ראשית, החוק מגוחך מפני שאין תשובה לשאלה מה ומי הוא "העם היהודי". יהודי העולם הם תערובת מופלאה. בישראל, הגדרתם היחידה היא דתית. יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה. זוהי הגדרה דתית מובהקת. בהלכה היהודית, האב אינו חשוב למטרה זו. (בחצי צחוק נאמר שאין לעולם לדעת בוודאות מי היה האב.) אם אדם לא-יהודי מבקש להצטרף לעם היהודי, עליו להתגייר כהלכה. לפי החוק הישראלי, אדם העובר לדת אחרת חדל להיות יהודי. כל אלה הגדרות דתיות טהורות. אין בהן דבר וחצי-דבר לאומי.

שנית, החוק מגוחך מפני שהיהודים ברחבי העולם שייכים לאומות אחרות. יוזמי חוק זה אינם מציעים לשאול אותם אם הם רוצים בכלל להשתייך לעם המיוצג על-ידי מדינת-ישראל. מבחינתם, מדינה זרה פשוט מצרפת אותם אליה בעל כורחם. שיטה חדשה של סיפוח.

חוק כזה מסוכן מבחינות אחדות. קודם כל, מפני שהגדרת המדינה אינה כוללת את אזרחי-ישראל שאינם יהודים – כמיליון וחצי ערבים מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וכן כ-400 אלף עולים מברית-המועצות שניתן להם לבוא מפני שהם קרובי-משפחה של יהודים. לא מכבר, כאשר הניח הרמטכ"ל דגלונים (במקום פרחים) על קברי החיילים שנפלו, הוא פסח על קברו של חייל "רוסי" שמסר את נפשו למען המדינה.

מסוכנות עוד יותר האפשרויות לגבי העתיד. מחוק זה מוביל רק צעד קטן לחוק המעניק אזרחות אוטומטית לכל היהודים בעולם. כך תגדל האוכלוסייה היהודית בישראל-רבתי פי שלושה, וייווצר רוב יהודי גדול במדינת-האפרטהייד שבין הים והנהר. את היהודים עצמם, כמובן, איש לא יישאל.

משם זה עוד צעד קטן לחוק שישלול את האזרחות הישראלית מכל הלא-יהודים.

השמיים (היהודיים) הם הגבול.

אבל בהזדמנות זו אני רוצה לטפל בהיבט אחר של החוק המוצע: עצם המושג "מדינת-לאום".

מדינת-הלאום היא המצאה שנולדה במאות האחרונות. אנחנו נוטים לחשוב שזוהי הצורה הטבעית של המבנה הפוליטי, ושזה היה כך תמיד. זו טעות. בתרבות המערבית קדמו לה דגמים אחרים, כגון המדינה הפיאודלית, המדינה של בתי-מלוכה וכו'.

תבניות חברתיות חדשות נולדות כאשר יש התפתחויות כלכליות, טכנולוגיות ואידיאולוגיות חדשות, המחייבות זאת. היו ימים כאשר אדם רגיל באירופה לא התרחק ממקום לידתו יותר מעשרה קילומטרים בכל ימי חייו. המצב השתנה לחלוטין כאשר נסללו כבישים ומסילות-ברזל ששינו באופן דרמטי את תנועתם של בני-אדם וסחורות. הטכנולוגיות החדשות יצרו מהפכה תעשייתית.

כך נוצר הצורך ליצור יחידות מדיניות גדולות – די גדולות כדי שהשוק המקומי יצרוך את המוצרים ודי גדולות כדי להחזיק בכוח צבאי שישמור עליהן (וגם כדי לגזול חבלי-ארץ מהשכנים). כבסיס למדינה החדשה שימשה אידיאולוגיה חדשה, שנקראה "לאומיות". עמים קטנים, שלא יכלו לספק צרכים אלה, פשוט נבלעו בחברות הלאומיות הגדולות. התוצאה: מדינת-הלאום.

