המונח "אפרטהייד" ("נפרדות" בהולנדית) משמש לעיתים קרובות לצרכי תעמולה בלבד. כמו פשיזם וגזענות, משמש מונח זה לעיתים קרובות כשם-גנאי למתנגדים.

אבל למונח אפרטהייד יש גם הגדרה בעלת תוכן מדויק. הוא חל על משטר מסוים. כאשר קוראים כך למשטרים אחרים, זה יכול להיות נכון, נכון-חלקית או בלתי-נכון לגמרי. כך גם המסקנות הנובעות מהגדרה זו.

לפני ימים אחדים הייתה לי ההזדמנות להחליף דעות על נושא זה עם מומחה, אדם שחי בדרום-אפריקה במשך תקופת האפרטהייד. למדתי ממנו הרבה.

האם ישראל היא מדינת אפרטהייד? ראשית צריכים לקבוע לאיזו מדינת-ישראל מתכוונים. ישראל הריבונית, בגבולות הקו הירוק, או משטר הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים, או שניהם גם יחד?

נחזור לכך בהמשך.

ההבדלים בין שני המקרים בולטים לעין.

קודם כל, המשטר בדרא"פ, כמו זה של מוריו הנאציים בגרמניה, התבסס על התיאוריה של הגזע העליון. הגזענות הייתה אמונתו הרשמית. האידיאולוגיה הציונית בישראל אינה גזענית, במובן זה, אלא תערובת של לאומנות ודתיות – אף כי מייסדי הציונות היו ברובם אתיאיסטים.

מייסדי הציונות דחו מכל וכל את האשמתם בגזענות. האנטישמים הם הגזענים. הציונים היו ליברלים, סוציאליסטים, מתקדמים. (עד כמה שידוע לי, רק מנהיג ציוני אחד היה חסיד גלוי של תורת-הגזע: ארתור רופין, הציוני הגרמני שהיה אבי ההתיישבות הציונית בראשית המאה הקודמת.

חוץ מזה, יש בין שני המקרים הבדל גדול במספרים. בדרא"פ היה רוב שחור גדול. הלבנים מנו רק כחמישית האוכלוסייה.

גם בישראל הריבונית מונה המיעוט הערבי כ-20% מהאוכלוסייה. אך בארץ כולה, מהים התיכון עד נהר הירדן, מספר היהודים והערבים כמעט שווה. נראה שהערבים מהווים כבר כעת רוב קטן. (קשה לשים יד על מספרים מדויקים.) הרוב הערבי ילך ויגדל באיטיות ובהתמדה.

יתר על כן, המיעוט הלבן בדרא"פ היה תלוי לגמרי בעבודת השחורים. אמנם, גם בראשית שלטון הכיבוש שלנו בגדה המערבית וברצועת-עזה ויתרה ישראל על העיקרון המקודש של "עבודה עברית", והמוני פועלים מ"השטחים" הציפו את ישראל. ואולם, עם תחילת האינתיפאדה הראשונה חוסלה תופעה זו במהירות. מספר רב של פועלים זרים יובאו לארץ: מזרח-אירופים וסינים לתעשיית הבניין, תאילנדים לחקלאות, פיליפינים לסיעוד וכו'.

עכשיו עוסק צה"ל במאבק בשב"חים תושבי השטחים המנסים לחדור לישראל כדי למצוא כאן עבודה.

זהו הבדל יסודי בין שני המקרים, הבדל בעל משמעות לפיתרונות פוליטיים אפשריים.

למרבה הצער מועסקים פועלים פלסטיניים רבים בגדה המערבית בבניית ההתנחלויות, אותן ההתנחלויות שחבריי ואני קראנו להחרים את תוצרתן. המצוקה הכלכלית של הפלסטינים דוחפת אותם למצב-ביש זה.

בישראל עצמה מתלוננים האזרחים הערביים על אפליה שיטתית, המגבילה את העסקתם במפעלים יהודיים ובמשרדי השלטון. הממשלה מבטיחה מדי פעם לתקן את המצב הזה.

באופן כללי, מצב המיעוט הערבי בישראל עצמה דומה למדי למצבם של מיעוטים לאומיים ברבות ממדינות אירופה והעולם. הערבים נהנים משוויון בפני החוק, בוחרים לכנסת, מיוצגים בה על-די מפלגות נמרצות משלהם, אך בפועל הם סובלים מהפליה בתחומים רבים. אבל אי-אפשר לקרוא למצב זה אפרטהייד.

