מזה שבועות רבים הוא מקדיש את מרבית זמנו היקר לפגישות עם בנימין נתניהו ואבו-מאזן, בניסיון להפגיש אותם פנים אל פנים.

הנסיעה ממשרד ראש-הממשלה בירושלים למוקטעה ברמאללה אורכת כחצי שעה. אך השניים רחוקים זה מזה כמרחק כדור-הארץ מהמאדים.

קרי קיבל על עצמו לסדר פגישה בין השניים – אולי אי-שם בחלל החיצון. על הירח, למשל.

פגישה - לשם מה?

זה העוקץ. נראה שהמטרה היא פגישה לשם פגישה.

חזינו במחזות כאלה במשך שנים רבות. בזה אחר זה השתדלו נשיאים אמריקאיים להפגיש את שני הצדדים. אמונה אמריקאית בסיסית, המושרשת עמוק במסורת האנגלו-סקסית, אומרת שאם שני אנשים הגונים וסבירים נפגשים ודנים בחילוקי-הדעות שביניהם, הכול מסתדר. זה כמעט אוטומטי: להיפגש - להידבר – להסכים.

למרבה הצער, זה לא עובד כך בסכסוכים בין אומות, סכסוכים שיש להם לפעמים שורשים היסטוריים עמוקים. כששני מנהיגים לאומיים נפגשים, הם באים לרוב רק כדי להטיח זה בזה האשמות ישנות, כשהמטרה היא לשכנע את העולם שהצד השני הוא שפל ונתעב.

קורה שלאחד הצדדים, או לשניהם, יש עניין במשיכת הפגישות לנצח. העולם רואה שהמנהיגים נפגשים, שהמתווך והצלמים עובדים קשה. כולם מדברים בלי סוף על שלום, שלום, ועוד פעם שלום.

אני נזכר בג'נטלמן סקנדינבי בשם גונאר יארינג. זוכרים אותו? לא? לא נורא. הוא שכיח בהחלט. הוא היה דיפלומט שוודי בעל כוונות טובות, שהתבקש על-ידי האו"ם בשנות ה-70 המוקדמות להפגיש את המצרים עם הישראלים ולהביא לשלום ביניהם.

יארינג התייחס ברצינות רבה לשליחותו ההיסטורית. הוא טס בלי הרף הלוך וחזור בין ירושלים וקהיר. שמו הפך לבסוף לבדיחה בישראל, וכנראה גם במצריים.

היריבים באותם הימים היו אנואר סאדאת וגולדה מאיר. כפי שגילינו בזמן אמת, סאדאת העביר באמצעות יארינג מסר גורלי: אם ישראל תחזיר את כל חצי-האי סיני, הוא מוכן לעשות שלום עם ישראל. גולדה דחתה את ההצעה על הסף. מובן שלא הייתה פגישה.

(בימים ההם התהלכה בדיחה: גולדה וסאדאת עומדים זה מול זה משני עברי התעלה. גולדה צועקת: "עשה אהבה ולא מלחמה!" סאדאת מסתכל בה מבעד למשקפת ומשיב: "יותר טוב מלחמה!")

הכול יודעים איך נגמר הפרק הזה. אחרי שגולדה דחתה את הכול, סאדאת תקף לאורך התעלה והשיג ניצחון התחלתי מפתיע. העולם המדיני התחיל לזוז. גולדה סולקה, ואחרי הפסקה של ארבע שנים עלה מנחם בגין לשלטון ועשה שלום עם סאדאת - אותו השלום שסאדאת הציע עוד לפני המלחמה. שלושת אלפים החיילים הישראליים ו-10 אלפי המצרים שנהרגו במלחמה לא זכו לראות זאת.

אגב, יארינג מת ב-2002, מבלי להשאיר אחריו זכר במקומותינו.

ג'ון קרי אינו גונאר יארינג. קודם כל, מפני שאיננו מייצג גוף בינלאומי חסר-שיניים, כמו האו"ם, אלא את מעצמת-העל היחידה בעולם. מאחוריו עומדת מלוא העוצמה האדירה של ארצות-הברית של אמריקה.

האמנם?

הוא יהיה זקוק להרבה עוצמה כדי להשיג את משאת-נפשו: לארגן פגישה בין נתניהו ואבו-מאזן. לא סתם פגישה, אלא את הפגישה בהא הידיעה.

זה נראה כמשימה קלה. נתניהו מכריז, בכנותו הרגילה, שהוא רוצה להיפגש. מה זה רוצה, ממש משתוקק! בכריזמה המצוחצחת של מגיש-טלוויזיה , היודע את כוחה של תמונה, הוא הציע להקים אוהל במחצית הדרך בין ירושלים ורמאללה (במחסום קלנדיה?) ולשבת שם עם אבו-מאזן וקרי עד שייצא עשן לבן ויושג הסכם מלא על כל פרטי הסכסוך.

מי יכול להתנגד להצעה נדיבה שכזאת? למה, לכל הרוחות, אבו-מאזן לא מתנפל על ההצעה וחוטף אותה בשתי ידיים?

בגלל סיבה פשוטה.

עצם ההתחלה של משא-ומתן חדש יהיה ניצחון פוליטי עצום לנתניהו. למעשה, זה מה שהוא רוצה, זה ולא יותר – הטקס, ההמולה, לחיצת-הידיים של המנהיגים, החיוכים, הנאומים המלאים ברצון טוב, הדיבורים הרמים על שלום.

