בימים הקרובים, שני ימי-זיכרון ימלאו תפקיד זה בחיינו. אמנם, מלחמת יום-כיפור פרצה רק באוקטובר (1973), אך דפי העיתונים ותכניות הטלוויזיה כבר מלאים בה.

הסכם אוסלו נחתם ב-13 בספטמבר (1993). מזכירים אותו בקושי. הוא כמעט נמחק מהזיכרון הלאומי.

אוסלו? אוסלו בירת נורווגיה? משהו קרה שם? ספר לי!

מבחינתי, התאריך הקובע הוא דווקא ה-10 בספטמבר. ביום זה החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים של הכרה הדדית.

מדינת ישראל הכירה בארגון-השחרור הפלסטיני (אש"ף) כנציג העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר במדינת-ישראל.

אחד ההישגים ההיסטוריים של אוסלו הוא שאיש אינו מסוגל כיום להעריך בכלל את חשיבותה העצומה של הכרה הדדית זו.

המטרה הרשמית של התנועה הציונית הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. באופן לא רשמי, המטרה הייתה להפוך את ארץ-ישראל – כל ארץ-ישראל – למדינה יהודית. מאחר שארץ-ישראל כבר הייתה מיושבת על-ידי עם אחר, היה צורך להכחיש את עצם קיומו של העם האחר הזה. התנועה הציונית היא, לפחות בעיני עצמה, תנועה מוסרית ואידיאליסטית, ועל כן הפכה ההכחשה הזאת לנכס צאן-ברזל של האמונה הציונית. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. גולדה מאיר הצהירה, כידוע, ש"אין דבר כזה כמו עם פלסטיני". אני עצמי ביליתי מאות, ואולי אלפי שעות בחיי בניסיונות להוכיח לציבור הישראלי שאכן קיימת אומה פלסטינית.

והנה בא ראש ממשלת ישראל וחותם על מסמך שהכיר בקיום העם הפלסטיני, ובכך הורס את אחד מעמודי-התווך של התורה הציונות בת מאה השנים!

ההכרזה של יאסר ערפאת הייתה לא פחות מהפכנית. בעיני כל פלסטיני, האמת הבסיסית היא שהמדינה הציונית היא בת בלתי-חוקית של האימפריאליזם המערבי. פלסטין הייתה ארץ ערבית, שתושביה היו ערבים זה מאות רבות של שנים, עד שהגיעה חבורה של מתנחלים זרים ולקחה אותה בכוח ובעורמה, תוך גירוש מחצית תושביה ושיעבוד המחצית השנייה.

והנה בא המייסד והמנהיג של תנועת-השחרור הפלסטינית ומקבל את ישראל כמדינה לגיטימית!

הכרה מסוג זה אינה יכולה להתבטל בדיעבד. היא קיימת בתודעה של מיליוני ישראלים ופלסטינים, ובתודעת העולם כולו.

זהו השינוי היסודי שחולל הסכם אוסלו.

בעיני הרוב העצום של הישראלים, אוסלו מתה. הסיפור פשוט: חתמנו על הסכם נדיב. "הערבים" הפרו אותו, כמו שהם מפירים כל הסכם. עשינו כל מה שביכולתנו לקידום השלום, איפשרנו לערפאת הרשע לחזור לארץ, אפילו חימשנו את כוחות-הביטחון שלו – ומה קיבלנו בתמורה? לא שלום ולא בטיח. רק פיגועים. מחבלים מתאבדים.

המסקנה? הערבים אינם רוצים בשלום. הם רוצים לזרוק אותנו לים. כמו שאמר יצחק שמיר בצורה כל-כך חדה: "הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים."

לפלסטינים רבים, כמובן, הלקח הוא הפוך. לדידם, הסכם-אוסלו היה טכסיס ציוני ערמומי כדי שהכיבוש יימשך בצורה אחרת. אכן, אחרי אוסלו הורע מצב הפלסטינים תחת הכיבוש. לפני אוסלו יכלו הפלסטינים לנוע באופן חופשי בכל הארץ מהים עד הירדן, משכם לעזה, מיריחו לחיפה, מכל מקום לירושלים. אחרי אוסלו זה הפך לבלתי-אפשרי.

אז מהי האמת? האם אוסלו מתה?

מובן שלא.

היצירה החשובה ביותר של הסכם-אוסלו, הרשות הפלסטינית, חיה מאוד, אם כי אינה בועטת.

אפשר לחשוב על הרשות כל מה שעולה על הדעת, מטוב ועד רע, אבל אין ספק שהיא קיימת. היא מוכרת על-ידי החברה הבינלאומית כמדינה-בדרך, המקבלת תרומות והשקעות. הרשות מהווה התגלמות נראית לעין של הישות הלאומית הפלסטינית.

למרות הדיכוי הכול-יכול של משטר הכיבוש קיימת חברה פלסטינית דינאמית, חיונית, בעלת ממשל-עצמי גם בגדה המערבית וגם ברצועת עזה, חברה שנהנית מתמיכה בינלאומית רחבה.

מצד שני, השלום נראה רחוק, רחוק מאוד.

מיד לאחר חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן, כינסנו בתל-אביב אסיפה רבת-משתתפים של כוחות-השלום כדי לדון בו.

לאיש מאיתנו לא היו אשליות. זה היה הסכם רע. כפי שהגדיר אותו ערפאת עצמו: "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר." זה לא היה הסכם בין שווים, אלא בין מעצמה צבאית חזקה לבין עם קטן, כמעט חסר-ישע.