היו דרושות כמאתיים שנה כדי שתהליך הקמתן של מדינות-הלאום יושלם. הציונות הייתה אחת התנועות הלאומיות האחרונות באירופה. כמו בתחומים אחרים – כגון הקולוניאליזם והאימפריאליזם – הציונות כמעט איחרה את הרכבת. כאשר קמה מדינת-ישראל, מדינת-הלאום האירופית כבר הייתה על סף ההתיישנות.

מלחמת-העולם השנייה החישה את סופה של מדינת-הלאום כמסגרת ריבונית. מול יחידות כלכליות אדירות כמו ארצות-הברית וברית-המועצות, התגמדו מדינות כמו ספרד ואיטליה, ואפילו כמו צרפת וגרמניה. הן היו קטנות מדי מכדי להתחרות. לכן נוצר השוק האירופי המשותף. פדרציה כלכלית גדולה באה במקום מדינות-הלאום הישנות.

הטכנולוגיות החדשות זירזו את התהליך. קצב השינויים גבר והלך. ברגע שהושלמו צורות חדשות הן כבר הפכו למיושנות. הגלובליזציה היא תהליך בלתי-הפיך. שום לאום או צירוף של לאומים אינו יכול עוד לפתור לבדו את הבעיות הרות-האסון המאיימות כיום על האנושות.

שינוי האקלים הוא בעיה עולמית המצריכה באופן דחוף שיתוף-פעולה עולמי. תמונה שצולמה בשנחאי נראית תוך שנייה בניו-יורק. האקר באוסטרליה יכול לשתק תעשיות שלמות בבריטניה. רודן אפריקאי שידיו מגואלות-בדם יכול להישפט בבית-הדין הבינלאומי בהאג. צעיר אמריקאי יכול לחולל שינוי דרמטי בחיי בני-אדם באסיה. מגיפות קטלניות יכולות לעבור תוך שעות מאתיופיה לשוודיה.

מכל הבחינות המעשיות, העולם הוא כעת יחידה אחת, כפר גלובלי. אבל התודעה האנושית היא הרבה יותר איטית מהטכנולוגיה. מצד אחד הפכה מדינת-הלאום לאנאכרוניזם, מצד שני הלאומיות חיה והורגת.

איך לסתום את הפער? האיחוד האירופי מהווה דוגמה מאלפת.

בתום מלחמת-העולם השנייה הבינו הוגי-דעות באירופה שמלחמת-עולם שלישית תהרוס את היבשת, אם לא את העולם כולו. היה צורך לאחד את אירופה, אך הלאומיות חגגה. שארל דה-גול הציע פשרה: מדינת-הלאום תישאר על כנה, אך חלק מכוחה האמיתי יעבור למעין קונפדרציה. הוא קרא לזה "אירופה של המולדות".

זה היה הגיוני. כך נולד השוק המשותף, שהלך והתרחב. התקבל מטבע משותף. ועכשיו מאיימת רעידת-אדמה כלכלית להביא לקריסת המבנה כולו.

מדוע? לא בגלל ריכוז-יתר, אלא דווקא בגלל חוסר ריכוזיות.

אינני כלכלן. שום פרופסור מלומד לא לימד אותי את תורת הכלכלה (או כל תורה אחרת). אני רק מנסה להפעיל את השכל היישר לגבי בעייה זו, כמו לכל בעייה אחרת.

השכל היישר אמר לי מהרגע הראשון שמטבע משותף אינו יכול להצליח בלי שלטון כלכלי אחיד. הוא לא יכול לתפקד כאשר לכול "מדינת-לאום" קטנה באזור המטבע יש תקציב משלה ומדיניות כלכלית משלה.

האבות-המייסדים של ארצות-הברית עמדו בשעתו בפני אותה הבעיה ועל-כן החליטו להקים פדרציה ולא קונפדרציה – כלומר, ממשלה מרכזית חזקה. תודות להחלטה נבונה זו, כאשר יש בעיה כלכלית במדינת נברסקה הענייה, מדינת אילינוי העשירה עומדת בפרץ. כלכלת כל חמישים המדינות מנוהלת, למעשה, בוושינגטון. המטבע המשותף אינו מתבטא רק בשטרות-הכסף הירוקים, אלא גם בבנק מרכזי בעל כוח אדיר.