שונה המצב בשטחים הכבושים. שם המצב דומה בהרבה לאפרטהייד.

תמיד חשבתי שאחד ההבדלים העיקריים בין ישראל ודרא"פ טמון בהפקעת האדמות הפלסטיניות בשטחים הכבושים למען ההתנחלויות היהודיות. זה חל גם על אדמות פרטיות וגם על "אדמות המדינה".

בתקופה העות'מאנית היו העתודות הקרקעיות של הכפרים והערים רשומות על שם הסולטאן. כשבאו הבריטים, הן הפכו לרכוש הממשלה, וכך נשארו גם בימי השלטון הירדני.

כאשר כבשה ישראל את הגדה לקחו שלטונות-הכיבוש את האדמות האלה לעצמם ובנו עליהן התנחלויות. כך נשללו מהערים והכפרים הפלסטיניים עתודות-הקרקע הדרושות לקליטת הריבוי הטבעי.

כבר אחרי מלחמת תש"ח הופקעו שטחים עצומים של אדמה ערבית בישראל בעזרת מגוון רחב של חוקים שנחקקו לצורך זה. הופקעו "אדמות ממשלתיות", אדמה "נטושה" של הפליטים ואדמות "הנוכחים הנפקדים" - מונח אבסורדי שבעזרתו נגזלו האדמות מערבים שלא עזבו כלל את שטח ישראל, אך שהו בכפר אחר כאשר כבש צה"ל את כפרם. כל האדמות האלה שימשו לאכלוס העולים החדשים שנהרו לארץ.

תמיד חשבתי שמבחינה זו ממשלות ישראל היו גרועות מהגזענים בדרא"פ. לא כך, אמר לי ידידי. ממשלת האפרטהייד עשתה בדיוק את אותו הדבר, כשגירשה את השחורים משטחים נרחבים שנמסרו ללבנים.

נדמה היה לי שבדרא"פ היו כל הלבנים מאוחדים במאבק נגד השחורים. אך נראה ששני הצדדים היו מפולגים.

בצד הלבן יש האפריקנרים, צאצאי המתנחלים ההולנדים שהגיעו לשם לפני מאות שנים, והמדברים מין הולנדית הנקראת "אפריקאנס". מולם יש הבריטים, המדברים אנגלית. שתי הקהילות הלבנות האלה היו בעלות גודל דומה, והם מאוד לא אהבו זו את זו. הבריטים בזו לאפריקנרים הפרימיטיביים, האפריקנרים שנאו את הבריטים הרכרוכיים. אכן, מפלגת האפרטהייד קראה לעצמה "המפלגת הלאומנית" בעיקר מפני שהיא הגדירה את עצמה כאומה שנולדה בארץ, בעוד שהבריטים היו מחוברים למולדתם. (האפריקנרים קראו לבריטים "פינים מלוחים", מפני שעמדו רגל אחת בדרום-אפריקה ורגל שנייה בבריטניה, כך שאבר-המין שלהם טבל באוקיינוס.)

גם הקהילה השחורה הייתה מפולגת להרבה עדות ושבטים שלא אהבו זה את זה. היה קשה מאוד לאחד אותם למען המאבק בלבנים.

המצב בגדה המערבית דומה בתחומים רבים למשטר האפרטהייד.

מאז הסכם אוסלו, הגדה המערבית מחולקת לשלושה סוגי שטחים – אי, בי ו-סי. השלטון הישראלי מופעל בהם בצורה שונה. בדרא"פ היו "בנטוסטאנים" שונים, ששררו בהם משטרים שונים. אחדים מהם היו עצמאיים לכאורה, אחרים היו אוטונומיים. כולם היו מובלעות המוקפות בשטחים לבנים.

מבחינות מסוימות היה המצב בדרא"פ טוב מהמצב בגדה המערבית. לפי החוק בדרא"פ, השחורים היו לפחות באופן רשמי "נפרדים אך שווים". החוק הכללי חל על כולם. זה לא המצב בשטחים הכבושים שלנו, שם כפופה האוכלוסייה המקומית לחוק צבאי, שהוא שרירותי לגמרי, בעוד ששכניהם המתנחלים כפופים לחוק האזרחי הישראלי.