אחדים מאיתנו הציעו לדחות את ההסכם על הסף. אחרים (ואני ביניהם) הציעו לקבל אותו על-תנאי. "הסעיפים הממשיים אינם חשובים כל כך," טענתי באסיפה, "העיקר הוא שהדינאמיקה של השלום יצאה לדרך." היום אינני בטוח שצדקתי, אך אני גם לא בטוח שטעיתי. ימים יגידו.

הפגם העיקרי בהסכם הוא שלא נאמר בו מהי המטרה הסופית. לפלסטינים (וגם לישראלים רבים) היה ברור לגמרי שהמטרה היא להביא להקמת המדינה הפלסטינית, שתכרות ברית שלום עם מדינת-ישראל. למנהיגות הישראלית זה לא היה ברור כלל וכלל.

המסמך הוגדר כהסכם-ביניים – אבל ביניים למה? אם רוצים לנסוע ברכבת מתל-אביב לחיפה, תחנות-הביניים שונות מהתחנות בדרך מתל-אביב לבאר-שבע.

בהעדר הסכמה על היעד הסופי, פרצו בהכרח מריבות על כל תחנה בדרך. מצב-הרוח הפייסני התחלף במהרה לחוסר-אימון הדדי. התבשיל החמיץ כמעט מן ההתחלה.

ניתן להשוות את רבין למצביא שהצליח להבקיע את חזית היריב. במצב כזה, אסור למצביא לעצור ולחשוב מה לעשות הלאה. עליו לפרוץ קדימה ולזרוק לתוך הבקע את כל הכוחות שיש לו. (כך עשה אריאל שרון כשחצה את התעלה במלחמת יום-כיפור.) אבל רבין נעצר, וכך איפשר לכל המתנגדים בישראל לאסוף כוחות, להתארגן ולפתוח בהתקפת-נגד קטלנית.

רבין לא היה מהפכן מטבעו. להיפך, הוא היה טיפוס די שמרן, איש-צבא בעל דמיון מוגבל. תוך הפעלת מוחו האנליטי, הגיע למסקנה ההגיונית שהאינטרס הישראלי מחייב שלום עם הפלסטינים. (הגעתי לאותה המסקנה 44 שנים לפני כן, ובאותה הדרך.) בגיל 70 הוא שינה את השקפתו מן היסוד. על כך מגיע לו כל הכבוד.

אך ברגע שהגיע לשם, הוא היסס. כמו שאומרים הגרמנים, הוא "פחד מפני אומץ-הלב של עצמו." במקום למהר קדימה, הוא התמקח ארוכות על כל פרט, בשעה שהחל מסע-הסתה פאשיסטי נגדו. על כך שילם בחייו.

אז מי היה הראשון שהפר את ההסכם? עלי להאשים את הצד שלנו.

היה זה רבין שהכריז ש"אין תאריכים קדושים". (על כך הערתי שהלוואי ויצליח לשכנע בכך את מנהל סניף-הבנק שלי.) הפרת תאריכים שנקבעו בהסכם דינה כהפרת ההסכם. לוח-הזמנים שננקב לפתיחת המשא-והמתן על השלום לא מומש, וכך כמובן קרה גם לגבי לוח-הזמנים לחתימת ההסכם הסופי: 1999. באותה עתה, איש כבר לא חשב אפילו על אוסלו.

הפרה גורלית אחרת הייתה אי-פתיחתם של ארבעת "המעברים הבטוחים" בין הגדה המערבית לרצועת-עזה. בהתחלה אומנם הוצבו בין יריחו וירושלים תמרורים שהורו: "לעזה". אך המעבר לא נפתח מעולם.

תוצאת ההפרה הזאת התגלתה רק כעבור זמן, כאשר חמאס השתלט על רצועת-עזה ופת"ח נצמד לשלטון בגדה. הכלל הרומאי "הפרד ומשול" הוגשם במלואו.

בהסכמים שלאחר אוסלו חולקה הגדה המערבית בין שטחי A, B ו-C. אזור C היה אמור להישאר, לפי שעה, תחת שלטון ישראלי מלא. חיש מהר התברר שהמתכננים הצבאיים הישראליים שירטטו את המפה במחשבה תחילה כך שבאזור C נמצאו כול הכבישים החשובים והאתרים שנועדו להתנחלויות.

האנשים שהמציאו את כל הדברים האלה לא חשבו על שלום.

התמונה אינה לגמרי חד-צדדית. יש לציין שבתקופת אוסלו לא פסקו הפיגועים. ערפאת לא יזם את הפיגועים האלה, אך הוא גם לא יצא מגדרו כדי למנוע אותם. הוא חשב, כנראה, שהפיגועים ידרבנו את הישראלית להגשים את ההסכם. אבל הפיגועים השיגו את ההיפך.

מבחינה מעשית, רציחת רבין וערפאת שמה קץ לאוסלו. אך המציאות לא השתנתה.

השיקולים שהביאו את ערפאת בסוף 1973 להסיק את המסקנה שעליו לנהל משא-ומתן עם ישראל לא השתנו, וגם השיקולים שהביאו את רבין ב-1993 לשיחות עם הפלסטינים לא השתנו.

שתי אומות חיות בארץ הזאת, ועליהן לבחור: לחיות ביחד או למות ביחד. אני מקווה שיבחרו בחיים.

באחד הימים יקראו כיכרות ציבוריות בתל-אביב וברמאללה על שם ההסכם. ובאוסלו גם.