ואז? ואז לא כלום. המשא-ומתן יימשך בלי סוף - חודשים, שנים, עשורים. כבר היינו שם. יצחק שמיר התפאר, כזכור, שהוא היה מושך את המשא-ומתן לעד.

הרווח לנתניהו יהיה ברור ומיידי. הוא יצטייר בעולם ובארץ כאיש-השלום. הממשלה הנוכחית, הימנית והלאומנית ביותר מאז קום המדינה, תשפץ את תדמיתה. זה יבייש וישתיק את האנשים בעולם המבקשים להטיל חרם על ישראל. הפחד הגובר בירושלים מפני "דה-לגיטימציה" ו"בידוד" יתפוגג.

ומה ירוויח הצד הפלסטיני מהמהלך הזה? אפס, לא כלום. לא הפסקת ההתנחלויות. אפילו לא שחרור מראש של האסירים הקשישים הכלואים עוד מלפני הסכם-אוסלו (כמו אלה ששוחררו לידי חמאס תמורת גלעד שליט). מצטערים, אין "תנאים מוקדמים"!

אבו-מאזן דורש שמטרת המשא-ומתן תוגדר מראש: הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות שיתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים. השמטת הצהרה כזאת מהסכם-אוסלו דנה אותו מראש לכישלון. מדוע לחזור על אותה השגיאה בפעם השנייה?

חוץ מזה רוצה אבו-מאזן להגביל את המשא-ומתן לשנה אחת, למשל.

נתניהו מסרב, כמובן. כרגע מנסה קרי המסכן לחבר משהו שישביע את הזאב וישאיר את הכבש שלם. למשל, לתת לאבו-מאזן ערובות אמריקאיות מבלי שתהיינה ערובות ישראליות.

בכל המקח-והמכר הזה נשכחת עובדה אחת.

זה שוב הפיל. הפיל במרכז החדר, שנתניהו מכחיש את עצם קיומו, ושקרי מנסה להתעלם ממנו.

הכיבוש.

בדרך כלל מניחים שמשא-ומתן מתנהל בין שווים. בקריקטורות נראים נתניהו ואבו-מאזן בגובה שווה. התמונה האמריקאית של שני אנשים סבירים, המסדירים את העניינים ביניהם, מניחה גם היא ששני השותפים שווים, פחות או יותר.

אך כל התמונה הזאת כוזבת. האם אפשר לקיים פגישה בין זאב וכבש? מובן שכן – בתנאי שמביאים כל יום כבש חדש.

צה"ל פועל בגדה המערבית כאוות-נפשו. גם ברמאללה. אם נתניהו ירצה בכך, אבו-מאזן יכול למצוא את עצמו מחר בבוקר בכלא ישראלי, בחברת אותם קשישים שנתניהו מסרב לשחררם.

ברמה פחות קיצונית, ממשלת ישראל יכולה בכל רגע, כרצונה, להפסיק את העברת הכספים שהיא גובה למען הפלסטינים, כפי שכבר עשתה מספר פעמים בעבר, ולהביא את הרשות הפלסטינים לסף קריסה.

יש מאה ואחת דרכים, כל אחת מתוחכמת יותר מרעותה, שבהן יכולים שלטונות-הכיבוש למרר את חייהם של הפלסטיניים, של כולם יחד ושל כל אחד מהם לחוד.

מה יכולים הפלסטינים לעשות כדי להפעיל לחץ נגדי על ממשלת-ישראל? מעט מאוד. יש האיום באינתיפאדה שלישית. זה מדאיג את צה"ל, אבל לא ממש מפחיד אותו. תשובת הצבא תהיה הגברת הדיכוי ושפיכות-הדמים. יש גם איום בפנייה נוספת לאו"ם כדי להשיג עוד החלטה של העצרת הכללית, שתעלה את מעמדה של פלסטין כחברה מלאה בארגון. זה ישגע את נתניהו, אך הנזק הממשי יהיה מצומצם.

כול הכוח וכל הלחץ הדרושים כדי להביא להתחלת משא-ומתן משמעותי שיביא לשלום צריכים לבוא מארצות-הברית.

זה כל-כך מובן מאליו עד שכמעט אין טעם לחזור על כך.

כאן קבור הכלב.

קרי יכול להביא כסף כדי לשחד את הפלסטינים, או ללחוש באוזניהם איומים מסמרי-שיער, כדי לשכנעם להיפגש עם נתניהו באוהל המדומיין. לא תהיה לזה שום משמעות.

הסיכוי למשא-ומתן אמיתי תלוי כול-כולו בכך שברק אובמה יחליט לשים את כול כובד משקלו על כף המאזניים, יתעמת עם הקונגרס ועם השדולה הפרו-ישראלית האדירה, ויכתיב לשני הצדדים את תוכנית-השלום האמריקאית. כולנו יודעים מה צריך להיות בתוכן שלה: שילוב של מתווה קלינטון ויוזמת-השלום הערבית.

אם ג'ון קרי אינו מסוגל לספק את הלחץ הזה, מוטב שלא יתחיל בכלל. מה הטעם לבוא ולעורר מהומות, כשאין לך האמצעים לכפות פיתרון?

למען האמת, זו די חוצפה.