שאלה אחת נתונה במחלוקת: עד כמה – אם בכלל – תרם החרם הבינלאומי לקריסת משטר האפרטהייד?

כאשר הצגתי שאלה זו לארכיבישוף דסמונד טוטו, ממנהיגי המרד, הוא ענה שההשפעה הייתה בעיקר מוסרית. החרם העלה את המוראל של הציבור השחור. ידידי החדש אמר את אותו הדבר – אבל לגבי הלבנים. החרם חתר תחת המוראל שלהם.

עד כמה זה תרם לניצחון השחורים? לפי הערכת ידידי: כ-30%.

ההשפעה הכלכלית הייתה מועטה. ההשפעה הפסיכולוגית הייתה יותר חשובה. הלבנים ראו את עצמם כחלוצי המערב במאבק בקומוניזם. חוסר הכרת-התודה מצד המערב הדהים אותם. הם היו בוודאי חותמים בלב שלם על דבריו של בנימין זאב הרצל ב"מדינת היהודים", שהמדינה היהודית העתידה לקום תהיה חלוצת אירופה וחומה נגד הברבריות האסיאתית (קרי: הערבים).

אין זה מקרה שמשטר האפרטהייד התמוטט מספר שנים בלבד אחרי קריסת האימפריה הסובייטית. ארצות-הברית איבדה עניין. האם זה יכול לקרות גם לנו ביחסים עם ארצות-הברית?

(אגב, הצעירים השחורים שנשלחו על-ידי הקונגרס האפריקאי ללמוד בברית-המועצות נדהמו מעוצמת הגזענות שמצאו שם. "הם גרועים מהלבנים שלנו," הם דיווחו.)

התחום שבו פגע החרם העולמי בצורה הקשה ביותר באנשי האפרטהייד היה דווקא מגרש הספורט. משחק הקריקט הוא הספורט הלאומי בדרא"פ, וכאשר לא יכלו עוד להשתתף בתחרויות בינלאומיות נפגע הציבור הלבן קשות. הביטחון העצמי שלו נשבר.

הבידוד הבינלאומי הכריח אותו להעמיק ולחשוב על מהות האפרטהייד. לבנים הציגו לעצמם שאלות קשות. בבחירות שלאחר ההסכם, לבנים רבים, וביניהם גם אפריקנרים, הצביעו למען סיום האפרטהייד.

האם ישפיע חרם בינלאומי על ישראל באותה המידה? אני מפקפק בכך. היהודים רגילים להיות מבודדים."העולם כולו נגדנו". מבחינתם, זהו מצב רגיל לגמרי. אכן, לפעמים יש לי ההרגשה שהיהודים אינם מרגישים בנוח במצב אחר.

הבדל עצום אחד בין שני המקרים הוא שכל הדרום-אפריקאים – שחורים, לבנים, בני-תערובת והודים – רצו במדינה אחת. איש לא דגל בחלוקה. (דויד בן-גוריון, תומך נלהב בפיתרון החלוקה כפי שבוצע בארץ, הציע פעם ללבנים בדרא"פ להתרכז באזור הכף ולהקים שם מדינה משלהם, דוגמת ישראל. איש לא היה מעוניין. כך היה גם באלג'יריה, כאשר בן-גוריון הציע למתנחלים הצרפתיים שם פיתרון דומה.)

במקרה שלנו, רוב הישראלים ורוב הפלסטינית רוצים לחיות במדינה משלהם. הרעיון של ארץ מאוחדת, שבה יחיו זה לצד זה ישראלים יהודים דוברי-עברית ופלסטינים דוברי-ערבית, וכולם ישרתו באותו הצבא וישלמו את אותם המסים, אינו קוסם להם כלל.

האפרטהייד הובס על-ידי השחורים עצמם. שום התנשאות קולוניאלית כאילו-ליברלית אינה יכולה לטשטש עובדה זו.

השביתות ההמוניות של הפועלים השחורים, שהכלכלה הלאומית התבססה עליהם, הפכה את קיום הלבנים לבלתי-אפשרית. ההתקוממות ההמונית של השחורים, שהפגינו אומץ-לב גופני אדיר, הכריעה בסוף. השחורים שיחררו את עצמם.

ויש עוד הבדל: בדרא"פ היו נלסון מנדלה ופרדריק דה-קלרק.