למשל, סכסוך בין זאב לכבש. מכניסים אותם לחדר אחד, מניחים להם ליישב את המחלוקת ביניהם, ויוצאים...

רגע, רגע. הזאב יוצא. מה קרה לכבש?

כשיש סכסוך בין שני צדדים הדומים לזאב ולכבש, יש צורך באדם שלישי בחדר, כדי לוודא שצד א' לא יבלע את צד ב' במהלך הדיונים.

מאזן-הכוחות בין ישראל והרשות הפלסטינית הוא כמו זה שבין זאב וכבש. לישראל יש יתרון אדיר כמעט בכל תחום – הכלכלי, הצבאי והפוליטי.

זוהי תמונת-המצב כיום. על הצד השלישי לאזן אותה איכשהו.

האם זה אפשרי? האם זה יקרה?

תמיד חיבבתי את ג'ון קרי. הוא מקרין יושר, כנות ואמינות. מאמציו העקשניים ראויים לכבוד. הודעתו השבוע שהשיג סוף-סוף הסכמה לגבי השלב הראשון של משא-ומתן יכולה לתת מקום לאופטימיות.

כמו שאמר מאו: גם מצעד של אלף מייל מתחיל בצעד אחד.

הצדדים הסכימו לשגר נציגים לדיון בפרטים המוקדמים. הפגישה אמורה להתקיים כבר בשבוע הקרוב בוושינגטון.

השאלה הראשונה היא: מי יהיה האיש השלישי? לפי ההדלפות, המועמד המוביל היא מרטין אינדיק, פקיד בכיר לשעבר במשרד-החוץ האמריקאי.

זוהי בחירה בעייתית. אינדיק הוא יהודי, אדם המעורב מאוד בפעילות יהודית וציונית. הוא נולד באנגליה וגדל באוסטרליה. הוא שירת פעמיים כשגריר ארצות-הברית בישראל.

אנשי הימין בישראל מתנגדים למינוי מפני שאינדיק פעיל במוסדות שמאליים הפועלים בישראל. הוא חבר במועצת "הקרן החדשה", המעניקה תמיכה כלכלית לעמותות-שלום מתונות וסובלת מדמוניזציה מצד מקורבי בנימין נתניהו.

הפלסטינים יכולים לשאול, בצדק, אם בכול 300 מיליון האזרחים של ארצות-הברית אין אף אדם אחד שאינו יהודי, הראוי לתפקיד זה. מזה שנים רבות כמעט כל הפקידים האמריקאיים המטפלים בסכסוך הישראלי-ערבי הם יהודים. כמעט כולם עברו אחר-כך לשרת במוסדות ציוניים.

אילו נקראה ארצות-הברית לשמש בוררת בסכסוך – נניח – בין מצריים ואתיופיה, האם ייתכן שהייתה ממנה אמריקאי ממוצא אתיופי?

פגשתי באינדיק פעמים אחדות, בדרך כלל בקבלות-פנים דיפלומטיות (לא במסיבות מטעם שגרירות ארצות-הברית, שאליהן לא הוזמנתי). פעם שלחתי לו מכתב הקשור בשמו.

הסיפור על האינדיק ידוע לכול מי שמתמצא בפולקלור יהודי. הוא מיוחס לרבי נחמן מברסלב (1772-1811) שחסידיו מזהמים עכשיו את קירות הארץ (נ-נח-נחמ-נחמן).

היה היה נסיך שלקה במחלת-נפש. היה נדמה לו שהוא תרנגול-הודו (אינדיק ביידיש, על שם הודו). הוא ישב מתחת לשולחן, ערום כביום היוולדו, ואכל פירורים שנזרקו לו.

אחרי שהרופאים נואשו מלרפאו, קיבל רב חכם על עצמו את המשימה. הוא התפשט, נכנס אל מתחת לשולחן והתחיל להתנהג גם הוא כאינדיק. צעד אחרי צעד שיכנע את הנסיך שאינדיק יכול ללבוש בגדים, לאכול אוכל רגיל ובסוף גם לשבת אל השולחן, במקום לרבוץ מתחתיו. כך נרפא הנסיך.

יתכן שלסיפור הזה יש קשר לתפקידו המיועד של אינדיק, אם יקבל אותו. מתחת לשולחן יש עכשיו שני תרנגולי-הודו ערומים. משימתו תהיה להוציאם משם, להושיבם ליד השולחן ולגרום להם לדבר ברצינות על השלום.

נכון, הפלסטינים רגילים שיזרקו להם פירורים, אבל זה נמאס להם. עכשיו גם הם דורשים מזון אמיתי.

ניתן להעריך מראש את הסיכויים של כל משא-ומתן לשלום על פי האווירה השוררת בשני הצדדים, המינוח שבפיהם והוויכוחים הפנימיים שלהם.

מבחינות אלה, הסיכויים לא מעודדים ביותר.

בישראל כמעט איש אינו משתמש במילה "שלום". גם ציפי לבני, השרה הממונה על המשא-ומתן, מדברת רק על "הסכם על מעמד הקבע" ועל "סוף הסכסוך", לא, חלילה, על "סוף הכיבוש".

רוב הישראלים מתעלמים לגמרי מהעניין. הם מאמינים שהמטרה היחידה של נתניהו ושל אבו-מאזן היא לגרום לכישלון השיחות בדרך שתטיל את האשמה על הצד השני. רוב הפלסטינים שותפים לדעה זו. השלום אינו מרחף באוויר.

