מאז לא הסתיר שרון שמנוי וגמור איתו לחסל אותו. וכאשר שרון החליט משהו, הוא גם ביצע. מעולם לא ויתר. גם בעניינים קטנים יותר, אם לא הצליח בפעם הראשונה, חזר למשימה שוב ושוב, עד שהצליח.

הכרתי את שרון היטב. הכרתי את הנחישות שלו. פעמיים, כאשר הרגשתי ששרון מתקרב למטרתו, מיהרתי למוקטעה, בחברת רחל ושותפים נוספים, כדי ליצור סביבו מגן חי. באחד הראיונות הכריז שרון שלא היה מסוגל להרוג את ערפאת מפני ש"היו שם ישראלים".

מבחינת שרון, זה לא היה רק עניין של נקמה אישית. הוא – ולא רק הוא – ראה בכך מטרה לאומית.

בעיני הישראלים היה ערפאת התגלמות העם הפלסטיני, ועל כן מטרה לשנאה תהומית. מאז אדולף היטלר ואדולף אייכמן שנאו הישראלים את ערפאת יותר מכל אדם אחר. הוא סימל את הסכסוך בן 120 השנים עם העם הפלסטיני.

היה זה ערפאת שהקים לתחייה את התנועה הלאומית הפלסטינית, שמטרתה הייתה למנוע מישראל להשתלט על כל הארץ מהים עד המדבר. היה זה הוא שניהל את המאבק המזוין, הקרוי טרור. וכאשר ערפאת פנה לעבר הסדר של שלום, הכיר רשמית במדינת-ישראל וחתם על הסכמי אוסלו, השנאה אליו עוד גברה. הרי השלום היה אמור לקחת מישראל את השטחים הכבושים, ומה יכול להיות גרוע יותר?

השנאה לערפאת חדלה מזמן להיות רציונלית. לגבי רבים הייתה זאת דחייה טוטאלית, תערובת קטלנית של שנאה, תיעוב, וחוסר-אמון. במשך 40 השנים מאז עלה על הבמה, נכתבו עליו בישראל כמויות עצומות של מילים, אך אינני זוכר ולו מילה טובה אחת שנאמרה או שנכתבה עליו.

במשך כל השנים האלה פעל צבא שלם של שכירי-עט ושכירי-פה בשרות התעמולה הישראלית כדי לבצע דמוניזציה מוחלטת של האיש. הוטחו בפניו כל ההאשמות האפשריות, וגם הבלתי-אפשריות. בין השאר הופצה השמועה שהוא לוקה במחלת האיידס - טענה שהופרכה לגמרי על-ידי הרופאים הצרפתיים. טענו זו, שהוחזרה השבוע לחיים, באה לאשש שמועה אחרת – שהוא הומוסקסואל. שמועה זו באה לגייס נגדו את הרגשות ההומו-פוביים שקיימים בחלק מן הציבור. אין צורך לומר שמעולם לא הובאה ראייה לכך.

האם מסוגלת ממשלת-ישראל להחליט על ביצוע מעשה כזה? ועוד איך! ולראייה: היא כבר עשתה זאת בעבר.

בספטמבר 1997 נשלחה כיתת-הרג לעמאן כדי להתנקש בחייו של חאלד משעל, ממנהיגי ארגון החמאס. האמצעי שנבחר היה רעל בשם לבופנטניל, שאינו משאיר אחריו עקבות. הקורבן נראה כמי שלקה בהתקף-לב.

מעשה ההתנקשות נכשל. אמנם, הפגיעה הצליחה אך המבצעים התגלו על-ידי עוברים ושבים וברחו אל תוך השגרירות הישראלית. המלך חוסיין, שהיה בדרך כלל משת"ף נאמן של ישראל, כעס. זעמו בער בו להשחית, והוא איים לתלות את המבצעים אם ישראל לא תספק מיד את התרופה שתציל את חיי הקורבן. ראש-הממשלה דאז, בנימין נתניהו, התקפל ושלח את ראש המוסד, דני יתום, עם התרופה. משעל ניצל.