עכשיו עומדת אירופה בפני אותה הבחירה. היא יכולה להתפרק – אסון שקשה לדמיין – או לוותר על המרשם של דה-גול. מדינות-הלאום השונות, מקפריסין ועד שוודיה, צריכות לוותר על חלק גדול מעצמאותן ומריבונותן ולהעביר חלק זה לבירוקרטים השנואים בבריסל. אין ברירה. תקציב אחד לכול.

אם זה יקרה – "אם" גדול – מה יישאר ממדינת-הלאום? תהיינה נבחרות-כדורגל לאומיות, עם כל הרעש הלאומני והגזעני. צרפת תוכל לפלוש למאלי, בהסכמת שותפותיה העיקריות. היוונים יכולים להתגאות בעברם. בלגיה תמשיך להיות עסוקה בצרות הדו-לאומיות שלה. אבל מדינת-הלאום לא תהיה אלא קליפה ריקה.

אני מצפה – כפי שעשיתי בעבר – שבסוף המאה הזאת (כשאחדים מאיתנו כבר לא יהיו בין החיים) יהיה קיים סוג של ממשל עולמי.יקראו לו בשם אחר, אבל בפועל ינהלו גופים בינלאומיים תכליתיים וחזקים את הבעיות העיקריות העומדות לפני האנושות. יצוצו, כמובן, בעיות חדשות (כמו תמיד), כגון: איך להבטיח את הדמוקרטיה בגופים עולמיים כאלה, איך לשמור את הערכים האנושיים, איך לתעל את הרגשות התוקפניים, הגורמים כיום למלחמות, לפעולות בלתי-אלימות.

מה יהיה מקומה של מדינת-הלאום בעולם חדש זה? אני מאמין שהיא תשרוד כתופעה תרבותית ונוסטלגית ותמלא תפקידים המקומיים, כמו העיריות של יום. יתכן שתוקמנה אפילו מדינות חדשות. כאשר המדינות מאבדות את רוב התפקידים שלהן, יתכן שהן תתפצלנה. ברטונים וקורסיקאים, לדוגמה, שהוכרחו בשעתו על-ידי הלאומיות להצטרף לצרפת הגדולה, ירצו מן הסתם לחיות במדינות משלהם, במסגרת העולם המאוחד.

אם נעזוב את עולם הספקולציות הפרועות ונחזור לעולם הקטן שלנו: מה ביחס ל"מדינת-הלאום של העם היהודי"?

כל עוד מורכב העולם ממדינות-לאום, אנחנו נשמור גם על המדינה שלנו. ולפי אותו ההיגיון, תהיה מדינה גם לעם הפלסטיני.

אבל מדינה אינה יכולה להיות מדינת-לאום ללאום שאינו קיים. ישראל צריכה להיות מדינת-הלאום של האומה הקיימת, האומה הישראלית, השייכת לכל האזרחים החיים בישראל, ובכלל זה הערבים ושאר הלא-יהודים. היא לא צריכה להיות שייכת לאף אחד שאינו ישראלי.

יהודים ישראליים החשים בזיקה חזקה ליהודים ברחבי העולם, והיהודים ברחבי העולם החשים בזיקה חזקה למדינת-ישראל, בוודאי ישמרו על זיקה זו ואף יחזקו אותה. כך ישמרו האזרחים הערביים על זיקתם לאומה הפלסטינית ולעולם הערבי כולו. והרוסים הלא-יהודיים ישמרו על זיקתם לתרבות הרוסית. זה בסדר גמור. וזה לא נוגע למדינה בתור שכזו.

כאשר יבוא השלום לחלק המעונה הזה של העולם, מדינת ישראל ומדינת פלסטין עשויות להצטרף לארגון מרחבי חדש שישתרע ממרוקו עד איראן, לפי הדגם של האיחוד האירופי. הן תצטרפנה למצעד האנושות לקראת איחוד עולמי, כדי להציל את כדור-הארץ, למנוע מלחמות בין המדינות ובין עדות, ולקדם את רווחת בני-האדם בכל מקום (ושל החיות גם).

אוטופיה? בהחלט. לנפוליון העולם של העולם בוודאי היה נראה אוטופי.