ואולם, סקר דעת-קהל שבוצע השבוע מראה שרוב גדול בישראל – 55 מול 25 (כלומר, בפועל 69% מול 31%) – היו מצביעים במשאל-עם בעד הסכם-שלום שיושג על-ידי ראש-הממשלה. מעולם לא פקפקתי בכך.

כרגע תומך הימין ברעיון של עריכת משאל-עם, ואילו השמאל מתנגד לכך. אני דווקא תומך ברעיון. ממילא לא תצליח שום ממשלה לפנות התנחלויות ללא התמיכה של רוב גדול בציבור. ואני מאמין שכל הסכם ממשי עם הנהגה פלסטינית אמינה בהמלצת ארצות-הברית יזכה ב"כן" מהדהד במשאל-עם.

רוב המומחים טוענים שישראל לא צריכה לשאוף להסכם סופי אלא להסכם-ביניים צנוע יותר. הם מצטטים את האמרה היהודית הישנה: תפסת מרובה לא תפסת.

עם כל הכבוד, אני לא מסככים.

קודם כול, יש כלל האומר שאי-אפשר לעבור תהום בשתי קפיצות. אין חניית ביניים. אי-אפשר לעצור באמצע. אמרנו זאת לרבין מייד אחרי אוסלו.

השגיאה הקטלנית של הסכם אוסלו הייתה בעצם היותו הסכם-ביניים. לא נאמר בו מה המטרה הסופית. לפלסטינים היה ברור שהמטרה היא הקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים, ובכללם ירושלים המזרחית. לצד הישראלי זה לא היה ברור כלל. אבל בלי הסכמה על היעד, כל צעד-ביניים הופך לסלע-מחלוקת. אם ברצונך לנסוע מתל-אביב לאשדוד, תחנות-הביניים תהיינה שונות מהתחנות בדרך מתל-אביב לחיפה.

אוסלו שבקה את נשמתה האומללה אי-שם בדרך, בשעת המקח-והממכר האינסופי על "המעבר הבטוח" בין הגדה והרצועה (שלא נוצר מעולם), ה"פעימה השלישית" של הנסיגה (שלא בוצעה) ונושאים דומים.

הדרך היחידה להתקדמות היא להסכים קודם כל על "נושאי הליבה". את הביצוע ניתן לפרוש על זמן-מה – אך גם על זה אינני ממליץ.

השלום הישראלי-פלסטיני הוא צעד אדיר בהיסטוריה של שני העמים. אם יש לנו האומץ לעשות זאת, אז לכל הרוחות, נעשה את זה. מבלי לשכב בדרך ולבכות.

כרגע, החידה הגדולה היא: מה הבטיח קרי לשני הצדדים?

השיטה נראית סבירה. מכיוון ששני הצדדים אינם מסוגלים להסכים ביניהם על שום דבר, וכל צד דורש שהצד השני יתחיל במשא-ומתן "בלי תנאים מוקדמים" בעודו מציב בעצמו שפע של תנאים מוקדמים, קרי בחר בדרך אחרת.

השיטה מבוססת על הגיון פשוט: במשולש האמריקאי-ישראלי-פלסטיני כמעט אי-אפשר לקבל החלטה אלא ברוב של שניים נגד אחד. כלומר, כל צד זקוק לתמיכה אמריקאית לקבלת הדרישות שלו.

אם כן, במקום להשיג את הבלתי-אפשרי – הסכמה ישראלית-פלסטינית לגבי בסיס המשא-והמתן – אמריקה נתנה לכל צד הבטחה לתמוך בו בנקודות מסוימות.

למשל, ניחוש סביר: ארצות-הברית תתמוך בפלסטינים בשאלת הגבולות. הגבול יהיה מבוסס על הקו הירוק, עם חילופי-שטחים סבירים. כמו כן תתמוך אמריקה בהקפאת ההתנחלויות כל עוד מתנהל המשא-והמתן, ובשחרור אסירים. מצד שני תתמוך אמריקה בישראל בשאלת ההגדרה של ישראל כמדינה "יהודית" וייתכן שגם באי-החזרת הפליטים.

בעבר הפרה ארצות-הברית הבטחות כאלה מבלי להסמיק. למשל, לפני ועידת קמפ-דייוויד נתן הנשיא ביל קלינטון ליאסר ערפאת הבטחה מפורשת שאם תיכשל הוועידה, אמריקה לא תטיל את האשמה על אף אחד מהצדדים. (מכיוון שלא נעשו שום הכנות לוועידה, ניתן היה לצפות מראש לכישלון). אחרי הוועידה, קלינטון הטיל בלי בושה את מלוא האחריות על ערפאת. לא בלבד שזה לא היה נכון, זה גם היה בלתי-מוסרי. קלינטון פשוט רצה לעזור לאשתו, שרצה באותה עת בבחירות לתפקיד סנטורית מטעם מדינת ניו-יורק, שהיהודים בה רבים.

למרות ניסיונות אלה, אבו-מאזן מאמין לקרי. נראה שיש לקרי הכישרון לעורר אמון. נקווה שלא יבזבז אותו.

וכך, עם או בלי תרנגול-הודו שימנע מהזאב לבלוע את הכבש, וחרף כל האכזבות בעבר, נקווה שהפעם ייפתח משא-ומתן אמיתי שיוביל לקראת שלום. האפשרות השנייה נוראה מדי.