(תנאי שני של המלך היה לשחרר את השייח' אחמד יאסין, גם הוא ממנהיגי חמאס, שהיה כלוא בישראל. הזקן המרותק לכסא-גלגלים שוחרר ואחר-כך "חוסל".)

לאחר מכן, ב-2010, נשלחה כיתת-הרג אחרת לדוביי כדי לרצוח את פעיל חמאס מחמוד אל-מבחוח. גם צוות זה נכשל. אמנם הצליחו להרוג את הקורבן המיועד, אך מצלמות המלון זיהו אותם.

מי יודע כמה מעשי-הרג מסוג זה לא התגלו?

מובן שישראל אינה בודדה בתחום זה. הרוסים הרגו בלונדון מרגל בשם אלכסנדר ליטויננקו, שהרגיז את ולאדימיר פוטין. גם הוא, כמו ערפאת, נרצח באמצעות פולוניום רדיו-אקטיבי, אך לפני מותו הצליח רופא לגלות את טיב הרעל. לפני כן נרצח איש-אופוזיציה בולגרי באמצעות כדור מרעיל זעיר שנורה ממטריה. יש להניח שלכל מוסד-ביון המכבד את עצמו יש אמצעי-רצח כאלה.

מדוע לא הרג שרון את ערפאת לפני כן? הרי המנהיג הפלסטיני היה נתון במצור במוקטעה במשך הרבה מאוד זמן. במו עיניי חיילי ראיתי חיילים של צה"ל במרחק של מטרים אחדים מלשכת ערפאת.

התשובה היא פוליטית. ארצות-הברית חששה שאם תיראה ישראל כמי שהרגה את המנהיג הפלסטיני, עשרות מיליוני מעריציו בארצות-ערב יכלו את זעמם באמריקה. המרחב היה מתפוצץ מזעם. הנשיא ג'ורג' בוש הבן אסר זאת. היה צורך למצוא הדרך לבצע את המעשה מבלי להשאיר עקבות המובילות לישראל.

שרון היה רגיל לכך. ערב מלחמת-לבנון השנייה הוא דיווח על המבצע המתוכנן לשר-החוץ האמריקאי, אלכסנדר הייג. הייג אסר זאת – אלא אם כן תהיה לכך פרובוקציה ברורה. והנה, הפלא ופלא, כמה ימים לאחר מכן בוצעה ההתנקשות בחיי השגריר הישראלי בלונדון. הפרובוקציה הייתה ברורה ושרון תקף.

זוהי גם הסיבה לכך שממשלת נתניהו מכחישה עכשיו בתוקף כל קשר לרצח ערפאת. לכאורה הייתה צריכה דווקא להתפאר במעשה פופולרי זה. אך מכונת-התעמולה האדירה שלנו טוענת עכשיו שהמומחים השוויציים הם רמאים ושקרנים (וקרוב לוודאי גם אנטישמים), ושהמסקנות כוזבות. פרופסור ישראלי מכובד הופעל והצהיר שהכול שטויות. גם הסיפור הישן והטוב על מחלת-האיידס של ערפאת, שהופרך מזמן, קם לתחייה.

שרון עצמו שרוי בתרדמות אינסופית ואינו יכול להגיב. אבל עוזריו הנאמנים, רובם שקרנים מחוננים, חוזרים על טענות-הכזב.

לדעתי רצח ערפאת הוא פשע כלפי מדינת-ישראל.

לערפאת היו שתי תכונות חשובות: הוא היה מוכן לעשות שלום עם ישראל והוא היה מסוגל לשכנע את כל חלקי העם הפלסטיני לקבל את השלום. הוא גם קבע את התנאים: מדינה פלסטינית בתוך גבולות הקו הירוק, שבירתה ירושלים המזרחית.

דווקא את האפשרות הזאת ביקשו המתנקשים למנוע.