נתחיל עם סוריה.

כאשר התחילו המהומות שם, היה לי ברור במי לצדד. יש רודן אכזר, שמשפחתו מתעללת בעם הסורי מזה עשרות שנים. זוהי עריצות בעלת גוון פשיסטי. מיעוט קטן, המבוסס על עדה דתית, מדכא את הרוב הגדול. בתי-הסוהר מלאים באסירים פוליטיים.

סוף-סוף התקומם העם. האם יכול היה להיות ספק שיש להעניק לו את מלוא התמיכה האפשרית?

ובכל זאת, הנה אני עומד כעבור שנתיים, ובלבי ספקות רבים. אין עוד בחירה ברורה בין לבן לבין שחור, אלא בין גוונים שונים של אפור, ואם זה אפשרי – גוונים שונים של שחור.

משתוללת מלחמת-אזרחים. אין לתאר את מצוקת האוכלוסייה. מספר ההרוגים מחריד.

אם כן, במי לתמוך? אני מקנא באנשים שיש להם אמת-מידה פשוטה: האמריקאים אשמים בכל. אם ארצות-הברית תומכת בצד אחד, הצד הזה מוכרח להיות רע. ומנגד, תמונת-המראה: אם רוסיה תומכת באחד הצדדים, הצד הזה הוא הרשע.

למעצמות גדולות יש אינטרסים, והן מתערבות בהתאם לכך. אך שורשי הסכסוך עמוקים הרבה יותר, והם מקומיים לגמרי.

מה יקרה אם כוחות הממשלה יפסידו בקרב, והמורדים ינצחו?

המורדים מחולקים בין מספר פלגים, המתנגדים זה לזה ואף שונאים זה את זה.. אין הם מסוגלים להקים הנהגה משותפת ופיקוד משותף. אין סיכויים רבים שיצליחו להקים בבוא היום ממשל מאוחד, שיהיה באמת דמוקרטי.

יש מספר אפשרויות, ואף לא אחת מהן מושכת את הלב.

המדינה הסורית עלולה להתפרק, כשכל עדה דתית או לאומית תקים לעצמה מיני-מדינה משלה. הסונים, העלאווים. הכורדים. הדרוזים.

הניסיון מראה שחלוקות כאלה מלוות כמעט תמיד בגירוש המוני ובמעשי טבח. כל עדה משתדלת שהמיני-מדינה שלה תהיה "טהורה" מבחינה אתנית. הודו-פקיסטאן, ישראל-פלסטין, בוסניה, קוסובו, אם להזכיר רק מקרים אחדים.

אפשרות אחרת היא שתקום דמוקרטיה פורמאלית, שבה ינצחו האסלאמיסטים הסוניים בבחירות הגונות, תחת פיקוח בינלאומי, ואז יקימו משטר דתי מדכא.

משטר כזה יבטל, קרוב לוודאי, גם את ההישגים החיוביים המעטים של שלטון הבעת', כגון השוויון (היחסי) לנשים.

אם ישתרר בסוריה תוהו-ובוהו, עלולים שאריות הצבא הסדיר או כוחות המורדים להקים משטר צבאי, גלוי או סמוי.

איך זה ישפיע על העולם?

האמריקאים דבקים, כדרכם, במילת-הקסם "דמוקרטיה", גם אם זו רק דמוקרטיה פורמאלית, בלי תוכן דמוקרטי אמיתי. אך הם פוחדים פחד-מוות שמא תיפול עוד מדינה באופן "דמוקרטי" לידי אסלמיסטים אנטי-אמריקאיים קיצוניים.

הרוסים רואים לפניהם דילמה קשה עוד יותר. שלטון הבעת' בסוריה היה בן-חסותם זמן רב. לחיל-הים הרוסי יש בסיס ימי בטרטוס. (באוזניי, עצם המושג "בסיס ימי" נשמע כשריד מהמאה ה-19). אך הרוסים מפחדים גם מפני הקנאות האסלאמית, העלולה להדביק את המחוזות הרוסיים הסמוכים, שאזרחיהם מוסלמים.

וישראל? ממשלתנו ואנשי-הביטחון שלנו נבוכים עוד יותר. הם מפציצים מדי פעם מחסני-נשק, שמא יפלו בידי החיזבאללה. אך הם מעדיפים את השטן שהם מכירים על השטן שאינם מכירים. בסך הכול מייחלים בישראל לניצחונו של בשאר אל-אסד, אך חוששים להתערב בגלוי.

בינתיים ממהרים לסוריה תומכי שני הצדדים מכל קצווי העולם המוסלמי כדי להשתתף במלחמה.

לסיכום: מין פטליזם מרחף על פני הזירה. הכול מחכים לתוצאות הקרב.

המקרה של מצריים מביך עוד יותר.

מי צודק? מי לא צודק? מי זכאי לתמיכה המוסרית שלנו?

בצד האחד, נשיא שנבחר באופן דמוקרטי, שסולק מהשלטון על-ידי הפיכה צבאית. (פוטש, בשפה הגרמנית-שווייצית.)

בצד האחר, הצעירים המתקדמים והחילוניים בערים הגדולות, שפתחו במהפכה ומרגישים שהיא "נגנבה" מהם.

בצד השלישי, הצבא, הנמצא בשלטון פחות או יותר מאז הפיכת 1952, כאשר גורש המלך פארוק השמן. לצבא אין חשק לאבד את זכויות-היתר העצומות שלו, הפוליטיות והכלכליות.

מי מהם הדמוקרטים האמיתיים? האחים המוסלמים שנבחרו כדין, אלא שעצם מהותם אנטי-דמוקרטית? המהפכנים, השמחים על ההפיכה הצבאית ומקווים לקבל דמוקרטיה בדרך זו? הצבא, שפתח באש על מפגינים?

זה תלוי למה מתכוונים כשאומרים דמוקרטיה.

בילדותי הייתי עד-ראייה לדרך הדמוקרטית שבה עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. הנאצים זכו בבחירות, אף שהבטיחו מראש לחסל את הדמוקרטיה לאחר שייבחרו. היטלר דגל באופן כפייתי בהחלטתו להגיע לשלטון בדרך דמוקרטית. במפלגתו הדביקו לו אז את התואר "אדולף החוקי".

זה כמעט בנאלי לציין שדמוקרטיה היא הרבה יותר מאשר בחירות ושלטון הרוב. היא מבוססת על מערכת שלמה של ערכים ודברים מעשיים כגון ההרגשה של שייכות-יחד, שוויון אזרחי, ליברליות, סובלנות, משחק הוגן, היכולת של המיעוט להפוך לרוב, והרבה יותר.

מבחינה מסוימת, הדמוקרטיה היא אידיאל אפלטוני – אין בעולם מדינה ששוררת בה דמוקרטיה מושלמת (בוודאי לא בישראל). חוקה דמוקרטית מושלמת יכולה להיות חשובה כקליפת-השום. בשנת 1936 חוקק סטלין את החוקה הכי מתקדמת בעולם. למשל, הובטח בה שלכל רפובליקה סובייטית הזכות לפרוש מברית-המועצות. (משום-מה איש לא ניסה.)

כאשר נבחר מוחמד מורסי לנשיא מצריים באופן דמוקרטי, שמחתי. די חיבבתי את האיש. קיוויתי שיוכיח שאסלאמיזם מתון ומודרני יכול להיות כוח דמוקרטי. האם טעיתי?

שום דת – ובוודאי לא דת מונותאיסטית – אינה יכולה להיות דמוקרטית באמת. דת דוגלת באמת מוחלטת אחת ומכחישה את כל האחרות. בדת המערבית, יש לפחות חלוקה בין אלוהים והקיסר, כפי שנקבעה בברית-החדשה. בעת החדשה, הדת הנוצרית הפכה באירופה למין פולחן מנומס. עכשיו מנסים האוונגליים באמריקה להחזיר את השעון אחורה.

בדתות השמיות, לא יכולה להיות הפרדה בין הדת והמדינה. גם היהדות וגם האסלאם דורשות שהמדינה תתבסס על החוק הדתי (ההלכה או השריעה).

בישראל הצליח הרוב החילוני עד כה לקיים דמוקרטיה מתפקדת (בתחום ישראל עצמה, לא בשטחים הפלסטיניים הכבושים. שם שולטת דיקטטורה בלתי-מרוסנת.) הציונית חוללה, לפחות באופן חלקי, רפורמה בדת היהודית. אך בישראל כל חוקי המעמד האישי הם דתיים, וכך גם חוקים רבים אחרים. הימין הקיצוני מנסה עכשיו לבצע יהודיזציה של המדינה הישראלית.

באסלאם לא הייתה מעולם רפורמה אמיתית. מוסלמים אדוקים רוצים לבסס את החוק על השריעה. הדוגמה של מורסי יכולה להוכיח שגם מנהיג אסלאמי מתון אינו יכול לעמוד בפני הלחץ להקים מדינת-שריעה.

נראה שהמהפכנים הם יותר דמוקרטים, אך הרבה פחות יעילים. הדמוקרטיה מחייבת הקמת מפלגות פוליטיות המסוגלות לעלות לשלטון באמצעות בחירות. האידיאליסטים הצעירים במצריים – וכמעט בכל הארצות האחרות שבהן יש מחאה המונית – אינם מסוגלים לעשות זאת. הם חיכו שהצבא יבוא ויספק להם דמוקרטיה.

זוהי, כמובן, סתירה בפני עצמה. הצבא, כל צבא, הוא ההפך מדמוקרטיה. הצבא הוא בהכרח גוף סמכותי והיררכי. חייל – מרב-טוראי עד לרמטכ"ל – לומד לציית ולפקד. זאת לאו דווקא חממה טובה לגידול תכונות דמוקרטיות צרופות.

הצבא יכול לציית לממשלה דמוקרטית. אבל הצבא אינו מסוגל לנהל מדינה. כמעט כל הדיקטטורות הצבאיות בעבר היו בלתי-מוכשרות לחלוטין. אחרי הכול, קצין הוא מומחה למקצוע אחד (אדם ציני יגיד: להרוג בני-אדם). אין הוא מומחה לשום דבר אחר.

בניגוד לסוריה, יש למצרים חוש חזק של אחדות ואחידות, נאמנות לאידיאה של מצריים, שגובשה במשך אלפי שנים. עד השבוע האחרון, כשפתח הצבא באש על אזרחים. זאת עלולה להיות נקודת-מפנה היסטורית. אני מקווה שלא.

אני מקווה שהזעזוע של אירוע זה יחזיר את כל המצרים, חוץ מן המשוגעים בקצוות, לשפיות. הדוגמאות של סוריה ולבנון צריכות לגרום להם להירתע מהתהום.

בעוד מאה שנים – כשאחדים מאיתנו אולי כבר לא יהיו בחיים - ההיסטוריונים עשויים לקבוע שכל האירועים האלה לא היו אלא חבלי-הלידה של עולם ערבי חדש, כמו מלחמות-הדת באירופה במאה ה-17 או מלחמת-האזרחים האמריקאית לפני 150 שנה.

כפי שהערבים עצמם יכלו להגיד: אינשאללה.